במדור זה מפרסם עו"ד משה גולדבלט מאמר שכותרתו "
מאסר לנהג רשלן - צדק לכל?" המשרטט, מבלי משים, את קווי המתאר של הצדק ההוטנטוטי, שהוא האדמה החרוכה שמשאיר אחריו אהרן ברק. טוב יעשה הקורא אם יקרא את המאמר, אך לטובת המתעצלים להלן 4 ציטוטים מתוכו, המביאים את תוכנו בקיצור:
א. "הפסיקה ביחס לעברות גרימת מוות ברשלנות הינה ברורה ולמעט מקרים קיצוניים שבהם הסטייה מרמת הזהירות היתה מזערית, ההלכה היא שיש לדון את הנהג האשם בגרימת המוות למאסר בפועל לתקופה משמעותית (כשנה לפחות) וללא אופציה של עבודות שירות. הפסיקה ערה לכך שכל אדם יכול להיות מעורב בעבירה מסוג זה, ושליחתו לכלא של אדם חיובי ונורמטיבי המקפיד על שמירת החוק, אינה קלה גם לשופטים מחמירים. אף על-פי כן אין ויכוח בפסיקה על העיקרון".
ב. "הגברת מאירה לוין לדוגמא, נסעה במכונית פונטיאק, סטתה מנתיב נסיעתה, כך שחצתה שני נתיבים בנתיב הנגדי עד שפגעה ברכב שנסע בנתיבו. היא הרגה שני אנשים ופצעה קשה שלושה. אף על-פי כן, באופן מוזר ביותר, מצא בית המשפט העליון כי אין לשלוח אדם נורמטיבי כמוה לכלא".
ג. "מדוע לא נשלחה גברת לוין לכלא? אני (=גולדבלט) לא הצלחתי להבין ואף השופטת פרוקצ'יה בדעת מיעוט לא הצליחה להבין זאת וסברה שאין להתערב בעונש. אין ספק כי הגברת לוין הינה אישה חיובית ונורמטיבית, אשת חינוך, שהושפעה קשות מתוצאות התאונה שלה גרמה. אין גם ספק שמאסרה היה פוגע קשות בה ובמשפחתה - אבל כך זה תמיד. על-פי מדיניות הענישה המקובלת, לא היה כל מקום להתערב בגזר הדין ועל-פי מדיניותו של בית המשפט העליון לא היה מקום אפילו לשקול מתן רשות ערעור, במקרה שלא עורר כל בעיה משפטית מיוחדת".
הקורא עד כאן, ובכלל זה את כותרת המאמר, יכול להגיע רק למסקנה אחת: שלכותב יש טענה קשה נגד מוסריות בית המשפט העליון על שהוא מפלה בין אזרחים על-רקע קרבתם הסוציו-אקונומית, למה שקרוי בז'רגון העיתונאי "כנופיית שלטון החוק מרחביה", דהיינו: בוזגלו עם הסוברו - לכלא כחוק, ולוין עם הפונטיאק - לעבודות שרות למרות החוק.
אלא שכאן מבצע הכותב סאלטו-מורטאלה מוסרי כהאי לישנא: "אם המערכת המשפטית אינה מסוגלת לעמוד, ללא משוא פנים, מאחורי מדיניות הענישה שהיא עצמה עיצבה, מן הראוי שתישקל מדיניות זו מחדש. לטעמי, מאסר בפועל יש לגזור כאשר התאונה נגרמה עקב רשלנות מהותית של הנוהג, רשלנות שאינה רגעית במהותה כגון מהירות מופרזת מאד, נהיגה בשכרות, עקיפה בכביש מסוכן וכיו"ב עבירות המעידות על היות הנוהג נהג מסוכן. כמו כן, יש לשקול היטב את עברו של הנוהג והאם הורשע בעבר בעבירות תעבורה חמורות".
ובתרגום לעברית בסיסית: מאחר ששופטי בית המשפט העליון אינם מסוגלים לעמוד בפיתוי להפלות לטובה את לוין על פני בוזגלו, בואו נשנה את החוק כדי לא לכפות עליהם גזירה שהציבור מרחביה איננו מסוגל לעמוד בה, למען לא ייסרם מצפונם על כי הפלו בין עשיר לרש ולמען תיטב שנת לילם.
חלילה לי מלחשוד במוסריותו של מר גולדבלט. אני רק סבור שהמערכת החיסונית המוסרית שלו נפגעה כתוצאה מחשיפה בת שני עשורים ויותר לרדיואקטיביות שמקרין ה"כור" של אהרן ברק, לפיו:
א. בית המשפט העליון אומנם ניסח קריטריונים ברורים מה יכול לבוא לפניו בשבתו כבי"ד לערעורים, אך מאחר ש"הכל שפיט", לעולם אין לדעת מראש מה סיכוייה של בקשת ערעור בעליון, שהם בעצם פונקציה של מידת האלוהות שמייחס לעצמו ההרכב המקרי שדן בבקשה: ככל שתגדל יהירותו כך תגדלנה הסטיות מן הקריטריונים, לטובת איזושהי תפיסת צדק ערטילאית במקרה הטוב והזויה במקרים אחרים. ואכן, מי שמצוי במתרחש באולמות העליון יודע על סטיות ביזאריות לחלוטין שלו מהקריטריונים שהוא עצמו קבע, ושמקרה מאירה לוין איננו חריג יחיד במובן זה.
