סימה וחיים הכירו במועדון ברידג' ברמת גן. שניהם היו אלמנים, עם ילדים מנישואים קודמים. הם התאהבו והחלו לחיות יחדיו כזוג נשוי לכל עניין ודבר. לימים, ובלחץ הילדים, עשו ביניהם הסכם לפיו איש לא יהיה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על-פי דין אלא רק על-פי צוואה. בפועל, אף אחד מהם לא ערך צוואה.
משנפטר חיים, פנתה סימה, בהתבסס על-פי סעיף 55 לחוק הירושה, וביקשה צו ירושה על פיו יוכרז שהיא כידועה בציבור, יורשת מעזבונו של חיים מחצית מהעיזבון ואילו 3 ילדיו מנישואיו הקודמים, את המחצית האחרת (כלומר כל ילד זכאי ל- 1/6בלבד).
סעיף 55 לחוק הירושה קובע: "איש ואשה החיים חיי-משפחה במשק-בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".
אם התקיימו תנאיו המצטברים של סעיף 55 לחוק, בהתאם לסעיף 11 לחוק, סימה תחשב כבת זוג של חיים והיא תירש מחצית מהעיזבון. הילדים הגישו התנגדות לצו הירושה, וטענו כי גם אם התקיימו התנאים שבסעיף 55 לחוק, קיים הסכם מפורש הקובע באופן ברור וחד-משמעי, כי איש מהצדדים לא יירש את השני בירושה על-פי דין ולכן העיזבון צריך להיות מחולק אך ורק בין הילדים. לאישה אין כל זכויות לאור ההסכם שעליו חתמה. כלומר, סעיף 55 לחוק אינו חל בשל העובדה שההסכם מהווה הוראה אחרת.
בית המשפט לענייני משפחה דן בסוגיה זו וקבע, כי למרות הכל, האישה זכאית לרשת מחצית מהעיזבון, למרות ועל אף ההסכם. בהתאם לפסיקה, לא ניתן לבטל את זכותו של בן הזוג לרשת באמצעות הסכם או הוראה בהסכם - שאינה צוואה. (ע"א 1717/98 בלאו נ. פוזש פד"י נד(4) 376). לו היתה צוואה, או אם בהסכם היו מציינים כי הוא מהווה בחלקו צוואה, אז ניתן היה לקבל את טענות הילדים. (ע"א 5473/93 טלר נ. שניצר).
(עז 3710/03 תמש 11150/03).
