מאסר לנהג רשלן - צדק לכל?

עו"ד מצליח מקושר ומתוקשר היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרגו אם צעירה ובנה בן השש. התאונה זעזעה את הציבור בשל קורבנותיה ולא פחות בשל זהות הנהג הפוגע.

מאחר שהתעורר, ככל הנראה, חשד כי עורך הדין נהג ברכבו ברשלנות ומדובר, בשלב זה, בחשד ובאישום שטרם הוגש וטרם הוכח, עורר המקרה את תשומת הלב הציבורית. אי אפשר להכחיש כי דעת הקהל המושפעת מזהות הנהג, מעוניינת לראות את הפוגע בא על עונשו ונידון ככל אזרח אחר, אולי אף בחומרה, מאחר שהוא עשיר יותר ונוהג ברכב יוקרתי, גדול ובטוח יותר לנהגו ומסוכן יותר לכל היתר.

הפסיקה ביחס לעברות גרימת מוות ברשלנות הינה ברורה ולמעט מקרים קיצוניים שבהם הסטייה מרמת הזהירות היתה מזערית, ההלכה היא שיש לדון את הנהג האשם בגרימת המוות למאסר בפועל לתקופה משמעותית (כשנה לפחות) וללא אופציה של עבודות שירות.

הפסיקה ערה לכך שכל אדם יכול להיות מעורב בעבירה מסוג זה, ושליחתו לכלא של אדם חיובי ונורמטיבי המקפיד על שמירת החוק, אינה קלה גם לשופטים מחמירים. אף על-פי כן אין ויכוח בפסיקה על העיקרון. גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים, בדרך כלל משמעה מאסר בפועל לנהג העבריין ורק במקרים קיצוניים במיוחד יסטו בתי המשפט מכלל זה.

אף על-פי כן, מבשר לנו הכתב ניר חסון (הארץ 21.4.06) בכתבה בולטת, כדלקמן:

"במערכת המשפט מתנהל בתקופה האחרונה ויכוח כיצד יש להעניש נהגים נורמטיביים שבעברם אין עבירות תנועה חמורות. לפני שנתיים נקבע בחוק עונש מינימום של חצי שנת מאסר על עבירה של גרימת מוות ברשלנות. מאז החלה מגמת החמרה בענישה על עבירות תנועה - שחלה גם על נהגים ללא עבר פלילי-תעבורתי".

עלי לחלוק על הכתב. המגמה של שליחת נהגים עבריינים המורשעים בעבירת גרם מוות למאסר בפועל לתקופה משמעותית, הינה מושרשת כיום בפסיקה ואינה נתונה, עדיין, לויכוח במערכת המשפט. מגמה זאת התקיימה לפני התיקון בחוק ובוודאי לאחריו. הויכוח הנטוש, בדרך כלל, הינו מתי הסטייה מכללי הזהירות היתה מזערית באופן שמצדיק הימנעות חריגה מהטלת עונש מאסר בפועל והסתפקות בעבודות שירות.

מידת הדיוק מחייבת עם זאת לציין, כי לכלל המחייב שליחת נהגים שגרמו לתאונה קטלנית למאסר בפועל יש יוצאים מן הכלל, שאין להם הסבר סביר. הגברת מאירה לוין לדוגמא, נסעה במכונית פונטיאק, סטתה מנתיב נסיעתה, כך שחצתה שני נתיבים בנתיב הנגדי עד שפגעה ברכב שנסע בנתיבו. היא הרגה שני אנשים ופצעה קשה שלושה. אף על-פי כן, באופן מוזר ביותר, מצא בית המשפט העליון כי אין לשלוח אדם נורמטיבי כמוה לכלא! החלטה זו נפלה בבקשת רשות ערעור, הליך שלא נועד בהגדרתו לדיון בחומרת העונש במקרה פרטני, ואשר כמוה נדחות באופן שגרתי על-ידי בית המשפט העליון.

מדוע לא נשלחה גברת לוין לכלא? אני לא הצלחתי להבין ואף השופטת פרוקצ'יה בדעת מיעוט לא הצליחה להבין זאת וסברה שאין להתערב בעונש. אין ספק כי הגברת לוין הינה אישה חיובית ונורמטיבית, אשת חינוך, שהושפעה קשות מתוצאות התאונה שלה גרמה. אין גם ספק שמאסרה היה פוגע קשות בה ובמשפחתה - אבל כך זה תמיד. על-פי מדיניות הענישה המקובלת, לא היה כל מקום להתערב בגזר הדין ועל-פי מדיניותו של בית המשפט העליון לא היה מקום אפילו לשקול מתן רשות ערעור, במקרה שלא עורר כל בעיה משפטית מיוחדת.

יש להדגיש כי גם בפסק דין חריג זה לא היתה מחלוקת אמיתית על עקרונות הענישה, ואיני יכול להאמין כי שופטי הרוב סברו שסטייה רבתי ממסלול נסיעה אינה בגדר רשלנות חמורה, אם לא ניתן לה כל צידוק סביר. [ראה רע"פ 548/05 מאירה לוין נגד מדינת ישראל תקדין עליון 2005(4) 3911].

