ביום העצמאות - שמחים!

יש תפקיד חשוב למדינה. המדינה היא מצווה מן התורה: שהארץ תהיה בידינו, שנהיה עצמאיים, ולא שתהיה בידי הגויים הטורקים או הבריטים (רמב"ן). הרמב"ם אומר בהלכות חנוכה שאנו חוגגים את חנוכה מפני שחזרה המלכות לישראל. הוא לא אומר שזה מפני נס פך השמן. את נס פך השמן יודע כל רב לעשות - אלא מפני שחזרה המלכות.

אבל איזו מלכות? - הורדוס וינאי, היו רשעים! הם עשו ביום אחד רשעויות יותר מכל ממשלות ישראל. ינאי הרג את הסנהדרין. אם-כן מדוע אתה שר "מעוז צור" בחנוכה?! כי כמה שהורדוס היה רשע, לעומת טיטוס הוא חמוד, וכן ינאי לעומת היטלר הוא סוכר. לכן אשרינו שיש לנו מדינה עם עצמאות וכבוד ישראלי באופן נכבד.

אלא במדינה הזו יש גם דברים רעים - הכל מורכב. זו בעיה, אנשים אינם מבינים שיש דברים מורכבים. במדינה הזאת יש גם קידוש השם וגם חילול השם.

שאלה: כיצד ניתן לשמוח ביום העצמאות, הרי החינוך בארץ במצב נורא, הבורות חוגגת, אין תורה בבתי-הספר, גברים יוצאים עם נשים שיהדותן מוטלת בספק ועוד צרות נוספות?

תשובה: החינוך באמת במצב של קטסטרופה! לא יודעים מי היו אברהם אבינו ושרה אימנו. הנוער אינו יודע כלום. צריך לדבר איתם - להסביר להם שתורה זה טוב, ארץ-ישראל זה טוב, משפחה זה טוב, מידות טובות זה טוב. צריך ללכת מבית לבית ולדבר. הנוער מדבר ומדבר, זה מה שהוא עושה, לכן צריך לדבר ולדבר, ללכת לכל מיני מקומות, מה שמכונה "פנים אל פנים".

על המצב הזה אנחנו באמת עצובים, על זה ועל עוד דברים רבים, ובשביל זה יש תשעה באב. בתשעה באב בוכים על כל הצרות הרוחניות והמעשיות. אבל עכשיו אין זה תשעה באב אלא יום העצמאות וביום העצמאות שמחים. חז"ל אומרים: "בשעת חדוותא (שמחה) - חדוותא, בשעת אבלא (אבל) - אבלא". לא לערבב זה בזה.

בלילה אומרים "תיקון חצות" - קודם "תיקון רחל" בבכייה, ואחר-כך "תיקון לאה" בשמחה. המציאות מורכבת - יש דברים טובים ויש דברים פחות טובים. בגלות הכל מתפורר, הכל נופל: עם-ישראל מתבולל והתורה נהרסת, כמעט לא נשארה, ופה בארץ-ישראל יש כל-כך הרבה תורה. על הדברים הטובים אנו שמחים, ועל הדברים הרעים אנו בוכים בתשעה באב.

שאלה: יש לנו אהבה גדולה לארץ-ישראל. חזרנו הביתה, הגוף חזר, אנחנו יושבים כאן עם כל החיוניות שלנו ואומרים לנו לקום וללכת. באופן טבעי האם לא מתבקש שאדם יאחז בציפורניים שלו?

תשובה: בעמונה חטפנו מכות על הראש, הראינו מסירות-נפש לעולם כולו, נכון?

השואל: לא לעולם כולו דווקא, אלא לעצמנו. הסרנו את החרפה של מי שקם והלך.

תשובה: הבחורצ'יק שבא לעמונה וישב בחוץ בקור יומיים-שלושה, בקושי אכל וחטף מכות, הוא מסר את הנפש, אבל זה שישב בגוש קטיף עשרים שנה ומסר את הנפש לבנות יש מאין, חטף פצמ"רים, נשאר עד היום האחרון והפסיד חצי מיליון שקל - הוא לא מסר את הנפש?! הוא עשה חרפה לעם-ישראל?! אלו מושגים טלוויזיוניים, זה שקר.

מי שהיה בגוש קטיף, מסר את הנפש במסירות-נפש ענקית, ומי שהיה בעמונה והתנגד עשה מסירות-נפש קטנה, אבל מול הטלוויזיה היא נראית גדולה. זהו עלמא דטלוויזיה, עלמא דווירטואליה, עלמא דשיקרא.

לא אמרתי שצריך להתפנות מהבתים בשמחה ובריקודים. ודאי שזה עצוב מאד, הלב שבור. אבל אדם שנשאר עד הרגע אחרון ומסתכן שלא יקבל פיצויים, (ועכשיו כבר ידוע, איך הכל משתרך) הוא מסר את הנפש. ואפילו זה שאמרו לו לצאת ויצא, זה לא אומר שהוא לא מסר את הנפש - זו מסירות-נפש עמוקה מאוד.

