על חידוש יחסי לוב-ארה"ב

היחסים בין מנהיג לוב מועמר קדאפי לבין נשיאי ארה"ב, אשר ידעו עליות ומורדות רבים מאז ראשית שנות השבעים של המאה ה- 20, העפילו לשיא חדש ב- 15 במאי 2006 עם הודעת וושינגטון על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם טריפולי.

בד בבד, הסירה ארה"ב את שמה של לוב מרשימת המדינות התומכות בטרור. ארה"ב היתה זו שגם ניתקה את היחסים הדיפלומטיים לפני כשני עשורים וחצי. וכך, הצעד של חידוש היחסים סגר מעגל של איבה, של טרור ושל ניגודי אינטרסים חריפים בין שתי המדינות, השונות כל כך, לא רק מבחינת התפתחויות הפנים שלהן ועוצמתן בזירה הבינלאומית, אלא גם בתפיסת עולמן החברתית והכלכלית, בתרבותן הדתית והרעיונית ובסדר יומן האזורי והעולמי. מעגל האיבה הכרוני כלל בתוכו מגוון של סכסוכים ותת-סכסוכים, שהוזנו, במידה רבה, באש המלחמה הקרה, שבמהלכה התייצבה לוב לצד ברה"מ, וגם באש הדתית-תרבותית, ובלשונו של קדאפי - באש "המלחמה בין הנצרות לאיסלאם".

חידוש היחסים היטיב עם ארה"ב ועם לוב כאחד ועיתויו נקבע על-ידי וושינגטון, תוך הקשבה להתמרמרותו הפומבית הגוברת של קדאפי, על כי מאמצי הפיוס חסרי התקדים שנקט כלפי וושינגטון, ובראשם ויתור על הנשק להשמדה המונית בשלהי דצמבר 2003, לא הניבו את הגמול המובטח.

ארה"ב, המתמודדת עם אי-נכונותן של אירן ושל צפון קוריאה לוותר על הנשק הגרעיני שברשותן או שאליו הן חותרות, לא היתה יכולה להרשות לעצמה לדחות את מתן "הפרס הגדול". כפי שמזכירת המדינה, קונדוליזה רייס, הדגישה בהודעתה על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם לוב, הרי שלוב ראויה לשמש מודל חיקוי על-ידי אירן וצפון-קוריאה.

חידוש היחסים סיים תהליך שהחל עם סיום משפט לוקרבי בראשית 2001, למעלה משתים עשרה שנים לאחר פיצוץ מטוס פאן-אמריקן (טיסה 103) מעל העיירה לוקרבי שבסקוטלנד. בעקבות פיגוע הטרור הדרמטי, טענו ארה"ב ובריטניה, כי לוב היא שאחראית לפיצוץ המטוס ודרשו להעמיד את שני החשודים, אנשי ממשל לוביים, למשפט באחת ממדינותיהן.

לוב סירבה בתוקף ובתגובה הצליחו וושינגטון ולונדון להעביר באו"ם החלטה, שהטילה סנקציות בינלאומיות על טריפולי כדי לאלצה להסגיר את השניים. היה זה אחד ממשטרי הסנקציות החמורים ביותר שהוטלו על מדינה במזרח התיכון והוא נמשך שבע שנים ברציפות (1992-1999).

הסנקציות ובראשן אמברגו אווירי, פגעו קשות בבטן הרכה של לוב ושל משטר קדאפי העומד בראשה מאז 1969. כתוצאה מהידוק צבת הסנקציות על עורקיו הכלכליים והפוליטיים של המשטר ומהחרפת מצוקות הפנים והחוץ של המדינה ושל תושביה עקב כך, צברה פעילות האופוזיציה האיסלאמיסטית העוינת לקדאפי עוצמה חסרת תקדים, עד כדי איום על אחיזתו בשלטון.

