לאחר העימות ביפו, ביום חמישי השבוע, בין אנשי מפלגת חירות לבין ערביי 48 (כך הם קוראים לעצמם), קמו כמה יפי-נפש מתחסדים וּצבועים לִיהודים ורטנו על הגזענות הפושה בארצנו. מה זאת אומרת? הם שואלים בציניות מטומטמת, באים אליכם אנשים טובים, נחמדים, מציעים לכם כסף בשביל שתלכו מפה וזו ההתנהגות שלכם? מה זה חשוב שזה הבית שלכם ובו נולדתם? לכו מפה...
אינני חסיד של מפלגתו של מיכאל קליינר ולא של הרעיון ההזוי שלו, אבל באותה מידה בדיוק אינני יכול לקבל את עמדתו של חיים רמון מקדימה, כאילו הטבה בתנאי חייהם של הפלשתינים, נסיגה חד-צדדית, פירוק התנחלויות וּמחסומים והצבת גדר, יביאו את השלום המיוחל. משום שלשלום מייחלים רק הישראלים, ועוד יותר נכון, רק היהודים. הפלשתינים זועקים בגרון ניחר, מעל כל במה אפשרית, שהשלום מהם והלאה כל עוד נמשך ה"כיבוש" היהודי על כל אדמות הוואקף, ודורשים את השבת כל הפליטים לאדמותיהם מלפני 1948. כלומר ביטול המדינה היהודית. כלומר, שום שלום ושום בטיח!
תארו לכם את ההתרחשות הבאה: משלחת מטעם החמאס מגיעה לרמת-השרון עם עלונים, כרזות ומכונית עם רמקול, וּמתוך הרמקול מודיעים לתושבים: "תושבי רמת השרון היקרים, אתם שגזלתם את אדמותנו ושלחתם אותנו לכל הרוחות, אנחנו מציעים לכם כסף טוב בעד הבתים שבניתם על חורבותנו וּבלבד שתסתלקו מפה לבוייבריק וּליהופִּיץ!" אני מוכן להתערב שיהיו כאלה שיברחו כל עוד נפשם בם מבלי לקחת פרוטה. האמיצים יותר ייקחו מה שיתנו להם ויברחו אף הם. איש לא יעז לצאת מהבית לגרש את משלחת החמאס, כפי שעשו ערביי 48 השבוע ביפו.
זה מלמד משהו על האמונה בצדקת הדרך שלנו ההולכת ודוהה. לא חשוב איזה נשק ואיזה תחמושת ואלו תחבולות מלחמה יש בציקלוננו. יישארו רק אלה המאמינים בצדקת דרכם. אין נשק יותר חזק מזה! מי שראה את העיניים הרושפות של תושבי יפו הערביים, את המשטרה שאחרה להגיע לזירת האירוע שהיתה בכיכר השעון, שם ממש שוכנת לה תחנת משטרה, היא משטרת יפו, וּבמרחק דקה אחת של נסיעה, שוכן המטה הארצי של המשטרה - אינו מבין איפה הוא חי!
הגיע הזמן שנפנים ש"אדוני הארץ" אינם המתנחלים, כפי שטוענות האליטות בישראל. "אדוני-הארץ" אינם שלטון הממשלה והכנסת הישראלים. "אדוני-הארץ" אינם אפילו שמונה-עשרה המשפחות העשירות, כפי שאולי נדמה להם. "אדוני-הארץ" אינם גם קהיליית התקשורת, שאינה מבחינה בין עוצם-ידה לבין קוצר-ידה. אדוני הארץ, והפעם בלי מרכאות, הם אלה המאמינים בצדקת דרכם והם יילחמו עד הילד והזקנה האחרונים על כל גרגר אדמה, ועד שיעופו מפה לכל הרוחות כל היהודים, לרבות יפי-הנפש הצבועים והמתחסדים.
בפרפראזה על אימרתו המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל אפשר לומר: זה לא הסוף, זה אפילו לא תחילת הסוף, אבל זה, אולי, סופה של התחלת הסוף!