יש אדם שלמד בליל שבועות במשך כל הלילה במסירות-נפש, ויש אדם שלא למד בליל שבועות, כי היה עייף ונרדם, אך הוא למד כל השנה - הוא הגיבור. הוא למד משמונה וחצי בבוקר עד עשר בלילה, עשר שעות ביום במשך עשר שנים, האם זו אינה מסירות-נפש?! האם מי שבליל שבועות חווה חוויה רגשית גדולה נחשב מי שמסר את הנפש על התורה? צריך לראות דברים בפרופורציה הנכונה.

אמר רב לתלמידיו: מהו הפסוק הגדול בתורה? אמר אחד: "ואהבת לרעך כמוך". ענה השני: "ואהבת את ד' אלהיך". אמר בן פזי: "כבש אחד בבוקר, כבש אחד בין ערביים". ההתמדה, ההתלהבות של עבודת ד'. נראה אותך יום-יום - זה כבש בבוקר וכבש בין ערביים. את זה אי-אפשר להראות בטלוויזיה. בטלוויזיה צריך להראות כל מיני דברים תוססים.

לכן מי שהיה בגוש קטיף לא היתה בזה שום בושה וחרפה, אלא היתה בזה מסירות-נפש, תפארת לעם-ישראל. אין סתירה - גם מי שהיה בעמונה, חטף מכות, נשאר והתנגד, גם זו מסירות-נפש. אך בגוש קטיף זו מסירות-נפש גדולה ובעמונה זו מסירות-נפש קטנה. אדם שרוצה לומר: "הסרתי את החרפה של גוש קטיף" - זה מתכבד בקלון חברו, מתכבד בשקרים. אל תתכבד במסירות-נפש כזאת.

שאלה: תמיד היו בעם-ישראל חלקים אפיקורסיים כמו המתייוונים. אנשים מסתובבים במדינה ולא יודעים מהי תורה, כיצד עלינו להתייחס אליהם?

תשובה: האפיקורסים הללו אינם כל-כך אפיקורסים; הם אפיקורסים מבחוץ ומאמינים מבפנים. אם הם היו אפיקורסים הם לא היו עולים לארץ ובוודאי לא היו נשארים בארץ, בונים את המדינה והולכים ומוסרים נפשם בצבא. האפיקורסים האלה הם שיצילו אותך כשתהיה בסכנה, הם שבונים את חוט השידרה הכלכלי של המדינה. ללא חוט השידרה הזה אין כסף, וכידוע כשאין כסף, אין כלום: אין יש"ע, אין ישיבות, אין תורה, אין כלום. הם מה שמרן הרב קוק מביא בשם 'הזוהר': רע מבחוץ וטוב מבפנים. העניין מוסבר ב'מאמר הדור' של מרן הרב קוק. לכן צריך כלפיהם הערכה רבה.

פעם, בזמניו הטובים של אריק שרון, כשהיה בישיבת שרים ושרר ייאוש בחדר, סיפר, שכשעבד בשדה עם אביו כילד קטן, היו מעשבים ומעשבים ללא סוף, תחת השמש הקופחת. כשסימן לאביו שאינו יכול עוד, סובב אותו אביו ובתנועה רחבה הראה לו את השדה ואמר לו: "ראה, את כל זה עשית". פנה אריק לשרים ואמר: "עשינו משהו, אה?".

העם היושב בציון לא יושב לריק. הוא עשה ועושה הרבה, ומה שאינו עושה זה רק מפני שהוא תינוק שנשבה. לפי ההגדרה, אפיקורוס הוא מי שיודע את הדעה הסותרת. יבוא אדם ויאמר: "אני מתנגד לתורת היחסות של איינשטיין". נשאל אותו: "האם קראת תורה זו?" - "לא!, אני לא אקרא דבר שאני מתנגד לו". אדם כזה אינו מתנגד, הוא סתם עם הארץ שאינו יודע במה מדובר. מה אנו יכולים לדרוש ממי שלא יודע כי לא למד?

שאלה: מדוע ההחלטות על גורל המדינה מתקבלות על-ידי אותה קבוצת אנשים רחוקה?

תשובה: כי הקדוש-ברוך-הוא החליט לעשות גאולה על-ידי העם, ולא על-ידי קבוצה נבחרת.

בזמן החשמונאים - כל העם שכב בבוץ. היתה קבוצה שהרימה את הדגל והחשמונאים רצו קדימה. גאולתנו לא נעשתה רק על-ידי נבחרת הכיפות הסרוגות, אלא גם על-ידי הכיפות השחורות וגם על-ידי מי שאינם חובשי כיפות.

חז"ל (סנהדרין קיא) מספרים שכשנגאלנו ממצרים, נגאלו שניים מתוך שישים ריבוא. רק שניים מתוך שישים ריבוא נכנסו לארץ, וכן לעתיד-לבוא - אסור להיבהל אם בעם-ישראל יש רחוקים רבים והם לא ייגאלו, כך אומר ריש לקיש בגמרא. אך שם לא נגמר העניין. על דבריו אלו של ריש לקיש אמר לו רבי יוחנן: הקדוש-ברוך-הוא אינו אוהב שמדברים ככה. זה לא שיש שניים מופלאים שנגאלו והשאר לא, אלא בזכות השניים נגאלו כל השישים ריבוא, וגם השניים שחושבים שהם שווים יותר מהשאר צריכים להיות ענווים.

טעות לחשוב, שאצלנו יש את כל המעלות, שאנחנו ה"שמנת שבשמנת" והם סתם פסולת. אין זה נכון. ריבונו-של-עולם חילק את המעלות בין כולם.