ניסיונות התנקשות בחייו וחדירת האיסלאם הקיצוני אל שורות הצבא - המשענת המסורתית של המשטר, וזאת בד בבד עם ירידה דרסטית בהכנסות המדינה מנפט ומוצריו (כ- 95% מסך הכנסות המדינה), הדאיגו את קדאפי ושכנעו אותו להסכים בסופו של דבר להסדר של פשרה. שני החשודים הוסגרו למשפט בהולנד. המשפט שהסתיים לפני כחמש שנים השית מאסר עולם על אחד משני החשודים הלוביים.

היתה זו נקודת הפתיחה להפשרת העוינות. ארה"ב מיהרה להעמיד ללוב רשימת תנאים, בהבהירה לקדאפי כי אם ימלא אותם, הרי שהממשל האמריקני יסיר רשמית את הסנקציות שהטילה וושינגטון על לוב עוד בשנות השמונים ושנשארו כל העת בתוקף, וגם ידאג להסרת סנקציות האו"ם, שהושעו בינתיים, אך טרם בוטלו.

ארה"ב דרשה מלוב להכיר באחריותה לפיצוץ לוקרבי ולשלם פיצוי כספי למשפחות נפגעי הפיצוץ האווירי וכן להפסיק את מעורבותה בטרור בינלאומי ולהסגיר לפיקוח בינלאומי את כל מאגרי הנשק להשמדה המונית שברשותה. היה זה המשך המאבק, שראשיתו בשנות השמונים והתשעים, נגד מפעלי הענק לייצור נשק כימי, שלטענת האמריקנים מוקמו ברבטה ובטרהונה מדרום-מזרח לטריפולי. קדאפי אומנם חזר והכחיש טענות אלה, אולם בה בעת הדגיש כי זכותה של לוב להחזיק בנשק להשמדה המונית, כולל פצצת אטום, בהשתמשו בנימוק של הימצאות נשק שכזה בידי "האויב הציוני" ובחובת הערבים להגן על עצמם.

קריסת ברה"מ בשלהי שנות השמונים וההישמטות, עקב כך, של משענת החוץ הלובית בזירה הבינלאומית, ופיגועי הטרור שאירעו בארה"ב בספטמבר 2001, היו שתי ההתפתחויות ששינו בדרמטיות, הן את סדר היום של לוב ושל ארה"ב והן את סדר היום הדו-צדדי ביניהן. לוב, שהלכה ונחלשה עקב צמצום ההכנסות מן הנפט, ועקב אובדן פטרונה הבינלאומי ובידודה בעולם הערבי, נזקקה בדחיפות לשיקום מעמדה במערב ולהזרמה מסיבית של הון וידע טכנולוגי מעודכן.

לכן, מיהר קדאפי להציע לעם האמריקני את רגשי ההשתתפות של לוב בצערם של האמריקנים באסון ה- 11 בספטמבר. היה בכך הכרזה עקיפה על נטישת המעורבות בטרור בינלאומי ועל אימוץ דפוסי התנהגות השוללים אותו חד-משמעית.

שתי המדינות, כל אחת מנקודת המבט האינטרסנטית שלה, מצאו בעקבות פיגועי הטרור בארה"ב נושא משותף לעסוק בו ולקדם את ענייניהן. וכך, באופן פרדוכסלי, מי שארה"ב ראתה בו טרוריסט בינלאומי ומי שהנשיא רונלד רייגן ונשיאים אחרים הגדירו כסיכון לביטחון הלאומי ולמדיניות החוץ האמריקנית, הפך לשותף מכובד במאבק המערב לבלימת הטרור הבינלאומי.

מגעים דיפלומטיים בערוצים אחוריים ומפגשים שיטתיים בין מנגנוני הביטחון של לוב ושל ארה"ב ובריטניה הניבו תוצאות לטובת שני הצדדים: קדאפי פעל לסילוק גורמים איסלאמיים קיצוניים שאיימו על משטרו וארה"ב שמחה להיעזר בו כדי לשים את ידיה על גורמי טרור שאיימו על האינטרסים שלה מבית וכן על משטרים ידידותיים לה בזירת המזרח התיכון ואף מעבר לזירה זו. חידוש היחסים סיים את התהליך הלובי של שינוי צבעו של הבית השחור, כפי שקדאפי כינהו במשך עשורים, לבית הלבן.