'אלביון הבוגדנית': 101 שנה לנישול הבריטי

חודשיים בלבד, בקיץ 1922 – לפני 101 שנה בדיוק - נדרשו לאימפריה הבריטית הבוגדנית, זו שכונתה בימי המרי שלפני הקמת המדינה בתואר היאה לה: 'אלביון הבוגדת', כדי להשתמט מהתחייבויותיה הבינלאומיות ולנשל את העם היהודי משלושה רבעים משטחה של הארץ המובטחת.
לבד מגבולות ההבטחה האלוקית, התנ"כית, זכה עם ישראל, בראשית המאה העשרים, בשלוש התחייבויות לחידוש יישותו המדינית בארץ ישראל: בהצהרת בלפור (1917) להקמת בית לאומי בארץ ישראל; בהחלטת האומות בוועידת סן רמו (1920) ובהחלטת חבר הלאומים (1922). בסן רמו ובחבר הלאומים דובר על בית לאומי שהשתרע על פני שטח עצום של 27,009 קמ"ר, מן הים במערב ועד המדבר במזרח.

אבל חודשיים לאחר ועידת חבר הלאומים, הזדרזה הבוגדנות הבריטית להעביר לערבים, לטובת הקמת ממלכת ירדן הערבית, שטחים בהיקפים בלתי נתפסים: יותר משלושה רבעים! מאותם 27,009 קמ"ר היקצו הבריטים 21,130 קמ"ר לטובת הקמת ממלכה ערבית מלאכותית שבראשה הציבו מלך אביון ש'יובא' מחיג'אז הרחוקה. רק 5,879 קמ"ר ממערב לירדן, המהווים פחות מ-22% משטחה המקורי של הארץ המובטחת, הועידו לבית הלאומי היהודי.

בימים אלה מלאו 101 שנה לנישול הגדול. צדק החכם באדם שחזה את הבוגדנות: "וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי י"ד, ל"ד) – שמשמעותו היא, שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחת מן הַלְּאֻמִּים לא תעשה זאת בשבילנו.

אבל בימים שקדמו לבוגדנות הבריטית, הציתה את העם היהודי שפל הרוח תחושה גאולית. אבוקת הגאולה הקרֵבה ניצתה אומנם חמש שנים קודם לכן, עם פרסום הצהרת בלפור. אבל הצהרה זו דרשה עדיין גושפנקה בינלאומית. וזו ניתנה, למזלנו, פעמיים:

פעם ראשונה בוועידת סן-רמו (ו' באייר תר"פ, 24.4.1920), שבה הכירו העמים ב"קשר ההיסטורי בין העם היהודי לא"י", והחליטו לאשרר את שלטונה הזמני של בריטניה, במסגרת של מנדט, על ארץ ישראל, לטובת עם ישראל: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת הקמה מחדש של בית לאומי".

ובפעם שניה בוועידת חבר הלאומים (כ"ח בתמוז תרפ"ב, 24.7.1922) שהחליטה פה אחד לאמץ את כתב המנדט על ארץ ישראל, על-מנת שהבריטים יעבירו בבוא הזמן את הבעלות על שטחה של הארץ המובטחת לידי העם היהודי. בין עשרות הסעיפים שנכתבו בעניין זה, היה גם הסעיף המכריע הזה: "המנדטורי יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי".

העם היהודי בארץ ובתפוצות חגג אז את ההכרה במדינה שטרם קמה. ביטויי הודיה ושמחה התפרצו בקהילות הנדכאות. עיתון 'המזרחי' פירסם את הידיעה המרנינה באותיות קידוש לבנה: "אל כל היהודים החרדים! המנדט הבריטי על ארץ ישראל נתאשר, ברוך אלוקי ישראל, על-ידי מועצת אגודת העמים (...). המנדט הבריטי על ארץ ישראל מכיר קודם כל במציאותו של עם ישראל חי. ואת ההכרה הזו הוא משריש בלבות כל העמים והממשלות. המנדט הבריטי מאשר את הקשר ההיסטורי, שיש בין עם ישראל ובין ארץ העבר והעתיד שלו. ועל-פי הזכות ההיסטורית הזאת נותן המנדט לעם ישראל את האפשרות לבנות לו בארצו ההיסטורית בית לאומי עברי".

ועיתון 'הארץ' (היו ימים...) פירסם את מאמרו הנלהב של ההיסטוריון ד"ר יוסף קלאוזנר: "ישראל! היום נהייתָ לעם (...) זְכוֹר: דבר זה ניתן זכויות הרבה, שלא חלמו אבותיך; אך אל תשכח (..) בא היום הגדול, שאומה שלמה ציפתה לו 1,852 שנה. בא היום שחצה את דברי ימי ישראל לשניים: עד כאן חורבן, מכאן ואילך תקומה; עד כאן גלות, מכאן ואילך שיבת ציון; עד כאן גדודים, מכאן מולדת; עד כאן אומה בעלת מום, מכאן ואילך אומה חיה..."

חודשיים מאוחר יותר העבירו הבריטים שלושה רבעים מן השטח שיוּעד ליהודים – לשושלת ההאשמית הערבית, שייסדה לימים את מדינת ירדן המלאכותית (שעד היום אין לה זכות קיום משל עצמה, ואפילו לא מים חיים, תרתי משמע, שירוו צמאונה, ושאותם מספק לה הבית הלאומי היהודי הגזול שממערב לה). ביושר רב רכשו הבריטים את הכינוי שהצמיד להם היישוב היהודי המאוכזב - 'אלביון הבוגדנית'.

בחסות 'אלביון הבוגדנית' חוללו הערבים פְּרעות בארץ, ונכתבו הספרים הלבנים הזכורים לרע, שבלמו נהירת יהודים לביתם הלאומי, והכל בניגוד להסכמה הבינלאומית מראשית המאה. אלה הולידו את ההבנה, שמדינה יהודית לא תוכל להתייסד על-ידי ניירות בינלאומיים חגיגיים, אלא על בסיס רעיון קיר הברזל בגירסה הז'בוטינסקאית, או 'החבר פָּרַבֵּלוּם' (פרבלום היה שמו של אקדח שנפוץ בימים ההם) בגירסת הציונות הסוציאליסטית.

משלא ידעו הבריטים לרסן את הערבים וליישם את התחייבויותיהם הבינלאומיות, נאלצו ארגוני המגן היהודיים – ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י – ליטול את היוזמה לידיהם ולהגן על כבשת הרש שנותרה מן ההתחייבויות הבריטיות שלא היו שוות את הנייר עליהן נכתבו: בלונדון (1917), בסן רמו (1920) ובוועידת חבר הלאומית (1922). הבוגדנות האלביונית הוכיחה שוב, שהנסמך רק על 'חסד לאומים', כמוהו כמי שמפקיר חרותו על קרן הצבי.