אין זה דומה לתקופת החשמונאים. בזמן החשמונאים האומה כולה היתה בבוץ ואז קם קומץ ונלחם. גם אז, במלחמות החשמונאים, מספר הלוחמים נע רק בין מאות לאלפים, וזה היה בשיטת ה"רכבת": באו ונשברו, הלכו, נשברו וכו'. אך בזמננו כל העם קם, עלה לארץ ובנה אותה ונלחם עליה. כל חלקי העם השתתפו במלחמת השחרור ובמלחמות ישראל שבאו אחריה. גם שמועת "המוטיבציה הנמוכה להתגייס לצבא", שמפיצים היום אינה יותר מאשר הדלפה מגמתית של השמאל. לחייל יש מוטיבציה גבוהה גם היום.

אכן, יש רבים בארץ שנלחמים בכל מה ששם ד' קשור בו. על כך כותב מרן הרב קוק שכל האידאלים יפלו, ויבוא דור שיאמר שאין לו בהם חפץ. השאיפה לאידאלים הנשגבים תרד בגלל הנפילה בגשמיות (אורות, אורות התחיה מד). אנו יודעים שכך יהיה. אחר-כך ממשיך שם מרן הרב קוק: אי-אפשר להעמיד אומה בלי רשעים. אלה אותם אנשים קשים שעסוקים בבניין החומרי. בגלל הגלות נתדלדלנו מרשעים, ואם חסרים רשעים - האומה בסכנה. לכן עם תחיית האומה - נוצרים גם רשעים (שם מה).

חוץ מזה הם אינם רחוקים בכל התחומים - הם כן בעד כלכלה וביטחון. נכון שזה נמוך, הם אינם בעד תורה, משנה וגמרא - אבל כלכלה היא חשובה והיא גם מצווה: "יגיע כפיך כי תאכל"; ללא כלכלה הכל נופל. והם גם בעד ביטחון - הצלת האומה. הם אידאליסטים, רק הם אינם יודעים שהם כאלה.

שאלה: למרות שזה בא ממניעים אינטרסנטים?

תשובה: לא נחלוק על מרן הרב קוק שאומר שהשאיפה לאידאלים נשגבים תרד. "שמנת עבית כסית...". אנחנו יודעים שככה זה יהיה, ומדוע אנו תמהים? אבל הם אלה שהקימו את המדינה. לעתיד לבוא המשיח יהיה גם קדוש וגם תקיף, אבל בינתיים אנשים עדיני נפש הם בטלנים. לאט לאט מצב זה משתפר, בוודאי.

מישהו אמר למרן הרב קוק שיש לו רעיון להקים יישוב דתי. אמר לו מרן הרב שזה רעיון טוב מאוד, אך לא יצלח, כי הדתיים בטלנים. בסוף קם ישוב אחד, אך מאז התקדמנו הרבה, וישנם יישובים דתיים רבים, אבל אנחנו אנשים עדינים. היצר הטוב הוא קדוש אבל הוא "צמחוני", הוא חלוש. לעומתו, היצר הרע הוא רע אבל חזק, הוא מזיז דברים. כמובן, אל תחשבו שאני בעד היצר הרע... רק צריך לדעת ש"הלא לשם שמיים" חזק יותר מה"לשם שמיים".

אביו של רבי יונתן איייבשיץ אמר לו כשהיה קטן: קח דוגמא מהיצר הרע, איך הוא עובד, איזו יצירתיות, איזה אומץ, איזו גבורה, רְאה איך הוא עובד ללא הפסקה 24 שעות ולעומתו, אתה לא כל-כך מסור... אמר הילד: זו אינה חכמה; ליצר הרע אין יצר הרע שמפריע לו, אך לי יש...

כשסבלנו במצרים, בא משה רבינו ואמר: באתי לגאול אתכם. סוף סוף, ברוך ד'. בא אל פרעה ואמר לו: שלח את עמי. אמר לו פרעה: איני יודע מהיכן צצת. איני נותן לאף אדם ללכת לשום מקום, ובנוסף "תכבד העבודה על האנשים...". אמרו למשה: לא רק שלא היצלת, אלא עוד החמרת את המצב. אומנם בסוף יצאנו ממצרים. קיבלנו אישור לצאת לשלושה ימים, כששוטרי מצרים מלווים אותנו. ביום השלישי אמרו השוטרים: קיבלתם אישור לשלושה ימים, כעת אתם חוזרים. אמרנו: לא, איננו חוזרים. לא יצאנו ממצרים בגלל שקיבלנו את האישור שלכם. יצאנו כי רצינו לצאת וכעת איננו רוצים לחזור. אמרו השוטרים: בין אם אתם רוצים לחזור או לא רוצים לחזור - אתם חוזרים. היו מכות, והיו חבר'ה צעירים שהרביצו לשוטרים המצריים והרגו בהם. חזרו השוטרים למצרים להגיד לפרעה. אז הבינו בני ישראל שעוד מעט יבוא פרעה עם כל הצבא שלו. אמר משה רבינו: חוזרים אחורה - איך חוזרים אחורה?! - חוזרים אחורה. אני לא בורח מפרעה. הוא רוצה להגיד לי משהו - שיגיד לי בפנים. חזרנו אחורה יום וחצי. העם היה שבור. אמרו למשה: בוגד! שב"כניק! וכשחזרו - סגרו חיות טרף מימין ומשמאל, "סגר עליהם המדבר", ופה ים ופה הצבא ממצרים שמגיע פי כמה מכולנו ומאיים שירצח את כולנו.