בפסק דין לוין, שמר בית המשפט העליון על נאמנות פורמלית למדיניות הענישה הקיימת, אך בפועל רמס אותה, מהטעם שלא היה מוכן לשלוח את הגברת לוין לכלא, למרות שעל-פי מדיניות הענישה הנוהגת הוא היה חייב לעשות זאת. קל מאד לבקר את גישת בית המשפט העליון, אבל האמת הנה שקשה מאד לשלוח אדם כגברת לוין למאסר בפועל.

זו הבעיה האמיתית - שליחה לכלא של מי שאינו עבריין ולעתים קרובות הינו אדם חיובי ביותר ואשר כשל באופן חד פעמי בנהיגה רשלנית שגרמה למות אדם, הנה החלטה קשה כשאול. איני מעוניין לעסוק כעת בשאלה הכללית אם יש מקום למדיניות ענישה זו. הדבר ממנו אני חושש יותר מכל הוא כי הקושי הנורא בהחלטה כזו יגרום לתוצאות הפוכות מהרצוי.

יש לומר את הדברים בגלוי. החלטות המחייבות ענישה מחמירה גם לאנשים נורמטיביים מן היישוב הן גם ההחלטות המעוררות, לעתים קרובות, חשש ממשי למשוא פנים-מודע, או לא מודע, מצד מערכת המשפט. כאשר שופט יצטרך לשלוח למאסר נהג רשלן, שהינו פרופסור באוניברסיטה, או רופא מכובד, נטייתו לכיוון תקדים לוין תהיה חזקה ביותר. כאשר הנהג ההורג יהיה ירקן ישר דרך, מאום אל פחם, הרתיעה מעונש מאסר תהיה פחותה בהרבה, אף על-פי שבשני המקרים מדובר בנאשמים נורמטיביים. הקורא רשאי להזדעזע כרצונו, אין לי ספק שהחשש שציינתי הינו מבוסס למדי.

תוצאה הכרחית נוספת מחוסר הרצון לשלוח אנשים נורמטיביים למאסר ובמיוחד אם הם נראים בדיוק כמו השופט ומתנהגים כמוהו, תהיה עיוות של כללי התעבורה, כך שהפרות קשות של חובת הזהירות יוגדרו כהפרות מזעריות, או שיתעלמו מחומרתן, רק כדי להימנע משליחת נהגים למאסר. האם אנו מעוניינים בתוצאה כזו?

הנה כי כן, למרות שבמערכת המשפט אין ויכוח כיצד יש להעניש נהגים מן הישוב שהסתבכו בגרימת מוות בתאונת דרכים, ייתכן שמן הראוי היה לקיים ויכוח כזה. תקדימים נוספים כמו תקדים לוין סופם לערער את אמון הציבור במערכת המשפט. אם המערכת המשפטית אינה מסוגלת לעמוד, ללא משוא פנים, מאחורי מדיניות הענישה שהיא עצמה עיצבה, מן הראוי שתישקל מדיניות זו מחדש.

לטעמי, מאסר בפועל יש לגזור כאשר התאונה נגרמה עקב רשלנות מהותית של הנוהג, רשלנות שאינה רגעית במהותה כגון מהירות מופרזת מאד, נהיגה בשכרות, עקיפה בכביש מסוכן וכיו"ב עבירות המעידות על היות הנוהג נהג מסוכן. כמו כן, יש לשקול היטב את עברו של הנוהג והאם הורשע בעבר בעבירות תעבורה חמורות. איני רואה תועלת הרתעתית בשליחת נהגים שאינם מעידים בנהיגתם על היותם מסוכנים, למאסר בפועל. איני רואה גם צידוק למדיניות ענישה מחמירה שלא תיושם בשל מעצורים נפשיים של השופטים, או שתיושם באופן מפלה.

לבסוף, יש להדגיש נקודה אחת שמשום מה אין שמים אליה לב. הצידוק העיקרי לגזירת עונש מאסר בפועל על נהגים המעורבים בתאונות קטלניות נובע מתחושה שתאונות אלו הפכו בשנים האחרונות "למכת מדינה", וכי אין דרך אחרת להילחם בהן. תחושה זו המלובה יום יום על-ידי אמצעי התקשורת היא מיתוס חסר כל בסיס עובדתי! אנו עדים שנים רבות, לירידה דרמטית במספר הרוגי תאונות הדרכים, הן בערכים מוחלטים ובמיוחד בנתון של מספר תאונות ביחס למספר כלי הרכב. בשנות השבעים היו בישראל כחמישית ממספר המכוניות שיש היום ומספר ההרוגים בתאונות דרכים היה גבוה יותר!

הסטטיסטיקה לא תנחם איש שנפגע בתאונת דרכים או שאיבד את יקיריו בתאונה כזו. גם עונש מאסר בפועל לנהג הפוגע אינו מהווה נחמה למי שאיבד את יקיריו בתאונה קטלנית. אני מתבונן בתמונתם של יבגניה וארתור וקסלר שנהרגו בישראל ונקברו בארץ רחוקה ויודע שהטרגדיה נוראה כל כך ואין דבר שביכולתנו לעשות למענם. אנו חייבים להמשיך ולהילחם בתאונות הדרכים ולרגע לא להתייאש שכן המאבק,למרות האסונות, נושא פרי.