ערי המקלט אינן ערי המפלט. בערים וביישובים שבהם אנשים ירדו למקלטים ושוהים בהם, התושבים פחות מוגנים מאשר במקומות רחוקים - במרכז הארץ - שבהם אנשים ממשיכים בשגרת חייהם, חשופים (על בירה ואבטיחים) לרוח הים הנעימה והמשובבת, על חוף המבטחים שבו הם יושבים ומבלים, נהנים מהחיים.
מקלט אינו מקום שנעים לשהות בו. גם באותם מקלטים, אשר יושביהם אנוסים בעל כורחם, נהנים בו ממיזוג אוויר, מפינות האכלה ופינות החתלה, מרווח ומרווחה יחסיים, בוודאי אין שמחה ואין נחמה, אלא תימהון, עצב ותוגה.
החבושים במקלטים בוודאי חשים עצמם אסורים וחנוקים, אטומים, לא יוצאים ולא באים, לא יודעים מתי תותר להם יציאה ממושכת, לא רק כדי להתאוורר אלא על-מנת להשתחרר.
אני לא יודע אם מותר לי לדבר בשמם, כי אני לא שרוי במצבם. אין לי זכות לכך - אולי חובה?! - אבל אם אבליג ואחשה, האם טוב אעשה? ואם אדבר - ירווח לי? ירווח להם? האם יעלה הדיבור דבר-מה או יוריד, חלילה?
כיצד נמדדים חוסן וחוזק אנושיים? בשגרת החיים? במצבים חריפים וקיצוניים? האם העורף הוא, כפי שנוטים עדיין פרשני-מרקע שונים להגדירו, "חזק"?
האם הוא עמיד? ואם כן - עד מתי? האם ללא תנאי? בכל תנאי? האם הנכונות להוסיף לשבת במקלטים תלויה בידיעת המצב לאשורו או בתחושות הבטן לגביו?
האם לא טבעי להניח, שגם אדם חזק, שמבנה האישיות שלו מאפשר לו להחזיק מעמד זמן ממושך בתנאים-לא-תנאים, פיזיים ונפשיים, ייסדק - גם אם לא יישבר עדיין - ככל שיארך משך שהייתו במקלט?
"העורף" - במרכאות ובלעדיהן - אינה מקשה אחת. הוא מורכב מסך כל מיליוני האנשים המהווים ומרכיבים אותו. אנשים שונים זה מזה "כשוני האש מן המים", כלשון המשורר, ולא דומה מקרה פלוני למקרה אלמוני. ספק אם ניתן להגדיר את העורף ולאפיינו באופן קיבוצי, המוני, מכליל.
ובכל זאת, היכולת להמשיך לשאת את משא הקושי תלויה במידה שבה ישתכנע הרוב, לא רק בנחיצותה ובהכרחיותה של המלחמה אלא בתוצאותיה: אם יידעו היושבים במקלטים שבפעולתו הממוקדת צה"ל פועל לא רק להחלשת האיום של החיזבאללה אלא להדברתו, למיגורו ובכך להסרתו - מותר לשער ולהניח כי אנשים יאריכו את נשימתם עוד בימים או בשבועות אחדים. אם ייווכחו לדעת, כי הצבא מדשדש ומגמגם, תועה בין הרים וגבעות, מתקשה לחלץ את לוחמי האויב מהמחפורות התת-קרקעיות המבוצרות, מעמעם בכך עוד יותר את מטרות המבצע (מלחמה?!), סביר להניח כי יגברו קולות מי שנקעה נפשם מישיבתם במקלט.
הלוואי שהעורף שלנו חזק, עיקש, קשה עורף, אבל הוא בוודאי לא יהיה כזה עד הסתיו, בוודאי לא עד בוא החורף.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
