ראש משמר אולמרט

כאשר האזנתי השבוע לדבריו של ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, בטקס השבעתו בכנסת, לא ידעתי אם לפרוץ בצחוק פרוע או לבכות בכי מרורים. אולמרט, ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל, הבטיח, בלי בושה, להילחם מלחמת חורמה "בשחיתות הציבורית".

דבריו המתחסדים של אולמרט, שהתחזה לפוליטיקאי ישר, הרשימו לפי כל הסימנים את היו"ר החדשה של הכנסת, דליה איציק, ששלחה אליו מבטים של עגלה רכה - כאות תודה על התפקיד רם הדרג שהעניק לה במטרה שתבטיח "שקט תעשייתי" פרלמנטרי.

לדבריו של אולמרט, התייחס גם החסיד החכם העיתונאי דן מרגלית, שלא חדל לטהר אותו, ובן בריתו של מרגלית, היו"ר הנצחי של התנועה לאיכות השלטון, עורך הדין אליעד שרגא - הפרקליט שמתפרנס היטב ממלחמתו בשחיתות. שרגא הזמין את אולמרט ליטול חלק בכנס ל"טוהר המידות", שתנועתו מקיימת עתה לאחר הקמת ממשלתו החדשה של אולמרט. אולמרט, שיהיה אחד הנואמים, יהנה ממעטפת מוסרית כביכול.

מי שבוחן את הרכב ממשלתו של אולמרט ואת זהותם של השרים המשמשים בתפקידי מפתח, שיכולים לסייע לראש הממשלה החדש בעת מצוקה עם החוק, הוא לא אחר מאשר שר המשפטים החדש, חיים רמון, שישמש מכאן ואילך כ"ראש משמר אולמרט" - כל עוד זה יכהן כראש הממשלה. כשר משפטים מוטל על רמון להבטיח את שלטון החוק במדינה. יש לו גם אחריות מיניסטריאלית לגופים שקובעים את גורלם של אישי ציבור שסרחו, וגם זיקה למערכת המשפטית שחורצת את דינם לשבט או לחסד. בנוסף לכך ישמש רמון, בתוקף תפקידו, גם כיו"ר ועדת השרים לחקיקה שיכולה לקדם או לבלום חוקים על-פי צורכי השלטון והאינטרסים האישיים של ראש הממשלה החדש. אולמרט יודע היטב שהוא יכול לסמוך על רמון, בעיניים עצומות. בגלל המטרה המשותפת שלהם לשרוד בכל מחיר ולמסד את קדימה כתופעת קבע בפוליטיקה הישראלית.

לאולמרט ורמון יש כמה קווי אופי זהים: שניהם פקחים, ערמומיים, אופורטוניסטים, בוגדניים. אין להם אלוהים והם בעלי לשון חדה. הם אינם חשים נקיפות במצפון הגמיש שלהם, גם כאשר הם מלבינים ברבים פניהם של יריבים פוליטיים. שניהם לא גילו מעולם רגישות מיוחדת לשלטון החוק, שניהם אוהבים להתחכך עם אילי הון מקומיים וזרים, מקיפים עצמם בעיתונאי חצר מבויתים, ויש להם אפילו חבר קרוב משותף: השר לשעבר, אריה דרעי, שבעבר ניסו לחלץ אותו מהסתבכויותיו עם החוק ועתה מנסים כמה גורמים להריצו לראשות עיריית ירושלים.

רמון הושווה בהזדמנויות שונות בכלי התקשורת ל"חתול רחוב". הוא נולד וגדל במשפחה דלת אמצעים שהתגוררה ביפו ליד ה"שטח הגדול". במשך חייו שרט ונשרט אין ספור פעמים גם בחייו האישיים וגם בחייו הציבוריים.

לשיבחו של רמון יאמר: הוא התקדם בכוחות עצמו, הן במישור המקצועי והן במישור הפוליטי. הוא רכש השכלה משפטית ולא היסס לוותר על כסאות ולשחות נגד הזרם. הוא הוכיח כושר רטורי מעולה בעיקר ב"נאום הלוויתנים" המפורסם שנשא בשעתו במרכז מפלגת העבודה.

מצד שני, רמון הוכיח שהוא מומחה ל"תרגילים מסריחים פוליטיים" ואין לו כל בעיה מוסרית עם זה. אך ליתר ביטחון - הוא דאג להלביש אותם באידיאולוגיה מדומה. ה"התרגיל המסריח" הגדול מכולם נעשה בחודש מרס 1990 ע"י רמון, ששימש אז יו"ר סיעת העבודה בכנסת, בסיועו הפעיל של יושב-ראש ש"ס, אריה דרעי, ששימש אז כשר הפנים. ה"תרגיל" נועד לסלק את ראש הממשלה, יצחק שמיר, ולהמליך במקומו את שמעון פרס - ה"לוזר" הבלתי נלאה.

במסגרת בישול ה"תרגיל" גייס רמון את תמיכתו של חבר הכנסת צ'ארלי ביטון, שפרש מסיעת חד"ש וחתם על הסכם איתו מטעם מפלגת העבודה, לפיו התחייב חבר הכנסת ביטון להצטרף להצעת אי-אימון בממשלה של שמיר, ולהמליץ בפני הנשיא על בחירתו של פרס כמועמד להרכיב את הממשלה. בתמורה התחייב רמון כי מפלגת העבודה תשלם לביטון את יחידת המימון על-פי החוק למימון מפלגות, ואת ההוצאות המותרות לבחירות בסך כולל של 330 אלך שקלים.

מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, פרסמה דוח קטלני מיוחד על הסכם זה, שבו שפכה על ההסכם קיתונות של שופכין, וטענה שאין הדעת סובלת צעדים מעין אלה. בן-פורת ציטטה בהקשר לכך קביעה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, מנחם איילון: "מתן טובת הנאה כספית בתחום היחסים הפוליטיים כגורם לקבלת שלטון או נתינת סכום כסף, פסולה, ואין נפקא מינא בין טובת הנאה כספית אישית לבין טובת הנאה כספית פוליטית".

ה"תרגיל" נכשל בסופו של דבר, אבל רמון יצא נשכר מכך כלכלית. לא הייתה לו כל בעיה אתית לחבר הון לשלטון, תחום שבו הוא התמחה בקצב מסחרר. בעידודו של דרעי הוטל על משרד הפרקליטים של רמון לטפל בעסקת רכישת בנק "יעסור" ע"י משה רייך ויצחק וולף - שני מיליונרים חרדים ממקורבי ש"ס. בתמורה קיבל רמון שכר טירחה שמן. כאשר נשאל אז רמון הוא סירב להרחיב את הדיבור בנושא, ורק הבהיר כי מאז שנכנס לכנסת הוא לא פעיל במשרדו ורק מקבל מדי פעם תיק שבו הוא מטפל בביתו.

כאשר נבחר רמון לתפקיד יו"ר ההסתדרות בראש רשימת "רם", שעימה נמנו גם אנשיו של דרעי מש"ס, הוא הכריז בראש חוצות שיש לו כוונה לבער את השחיתות בהסתדרות ושלוחותיה. בפועל התברר, כי רמון החל לפרק את ההסתדרות מנכסיה ולמכור נכסים מיתולוגיים של הסתדרות, במחירי מציאה. רשימת הנכסים כללה, בין השאר, את אחזקות ההסתדרות בבנק הפועלים וב"כור", חברת הבנייה המשולבת "סלל בונה" ו"שיכון עובדים", שזכתה לשם חדש: "שיכון ובינוי". חברת בניה זו נמכרה למיליארדר טד האריסון במחיר של 350 מיליון שקלים, למרות ששווייה של החברה היה, על-פי הערכת שמאים מוסמכים, פי שלושה ויותר. ואומנם, שנה אחרי המכירה הונפקה "שיכון ובינוי" בבורסה בשווי של 1.2 מיליארד שקלים.

מאוחר יותר נודע שהאריסון תרם למטה הבחירות של רמון. רמון כדרכו הכחיש. האריסון לא. מקור בכיר במשטרה גילה לי בשעתו שיחידת המודיעין של המשטרה בודקת בסודיות רבה מידע על תרומות שנויות במחלקות נוספות שקיבל מטה הבחירות.

בעת מכירת נכסי הנדל"ן של הסתדרות הסתובבו כמה דמויות מוכרות שבאו בכוונה לגזור קופונים באמצעות פעולות תיווך. אחד הבולטים בהם היה החבר הטוב של רמון, שמעון שבס, מנהל לשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שהואשם בניצול מעמדו לרעה. שבס הורשע מאוחר יותר בפלילים.

מקורב אחר שנראה בשטח העסקי ההסתדרותי, אף כי ב"פרופיל" נמוך, היה המתווך אפרים קונדה, גיסו לשעבר של רמון, שהיה מחובר אל רמון בעולם העסקים הפרטי בתקופות הביניים - שבה לא היה רמון בתפקיד ייצוגי אלא "רק חבר כנסת מן המניין". קונדה השכיל לשדר ללקוחותיו את דבר קשריו המיוחדים עם רמון, בעיקר בתקופה שבה כיהן רמון כשר הפנים והייתה לו נגישות למינהל מקרקעי ישראל.

מינויו של רמון לתפקיד שר המשפטים מדאיג מאוד, בגלל הנורמות הרדודות שלו והפירושים המקילים שהוא מעניק לחוק. על-פי תפישתו של רמון, הבעיה העיקרית של המדידה אינה השחיתות אלא העדר יציבות שלטונית. רמון התבטא בעבר כמה פעמים נגד "העמדה לדין סיטונית של אישי ציבור למשפטים פלילים". לא אתפלא אם רמון ינסה לאמץ, במוקדם או במאוחר, את הצעתו של עורך הדין דב ויסגלס שעל-פיה יש מקום להעמיד אישי ציבור לדין משמעתי בלבד. בדרך זו ינסה אולי רמון לסייע לחברו ובן בריתו, אולמרט, שבימים אלה מתנהלת נגדו ע"י מבקר המדינה חקירה בחשד לקבלת שוחד בפרשת קניית הבית בכרמיה בירושלים.

אם דרך זו לא תצלח, יעשה רמון הכל כמי שרואה עצמו כראש "משמר אולמרט" להגן על ראש הממשלה מהחקירות הבאות שמצפות לאולמרט בכמה נושאים המצויים בצנרת. לא מן הנמנע ששרים נוספים בממשלתו ימצאו עצמם, במוקדם או במאוחר, צועדים במסלול החקירות של מבקר המדינה והמשטרה, וההכרעה תבוא לשולחנם של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ופרקליט המדינה ערן שנדר.

החודשים הבאים יהיו ימי מבחן ליועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. אלה יהיו ימים קשים שבהם יאלצו להוכיח אומץ לב, נחישות, דבקות בשלטון החוק, ומעל הכל: עמידה עצמאית מול אנשי שלטון ושררה - בעיקר מול שר המשפטים החדש שינשוף ללא ספק בעורפם.

מזוז ושנדר צריכים לשאוב עידוד מאוכלוסייה גדולה מאוד בקרב אזרחי המדינה שהחלה להתפכח ולהתפקח באחרונה, ולהבין במאוחר מיהו אולמרט האמיתי, מיהם חבר מרעיו בממשלתו החדשה ומה רמתם המוסרית.