אמרו למשה: מה עשית? איזה בוץ! חלק אמרו: נקפוץ לים ונטבע. נעים יותר למות כך. חלק אמרו: נחזור למצרים. חלק אמרו: נילחם. חלק אמרו: נתחנן למצרים, ומשה רבנו אמר רק: יהיה בסדר.

נכנסו לים, ולא קרה שום דבר. הים לא נקרע מיד, הם היו בתוך המערבולות של הים... אתם צוחקים כי אתם יודעים את הסוף, אתם יושבים פה ומחייכים, כי אתם יודעים שזה יסתדר. אבל הם היו בתוך הבוץ ולא למדו חומש, הם לא ידעו מה יהיה אחר-כך, אך היתה להם אמונה.

אנחנו אומרים: מתי גם אנחנו נהיה במצב כזה, ולא שתמיד נלמד על אחרים. מתי אנחנו נהיה בתוך בוץ ולא נדע איך נצא מן הבוץ - אבל נאמין בד'. הנה, זה עכשיו. ברוך ד', כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא מצב זה לידי שנהיה בבוץ, שנהיה בתנאי אי-ודאות כמו שאומרים המתמטיקאים, לא יודעים איך נצא מזה, אבל אנחנו מאמינים בד' שנצא מזה. עד עכשיו למדנו איך הם היו וחייכנו - עכשיו זה "על-אמת". עכשיו אנחנו בבוץ ואיננו מפחדים. אנחנו יודעים שיהיה טוב ונצא מן הבוץ, אבל איננו יודעים איך ואיננו יודעים מתי, וכן איננו יודעים כמה תקלות יהיו בדרך. אנחנו לא יודעים...

ב'אוצר הגאונים' (סוף מסכת סוכה) מסופר שבא המשיח. משיח! זה מה שאנחנו רוצים! משיח, לא מפד"ל-איחוד לאומי. הוא דופק בכנסת ואומר: אני המשיח. מפרקים את הכנסת, הוא מלך. הוא מדבר בטלוויזיה ומודיע: אני המשיח. כולם חוזרים בתשובה: קונים תפילין, מכשירים כלים, מתפללים, אין מקומות ישיבה פנויים בבתי-כנסת ובישיבות. בנוסף מכים מכה ניצחת את כל הערבים וזורקים אותם לארצות אחרות, משחררים את הארץ כולה וכולם שמחים ואומרים הלל בשחרית, במנחה ובערבית. כמובן, תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ובנותיה אומרים לכולם: אמרנו לכם שזו גאולה. ברוך ד'! גאולה. כולם שמחים. אבל אז המצב מסתבך.

לחסל 300 מיליון ערבים - זה לא סיפור, אבל אז באים הרוסים, האמריקנים והאירופים, וזו כבר אופרה אחרת. הם עושים מצור גרעיני סביב ארץ-ישראל, מפקיעים את המיגון, חודרים פנימה, מחסלים את הצבא, הורגים את המשיח, לוקחים את כל עם-ישראל וזורקים אותו למדבר סעודיה. ואז כולם אומרים: היתה גאולה, אך הכל נהרס.

הכל, חוץ מתלמידי "מרכז הרב ובנותיה" [ל"מרכז הרב" יש בנות רבות: בנות צעירות, בנות מבוגרות ובנות שנולדו בניתוח קיסרי - כל מיני בנות...]. הם אומרים:לא! זו גאולה. יש עליות וירידות, יש סיבוכים וקשיים, יש משברים בגאולה. אומרים להם: חבר'ה, מה זה סיבוכים וקשיים? הרי המדינה נהרסה, המשיח נהרג, הצבא חוסל ואנחנו במדבר?! - לא, יש קשיים, יש עליות וירידות... - חבר'ה, מרוב צער אתם כבר לא נורמליים. עם יד על הלב, מה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף תודו שזו אינה גאולה? - לא, איננו מודים בשום דבר, זו גאולה ויש משברים. הכל אומרים: החבר'ה האלה ירדו מהפסים..., ואז קורה הבלתי צפוי: הקדוש-ברוך-הוא מביא משיח רזרבי! על זה לא חשבו... בא משיח רזרבי, מגיע צבא חדש, כובש מחדש את כל ארץ-ישראל, והכל הסתדר, וכולם אומרים הלל ארבע פעמים ביום. תלמידי "מרכז הרב" ובנותיה אומרים: אמרנו לכם שזו גאולה רק יש קשיים, אבל זה יסתדר בסוף - צריך אמונה.

כמובן, זה רק סיפור, לא בהכרח שזה יהיה כך. זו רק דוגמא להתייחסות לסוגיית הריגת משיח בן יוסף.

שאלה: אולי נכנה גם את אושוויץ אתחלתא דגאולה? אולי כל הפוגרומים גם היו גאולה?

