איפה אפי?

הבן שלי קרא בסוף השבוע ידיעות אחרונות ושאל אותי מאיזו מפלגה צחי הנגבי. לקחתי את העיתון וראיתי שאכן, האיזכור בדבר שיוכו המפלגתי של הנגבי, שהוחלט להעמידו לדין, מזכיר את סדרת ספרי הילדים "איפה אפי" שבה אפי הקטנטן מסתתר בינות לאלפי דמויות.

לו ידיעות אחרונות היה מכבד את המסורת העיתונאית המפוארת שלו, זו היתה הכותרת: "ראש מטה הבחירות של קדימה השר צחי הנגבי יועמד לדין". ועוד משחק חשיבה: לו זה היה זה מועמד בכיר של מפלגת העבודה שמועמד לדין, דמיינו איך היה נראה העמוד הראשון של ידיעות.

תמונה של עמיר פרץ, זה ברור. כותרת ענקית: "שחיתות בצמרת מפלגת העבודה", "מכת מחץ למפלגת העבודה", "העבודה מתרסקת", מה לא.

ואילו בסוף השבוע הזה, הזיקה בין אולמרט ובין הנגבי היא בגדר סוד מוחלט בהחלט. לפחות בידיעות אחרונות. בימיהם של נוח מוזס ודוב יודקובסקי זה לא היה קורה.

אני כותבת את הדברים בצער על עמיתי לשעבר למקצוע, עיתונאים מצויינים והגונים, שמועסקים בידיעות אחרונות. אלה מהם שלא מזדהים באופן אותנטי עם קדימה, או סתם מבקשים לעשות עבודה נטולת פניות, מתהלכים כאנוסים. ידיעות שהם מעבירים לא מתפרסמות או מסורסות, והם חרדים לפרנסתם. בצדק.

מקרה ניר בכר העורך המצוין של שבעה ימים שפוטר בברוטאליות הוא דגל שחור שמתנוסס מעליהם: אל תיכנסו למים פן תטבעו. בתביעה שהגיש בכר נגד העיתון בבית דין לעבודה הוא גם מספר שהעיר בישיבה פנימית שידיעות עובד בשרות "קדימה", דבר שהצית את זעמו של העורך.

פה ושם משתחלים להם כתבה או מאמר של עיתונאי הגון או עיתונאית הגונה, אבל עמודי החדשות נראים כאילו שוכתבו ביד מגמתית עד כאב.

אולמרט מלוקק ומובנה שם בשיטתיות כאילו נמשח להיות ראש ממשלה בידי כוח עליון, או כאילו כבר נבחר לראשות הממשלה, ולא כפי שהוא באמת, פוליטיקאי ממולח בר מזל שצרוף מקרים שפך לו על הראש ארבעים מנדטים הגדולים ממידותיו באופן מבהיל.

אביא כאן רק שתי דוגמאות מהשבוע האחרון:

ביום שבו ועדת הכספים החליטה להעלות את משכורותיהם של הבכירים ביותר, התנוססו בגאון תמונותיהם של מי שיהנו מהתוספת. כולם היו שם. נשיא המדינה משה קצב ונשיא בימ"ש העליון אהרן ברק, הרב יונה מצגר ורוחמה אברהם.

ומי חסר, ילדים? איפה אפי? רמז - זה מישהו שיהנה גם הוא מאותה תוספת ממש. התשובה היא כמובן: מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר, אהוד אולמרט.

האם באופן פתאומי וחריג נשכח לפתע אולמרט מליבם של העורכים בידיעות אחרונות?

ועוד דוגמא: עמיר פרץ נושא נאום באנגלית טובה מאוד באינטרנציונאל הסוציאליסטי, וזוכה לתשואות סוערות על נאומו. כל העיתונים מדווחים. ומי לא? ידיעות אחרונות. למה? זה לא סיפור? בוודאי שכן. שהרי הנאום הקודם של עמיר הושם שם ללעג כאילו מצאו שלל רב. מה קרה?

יש לי עוד שפע של דוגמאות, אשמור אותן לפעמים אחרות. התמונה הכללית, דווקא בשל עוצמתו של העיתון הזה, מעלה חשש לשלומה של הדמוקרטיה. בינתיים אני מציעה לכם ללמוד מה שלימדתי אני את ילדי - לקרוא קריאה חתרנית.

לשאול את עצמכם שאלות, להבין מה הכוחות העומדים מאחורי כל ידיעה תמימה לכאורה, מה לא נאמר שם ולמה. רק אם נהיה צרכני תקשורת אינטליגנטים נינצל משטיפת המוח הכפויה הזאת.