ב. "הכל שפיט", אך עלות הייצוג בעליון והאגרה שהוא דורש מנכסות את שפיטותו זו רק לעשירים ולכן, במקרה הטוב יש שוויון רק בין העשיר לעשיר בבואם לפניו. בין העני לעשיר אין שוויון בגישה אליו, וקל לו לגלות חמלה כלפי הגברת עם הפונטיאק השייכת ל"מילייה" שלו, משום שבוזגלו לא מסוגל להגיע אליו: אם ימכור את הסובארו אולי יוכל לשלם את האגרה, אבל אפילו אם ימכור את הבית לא יוכל לשכור איזה קלגסבלד שייצגו בערעור בעליון.
לכן הוא נשלח ע"י הערכאה הנמוכה, שלוקחת את החוק ברצינות, להירקב בכלא. ואילו העליון עושה מהחוק צחוק ומשחרר את הגברת לוין, זו ששייכת ל"מילייה" שלו כי יש לה פונטיאק, לעבודות שירות. וכעת, כדי שהנכבדים הללו מרחביה לא יסבלו, חלילה, מנדודי שינה כשהם מפלים את הגברת לוין לטובה ביחס לבוזגלו, מציע לנו מר גולדבלט להקל בעונשם של מי שאינם נוהגים "ברשלנות שאינה רגעית במהותה", דהיינו של רשלנים "לעת-מצוא", להבדיל, מן הסתם, מ"רשלנים מקצועיים". ומי יקבע את "מידת הרגעיות" של הרשלנות? נכון, אותה חבורה מכובדת שהמציאה את המושג "מתחם הסבירות", גם כדי שתוכל, אם צריך, "להוציא בזול" את החברים מה"מילייה".
אולי היה בכל זאת מקום לדון בהצעה כזו, לו היו הגיון ומוסר בסיסיים כלשהם באופן שבו נאכפים פה חוקים בכלל וחוקי תעבורה בפרט. דוגמה להגיון ומוסר כאלה: מי שנוהג "ברשלנות שאינה רגעית במהותה" מסולק לצמיתות מהכביש ונשלח לכלא - שניהם באופן מנדטורי - מיד אחרי העבירה השנייה מסוג זה. ומה יש לנו במקום זה? פעם אחר פעם, כאשר מתרחשת תאונה קטלנית אנחנו שומעים על גיליון הרשעות שאורכו לפחות כאורך רכבו של הקטלן.
הבעיה היא שהחבר'ה מרחביה מתנגדים לענישה מנדטורית כדי שהכל ימשיך להיות שפיט - גם המרחק שבין פונטיאק לסובארו וגם זה שבין לוין לבוזגלו. אז בואו נחסוך מהם נדודי שינה בכך שנתבע מהם להגן עלינו מפני לוין וקלגסבלד בדיוק כמו שהם מגינים עלינו מפני בוזגלו. מה פתאום שנפחית ממוסריותו של החוק רק מפני שלהם קשה להיות מוסריים? בשביל המשכורות שאנחנו משלמים להם, לא מגיע לנו שיתאמצו קצת בשבילנו? שיגלו אותה מידת מוסריות שדורש מהם המחוקק שאנחנו בחרנו לצורך זה?
כדאי לצטט כאן שני סעיפים מחוק העונשין. סעיף 298 קובע ש"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יאשם בהריגה ודינו - מאסר 20 שנה" וסעיף 304 קובע ש"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר 3 שנים".
בכך אמר המחוקק את דברו בעניין תחום שנות המאסר המגיעים לה"ה בוזגלו, לוין וקלגסבלד, הכל על-פי הממצאים העובדתיים של זירת ההרג. אבל אפילו בוזגלו יודע היום מה שקלגסבלד ולוין למדו מזמן בבית מדרשו של אהרן ברק: שחוקי הכנסת לא נועדו להם, אלא רק לבוזגלו, משום שהעליון מצפצף על הכנסת. ומכיוון שהוא מצפצף על הכנסת הוא מעיז להתעלם מן הצדק ולמכור את רחמיו - המגיעים גם לבוזגלו - רק למי שמסוגל להגיע לחניון שלו בפונטיאק או ב- 4X4 שעולים כמו דירה. את הפסוק "ויקוו למשפט - והנה משפח, לצדקה - והנה צעקה", כתב מישהו שהכיר מערכת משפט כזו שלנו, והסוף ידוע.