תשובה: הכל תלוי בכיוון. כשהולכים קדימה תמיד יש נפילות. כך אצל הקצין שאומר: "אחרי", ורצים וכובשים, רצים וכובשים, ולפעמים נופל חייל ולפעמים יש תקלה - אבל הכיוון שהולכים הוא קדימה! ולפעמים הכיוון הוא שהולכים אחורה - עם-ישראל מושמד במיליונים. לכן צריך תמיד לראות מה הכיוון.

פעם ביקרתי עם בתי ב"מכון המקדש". מעל לאיזו דלת שם יש תבליט של שער הניצחון של טיטוס: יהודים סוחבים את המנורה והולכים. ביתי אמרה: אני עשיתי את זה כשלמדתי ב"אמונה". אמרתי: יפה מאוד, אך לא שמת לב למשהו?! - לא. - זה בכיוון ההפוך. זה לא כשיוצאים לגלות, אלא כשחוזרים מהגלות!

עכשיו אנו חוזרים, זה הכיוון!

אמר לי יהודי עם זקן אפור: כשסבא-רבה שלי נולד, היו בארץ 30,000 יהודים. כשסבא שלי נולד, היו בארץ 80,000 יהודים. כשאבא שלי נולד, 200,000 יהודים. כשאני נולדתי היו 600,000 יהודים. כשהבן שלי נולד היו מיליון יהודים וחצי. כשהנכד שלי נולד היו 5,000,000 יהודים היו בארץ, ואומרים שהמצב מתדרדר?! המצב אינו מתדרדר. אנחנו בכיוון הנכון, אלא יש גם נפילות. שאל כל סטטיסטיקאי, והוא יסביר לך מה זו עקומת גאוס. זה מין פעמון עם סטיית תקן. כיום אנחנו בכיוון עולה.

היה יהודי אמריקני שמרן הרב קוק אמר לו לעלות לארץ. שאל אותו: כבודו לא רואה את המשברים הנוראיים של גלות אמריקה? אמר לו: ופה אין משברים? - גם פה יש! - מה ההבדל? - שם אלה חבלי גסיסה ופה אלו חבלי לידה.

בחדר-לידה שומעים נשים צועקות, יש דם רב והרבה בלאגן. וכן בחדר-טראומה יש דם, וכן צעקות בכל הכיוונים, אבל הכיוון בשני המקומות שונה והפוך לחלוטין.

כך אומר מרן הרב קוק בספר 'אורות': אנחנו חייבים להודות שעל-אף כל המגרעות שיש בחיינו הציבוריים אנחנו קמים לתחייה. זה הכיוון!

הגלות, אושוויץ, זו גסיסה, זה מוות, זה כיוון הפוך, אף-על-פי שגם שם היו הצלות, ברוך ד'. אנחנו מדברים על הכיוון הכללי. איש מדע מסתכל תמיד על הכיוון הכללי ומתעלם מהפרטים החורגים. מה שאין כן הרגש, שנתפס לפרטים.

שאלה: אם כבר הזכרנו את טיטוס והמנורה, עולה במקביל התמונה המוכרת של תושבי נצרים עם המנורה בבואם לכותל לאחר הגירוש...

תשובה: נכון, מה שקרה בגוש קטיף זה נורא, זה חורבן, ולא היה כה נורא מאז קום המדינה. אך צריך לזכור שלא כל ארץ-ישראל נחרבה. חלק חרב. זה כמו אדם שיש לו עשרה ילדים שכולם נהרגו, זו טרגדיה. לאדם אחר יש עשרה ילדים ואחד נהרג, גם זו טרגדיה, אבל זה אינו זהה כלל.

שאלה: מדוע מדגיש הרב את ההתפתחות הגשמית של הצבא והכלכלה, הרי המטרה העיקרית היא התורה, התוכן הרוחני והקודש בארץ?

תשובה: הצבא זו מצוה מן התורה. זו המצוה היחידה שמוסרים עליה את הנפש לכתחילה. זה שיש לנו צבא, אין זה מפני שאנחנו משועממים.

קראתי שבבית-ספר למלחמה בארה"ב, נתן אחד הגנרלים הרצאה על מה שקורה בעולם, על שיטות הלחימה והאסטרטגיות המתאימות. שאל אחד הקצינים: האם תהיה מלחמת-עולם שלישית? ענה הגנרל: אני חושב שכן. שאל: ומי יהיה האויב שלנו? - כנראה הסינים. - והרי הסינים הם מיליארד ומאתיים מיליון ואנחנו רק 300 מיליון, איך נעמוד מולם?! אמר הגנרל: ראה, ידידי היקר, בזמנים המודרניים לא הכמות קובעת אלא האיכות. במזרח התיכון יש חמישה מיליון יהודים מול 300 מיליון ערבים והם מנצחים כל הזמן. אמר הקצין: אבל איפה בארה"ב ניקח כל-כך הרבה יהודים?

הצבא שלנו בסדר, הוא עושה את עבודתו. הוא לא עסוק יומם ולילה בלגרש; הוא עסוק יומם ולילה בלהגן על המדינה. אתמול דיברתי עם אלוף-משנה. תוך כדי הדברים אני שומע רעש. הוא אמר: אנחנו פועלים, ועכשיו כל החטיבה פועלת, שתדע. אמרתי: חשבתי שאתם לא עושים כלום, אלא רק מגרשים ומבלים בהרים יומם ולילה. הוא צחק. ודאי שהצבא עסוק יומם ולילה בהגנת עם-ישראל; הוא עסוק בעשיית קידוש השם.

