לא היה מהלך יותר צפוי מגבול לבנון יותר מהמהלך הזה של חטיפת חיילים, וגרירת ישראל למלחמה נוספת בעומק לבנון, ואם הצמרת הפוליטית והביטחונית לא צפתה את המהלך הזה, אזי ועדת החקירה צריכה להתחיל לחקור אותם קודם לכל חייל אחר, שעשוי למצוא את עצמו בחדר תחקור מול הוועדה שהוקמה לכך.
לפני שאנחנו מביאים חיילים הלומי הפגזה ונתחיל לחקור מדוע חיזבאללה פגע ברכב שלהם, ולפני שנאשים אותם שנרדמו בשמירה עלינו לבחון את המצב שכמעט כל חייל הכיר, מטען צד או טיל נגד טנקים שפוגע במטרה מייצר הלם ושיתוק כללי של כל הצוות המותקף ברכב, חייבים להבין שכאשר רכב כזה נפגע, כדורים שורקים בתוך הרכב האפוף עשן ואיש לא רואה ולא שומע את רעהו, רגל או יד של חברך שלפני שניות אחדות צחקת איתו עפה עליך, אתה מתחיל לשאול איך הצלחת להישאר בחיים, וזה שמצליחים להשתלט עליך ולקחת אותך בשבי במצב כזה לא גבורה גדולה, ולא כאן טמון התחקיר וגם לא אלה השאלות שצריכות לעלות, השאלה היא איך נתנו לחיזבאללה במשך יותר משש שנים לשבת על הגבול ולהגיע לחיילים האלה, איך הופקר גבול הצפון לארגון טרור שבנה את התשתית בדיוק להתקפה הזו, איך ממשלות ישראל התעלמו מהסכנות כי התמונה שנשקפת למול עינינו אינה מקרית ולא מפתיעה, כי אם מתוכננת היטב במשך שנות תרדמת על גבול הצפון.
למרות שבמשך שש שנים ומאז הנסיגה מדרום לבנון אכן לא היו נפגעים כמעט, ומלבד מספר מועט של התקפות מצד החיזבאללה אכן הגבול יחסית היה שקט, אך אין לראות בזה הישג כפי שעושה ברק בראיונות לכל דורש, אלא זו היא אסטרטגיית ההודנה האיסלאמית, וכמו כל מוג'אהיד מוסלמי אותנטי, נסראללה זכה לתקופת הודנה על-מנת לשקם את התשתיות ולהתארגן מחדש, לקראת היערכות למלחמה כוללת עם ישראל, ואפילו היה שמח לקבל עוד כמה שנות הודנה שכן היו מיטיבות עמו לייצר גם מאזן כוח גדול וגם אלטרנטיבה מנהיגותית איסלאמית חדשה, בעיקר בעידן בו האיסלאם הופך יותר ויותר לפקטור המרכזי בהנהגה המזרח תיכונית.
ואם עד היום מאז הנסיגה מדרום לבנון לא היה איש צבא, שהביא בפני הדרג הפוליטי את ההערכות וההתחמשות של חיזבאללה לאורך גבול הצפון, הרי שזה הוא כשל מודיעיני וצבאי ממדרגה ראשונה, ואם כפי שאני מעריך שהיה, אכן הדברים הובאו בפני הדרג המדיני וזה בחר להתעלם מהם, הרי שכאן מדובר בהפקרת ביטחונם של תושבי הצפון, ואף גובל בפשע מדרגת בגידה ומעילה באימון של ציבור שלם.
הנסיגה (בריחה) מלבנון ב- 24/5/2000 היתה מהלך פזיז ובלתי מחושב של ברק, והפזיזות בנסיגה מלבנון בטווח שנה מיום ישיבתו על כס ראש הממשלה, היא בעצם שהביאה לנפילתו חצי שנה מאוחר יותר אך לא זה החשוב, אלא הקשר הישיר בין נסיגה מדרום לבנון לבין אינתיפאדת אל-אקצה בסוף ספטמבר ופרעות אוקטובר כמה ימים אחרי, שבעצם לא נפסק עד עצם היום הזה וההסלמה שחלה על האזור מאז אותו מהלך מופרע, וגובה מהציבור בישראל אבדות כבדות, פגיעה קשה ביוקרה ובכוח ההרתעה של צה"ל, ומאזן הכוח שצבר חיזבאללה ושתושבי הצפון סובלים ממנו כיום.
ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות הפקירו את אזור הצפון למלתעותיו של נסראללה, שבמשך כל אותם שש שנים לא נח לרגע ועסק לשפר ולשקם את תשתית ההתקפה שלו והצטייד בטילים אירניים ארוכי טווח שחלקם הראשוני משוגר בימים אלה לעבר הצפון, וכפי שכתבתי במאמרים קודמים שההתדיינות העצמית של מנהיגי ישראל מוסיפה להביא עלינו את מתקפות חיזבאללה, לא קראנו נכון את המפה הפנים לבנונית כמו הכלל מזרח תיכונית, לא ידענו להעריך נכון את יכולותיהם של ארגוני הטרור והתייחסנו בזלזול אליהם, וחלק אף רואה בחיזבאללה עדיין כארגון קטן שרץ בין השיחים עם מטולי אר.פי.גי פרימיטיביים, רובי קרבין מיושנים וכמה קלצ'ניקובים. נכון שזה מה שהיה חיזבאללה בראשיתו, אך היום כוחו עולה על זה של צבא לבנון הרשמי, והוא מצויד בנשק מתקדם שאין לזלזל ביכולותיו בעיקר נוכח שש השנים רצופות האימונים וההכנות שזכה להם באדיבות אהוד ברק ונוספים.
ההתגוננות אינה תמיד אסטרטגיה נכונה ובעיקר כשמדובר מול ארגון טרור, ובמשך כל השנים האחרונות אם על החזית הלבנונית ואם בחזית הרש"פ, ישראל התגוננה מפני התקפות טרור והגיבה על התקפות אלה, אבל מה שלא עשתה זה ליזום מתקפות לשיתוק יכולותיהם המבצעיות של ארגוני הטרור הפלשתיני והלבנוני, ובכך אפשרה להם מרווח זמן להשתכלל על-מנת להכאיב לנו כמה שיותר, והיום לאחר שהתעוררנו למציאות חדשה של לחימה אינטנסיבית בטרור בשתי החזיתות הלבנונית והפלשתינית, אסור לנו להסתפק במצב של חזרה לסטאטוס קוו וחזרה לימי השקט המדומה.
ניתנה בידינו הזדמנות פז לגדוע את שורשי הטרור של חיזבאללה מדרום לבנון, ולהביא למציאות חדשה של אחריות לבנונית על כל שטחיה תחת עינה הפקוחה של ישראל, וכל סטייה וחדירה של סימני טרור לדרומה של לבנון, יביא להענשה כבדה לאחראים לכך מכל הדרגים בממשל הלבנוני וברחובות שמגדלים טרור.