נכון שיש צרות רבות בצבא: הגירוש, וכן "השילוב הבלתי-ראוי" כמו שאנחנו קוראים לזה. יש צרות, אבל צבא זה לא מחנה בני עקיבא. צריך מסירות-נפש, ויש אופנים רבים של מסירות-נפש.

שאלה: מדוע אנו צריכים לסבול את לב האבן של היס"מניקים? כשלא שמרו שבת, צניעות ובעיות אחרות, עוד סבלנו בשקט, אך האם עלינו לסבול גם כשאנו חוטפים מכות, או שמא אולי יש להתנגד בכוח, ולא רק לסמוך על כך שיום אחד יחזרו בתשובה?

תשובה: יש לדעת שיס"מניקים מקבלים הכשרה מיוחדת כדי להרביץ. הם יודעים להרביץ והם מרביצים. הם מרביצים מכות-רצח לחרדים, לשמאלנים, לסטודנטים, ולערבים - יותר מכולם.

יש לנו יש הצתה מאוחרת קצת. שתקנו כי עוד לא הרביצו לנו, אך כשהרביצו לחרדים לא היה איכפת לנו, וגם כשהרביצו לשמאלנים לא היה איכפת לנו - עכשיו נזכרנו לזעוק. יש להם גם מיומנות מיוחדת להרביץ בלי להפוך אדם לנכה. הרי מאוד פשוט, אם רוצים, להפוך אדם לנכה. כשיש הפרות-סדר והם אינם מרביצים, הם מתוסכלים. הם מוכשרים לזה, וכשיש להם אפשרות הם עושים את מלאכתם במסירות ומראים את כשרונם.

אין לטעות, ליס"מניקים אין משהו מיוחד נגד מתנחלים. כשהם מקבלים פקודה להרביץ - הם מרביצים וזה הכל. אין לקחת זאת אישית נגדנו. על-כל-פנים, במדינה יש כל מיני אנשים טובים יותר ופחות: יש מחבלים, יש פושעים קליניים, ויש צרות אחרות. אנחנו חיים בעולם-הזה, ופה יש בעיות, כך כתוב בפרק הראשון של 'מסילת ישרים'. לפני שקראתי ב'מסילת ישרים' חשבתי שהבעיות הן רק שלי ומכוונות נגדי, אך אחרי כן הבנתי, שגם לאחרים יש בעיות. בעולם-הזה יש בעיות.

גם בימות המשיח יהיו בעיות. מי שלא רוצה בעיות יכול לקבל קיצור פז"ם לגן-עדן. אבל פה בעולם הזה יש בעיות רבות. אשרינו, שיש לנו בעיות של עם חופשי בארצו ולא בעיות של עם בארץ אחרת, כי אלו כבר בעיות מסוג אחר לגמרי. אלה גזירות תתנ"ו של מסעי-הצלב, גזירות ת"ח-ת"ט של חמלניצקי הרשע, פרעות תרפ"ט, שואת היהודים באירופה ועוד. בגלות אלה צרות אחרות.

הדבר דומה לאם שילדה תינוק והוא חולה, בוכה, מפריע לה לישון ומבלבל לה במוח. לעומתה, צרות של אישה הנשואה שלושים שנה ללא ילדים - הן צרות מסוג אחר לגמרי. היא היתה מוכנה לקנות את צרות חברתה במיליון דולר. את הצרות שלנו היום, הם היו מוכנים לקנות במיליארדים. צריך לראות הכל בפרופורציה.

בעולם הזה יש בעיות. לפעמים ישנם מכות בין אחים, כמו שכתוב במשנה סוטה שכשיצאו למלחמה נאמר: "אתם יוצאים למלחמה על אויביכם...", ולא על אחיכם, כי אלו - גם אם לוחמים נגדכם במלחמות אחים - בסוף הם מרחמים עליכם.

כמובן, אין זה בסדר, לא אלו שהרביצו, לא אלו שרצו להרביץ ולא אלו ששלחו אותם. אך נא להתכונן נפשית שיהיו עוד דברים רבים שאינם טובים, ועם הזמן יהיה קשה עוד יותר. לא צריך לקחת ללב, לא צריך להיות כל-כך מפונק.

שאלה: אולי אנחנו מסייעים להם בעמידה המחבקת של "תרביצו לנו, אנחנו אוהבים אתכם בכל זאת"? אולי צריך לומר "עד כאן!"?

תשובה: המיליטנטים במחננו אומרים: בואו וניצור "מאזן אימה", אבל גם הם אנשים עדינים. איזה "מאזן אימה" הם רוצים - להרוג חיילים? - לא. להכות בהם עם ברזלים? - לא. אז איזה "מאזן אימה"? לחבל להם ברכוש? לשים להם קונצרטינות ומוקשים ולפנצ'ר להם את הג'יפ? אגלה לכם סוד צבאי, בתקווה שלא ידלוף: צה"ל יודע גם ללכת ברגל. "מאזן אימה" כאן הוא הבל ולא יצליח.

אנחנו, המתנחלים, אחוז אחד במדינה. אם נצרף עוד כל מיני אנשים נחמדים עם כיפות סרוגות, נגיע מקסימום לחצי מיליון, שזה עשרה אחוז. עשרה אחוז לא יכולים להשתלט על מדינה של חמישה מיליון.

יש פה עוד אנשים, וגם להם יש זכויות בהקמת המדינה. לא אנחנו עם הכיפות הסרוגות הקמנו את המדינה, אלא כולנו יחד. גם להם יש זכויות, גם הם לחמו, גם הם שחררו את יהודה ושומרון. כדי שמיעוט ישתלט על רוב, אפשר להכות, אבל זה לא ממש מציאותי.

הגמרא אומרת שאדם הרוצה לקנות חמור צריך להזיז אותו במשיכה (בבא בתרא כב). עומדות לפניו שתי אפשרויות. אפשרות אחת - להכות אותו במקל כדי שיזוז. אפשרות שנייה - לקרוא לחמור שיזוז אחרינו. אם אתה מכה את החמור, אתה צריך לקחת בחשבון שיום אחד החמור יוכל לבעוט בך. בילדותי, קראתי סיפור על אדם שהציק לחמור ולבסוף החמור בעט בו והפיל אותו מהחלון. פעם, כשישבו החבר'ה שלנו עם אריק שרון וצחקו על חשבונו, אמר להם: אתם חושבים שאני החמור שלכם, אך היזהרו, חמור יודע גם לבעוט.

האפשרות השנייה כאמור, היא לקרוא לחמור שיבוא. בעברית פשוטה זה נקרא: מנהיגות. מנהיג אחד יכול למשוך אחריו מאות-אלפים. הציבור שלנו הוא המנהיג. הציבור שלנו הוא התלמיד-חכם של שיבת ציון, של בניין הארץ, של תחיית האומה בציון.

אבל כדי להיות מנהיג יש תנאים.

נלסון מנדלה נלחם למען זכויות השחורים בדרום-אפריקה, וישב בבית-הכלא הידוע לשמצה בקייפטאון 26 שנה. לבסוף - זכורה לי התמונה - הוא יצא מבית-הכלא כשעל פניו חיוך. בגלל זה הוא זכה להיות מנהיג, כי הוא היה מלא שלווה, אצילות וחוסר מרירות, אף-על-פי שהיו לו כל הסיבות שבעולם להיות עצבני וגס. הוא ויתר על הגסות של "מה שעשיתם לי - אני אעשה לכם בחזרה".

אם אנחנו רוצים ומחוייבים להנהיג את עם-ישראל, אנחנו צריכים להיות שלווים ולא עצבניים, לא לחוצים. אנחנו צריכים להיות אציליים ולא לומר: אתם עשיתם לנו, אתם הרבצתם לנו - נרביץ לכם בחזרה. וכן אסור לנו להיות מרירים. יכול להיות שיש לנו הצדקה להיות מרירים וגסים, אך מנהיגים כבר לא נהיה.

זה מצד אישיות המנהיג. אבל גם היחס של מנהיג הוא חשוב. מנהיג צריך לאהוב ולהעריך את האנשים אותם הוא מנהיג. אומנם אם הוא אינו מצליח לאהוב אותם, ועוד שונא אותם בליבו ורואה אותם כמיותרים כאן - הם לעולם לא ילכו אחריו באש ובמים. צריך לאהוב ולהעריך את האנשים.

כשהציבור שלנו יהיה מלא בהערכה ואהבת אמת לעם-ישראל, הוא יהיה שליו ורגוע. אז הוא גם יוכל להנהיג. כמובן, אין אדם הופך למנהיג מהיום למחר. אי-אפשר לומר: "טוב, חבר'ה, החלטתי שאני מנהיג שלכם". תשובתם תהיה: "יפה שהחלטת, אנחנו לא". מנהיג צריך לרכוש אמון ולהוכיח את עצמו. אנחנו נהיה מנהיגים ונוביל את האומה קדימה.

שאלה: דעתו של הרב צבי יהודה מוטה בזמן האחרון לכיוונים שונים ומנוגדים, כאשר כל צד מביא ציטוטים לחיזוק שיטתו. כיצד נוכל לדעת מה היתה דעתו האמיתית?

תשובה: לרב צבי יהודה היו תלמידים רבים, והוא לא כפה על אף אחד. לכן כל תלמיד התפתח בכיוון שלו. רבנו עודד כל תלמיד לגלות את הכישרונות שלו. עצם זה שיש ריבוי תלמידים וריבוי גוונים, זו הגדלות של רבנו. כשאנחנו רוצים לדעת מה רבנו אומר על שאלות חדשות שהוא לא דיבר עליהן - מה שנקרא "חידוש" - אי-אפשר להוציא חידוש ממשפט אחד או שניים, - החידוש נובע מכל השיטה. מרן הרב מסביר זאת ב'אגרות הראיה', וכן ב'אורות הקודש'.

מי שלומד את כל שיטת מרן הרב קוק ובנו, רבנו, לא דף פה ודף שם - רואה כמה היו נגד מלחמת-אחים, נגד התנגשויות, וכמה היו בעד אהבה. הוא רואה כמה רבנו כיבד את הצבא ואת הממשלה. זו שיטה כוללת.

ישעיהו הנביא אומר: "קציני סדום עם עמורה". זה ממש נאצים! אלו קציני אס. אס.! האם ככה ישעיהו הנביא קורא לנו?! - לא! זה פסוק אחד מתוך מיליון פסוקים של אהבה. לכן תמיד צריכים להבחין ולא להוציא דברים מהקשרם.

יש משל בספר 'הזוהר': ישנו ילד שעשה דבר רע. אביו הרים את ידו לתת לו מכה נוראה. הילד כבר מת מפחד, וברגע האחרון האם עוצרת את יד האב, והבן נושם לרווחה. הוא רק לא ידע שזה היה מתוכנן על-ידי שניהם. וכי האבא באמת רצה להכות את ילדו?! והאם האמא רוצה לעבור על מעשי הילד לסדר היום?! ריבונו-של-עולם אומר למשה רבנו לאחר חטא העגל: "אכָלֵם", אני הורג את כולם. אומר 'הזוהר' - משה רבנו לא ידע עדיין את המשל הזה, לכן חשב שזה מה שד' רוצה. לכן אמר לו ד': "הניחה לי", ומשה התחיל להתפלל: "ויחל משה".

לפעמים בני זוג רבים, אבל אין זה אומר שהם לא ידידים ואוהבים. היה רב שלימד את בנו את הפסוק "ומוצא אני מר ממוות את האישה". אמר לו הבן: מי למשל? אמר האב: אמא שלך. אחר-כך הביא פסוק אחר: "אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשת נעוריו, שנאמר 'שמח באשת נעוריך'". שאל הבן: מי למשל? ענה האב: אמא שלך. איך זה?, שאל הבן. אלא סך הכל היא חביבה ואשת נעורי, אבל לפעמים אנחנו רבים וזה מר ממוות, אך זה עובר מהר.

לפעמים רב גדול אומר ביטוי חריף, קשה, אבל צריך לראות את זה בתוך המכלול כולו, בתוך השיטה כולה, ולא לקחת את הביטוי הזה ולהגדיל אותו בזכוכית מגדלת כאילו זוהי כל תורתו.

רבנו אמר: אני נלחם על יהודה ושומרון! כמה רבנו אמר את זה, כמה דיבר על זה? יש לי בבית קלטות של רבנו שאספתי, סך הכל כאלף שעות. כמה זה משפט אחד של עשר שניות מתוך אלף שעות?!

שאלה: במהלך ההינתקות, ירדה רמת הדיון במחננו למצבים בהם נפסלים שידוכים בגלל החזקה בדעה כזו או אחרת בנושא.

תשובה: בחור אחד התקשר אלי: הכרתי בחורה ואבא שלי אומר לי: אם אתה מתחתן איתה - אתה כבר לא הבן שלי, וזה נורא, כי אתה הבן היחיד שלי. שאלתי: מה הבעיה עם הבחורה? - הרב שלה אמר שלא צריך לסרב פקודה. שאלתי: זו בחורה טובה? - כן, בחיי לא פגשתי בחורה כל-כך טובה. אמרתי לו: שאל את ראש הישיבה. אמר הבחור: שאלתי, והוא אמר שלא צריך לשאול את אבא, אבל עניינית אבא צודק, באמת אי-אפשר להתחתן עם בחורה כזאת. אמרתי לו לעשות את מה שהרב שלו אמר לו. התקשרה אלי אותה בחורה ושאלה אותי מה יהיה? אמרתי לה: כשבני זוג מתחתנים אי-אפשר שלכל אחד יהיה רב, את צריכה לקבל את הרב של בעלך, ולכן מעכשיו את מסרבת פקודה.

מה שיש חילוקי דעות זה בסדר, תמיד יש חילוקי דעות.

אמר מרן הרב קוק: יש פרוזדור ויש טרקלין. הטרקלין הוא שכולם יסכימו, ובינתיים זה פרוזדור, אבל בפרוזדור צריך לכבד, ואם איני מסכים עם הרב הזה - אני מתווכח איתו, אבל אנחנו מכבדים אחד את השני. לא נגיע לטרקלין אם לא נכבד בפרוזדור. זה התחיל במחלוקת נגד רבי יהונתן אייבשיץ, שהתחילו לבזותו אישית. אמר רבנו הרב צבי יהודה שזה אסון גדול, ואת הפירות הבאושים אנחנו אוכלים עד היום. אבל גם על זה נתגבר.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להאדיר כבודה של תורה?

תשובה: לכבד את כל הרבנים. כל פעם שאנו שומעים שמבזים רב, בין אם הוא הרב שלנו בין אם הוא רב "נגדנו" - אנחנו צריכים למחות ולומר: אנחנו לא רוצים לשמוע דברים כאלה. כשיעמדו אנשים רבים כאלה וכך יאמר, תיפסק התופעה.

פעם שאלתי עורך עיתון: למה העיתון שלך מלא לשון הרע? הוא אמר: זה מה שאנשים אוהבים לקרוא. אני מוכן להדפיס רמב"ם, אך בתנאי שייקנו.

מי שמדבר לשון הרע - זה רק מפני מקשיבים לו. כל רב שמדבר רע אישית על רבנים אחרים, לא צריך להקשיב לו, אפילו אם מסכימים לטענותיו הענייניות - ואז תופעה זו תיפסק.