מהו כוח סביר

ראשית ההגדרה: הצבוע הינו נודניק, שניחן במוסר סלקטיבי, שמקשה עליו להביט במראה. הוא נוהג לפנות אל יריביו האינטליגנטים במשפטי תוכחה בנוסח: "הלנצח תאכל חרב", ואל הנבערים, הוא פונה בנוסח: "ניסינו עם טנקים, תותחים, טילים, מטוסים - שום דבר לא עזר".

ההתרסה ומשפטי התוכחה האלה, עוזרים לו לחוש עליונות כלפי אלה שהוא מטיף, או מבקר אותם. מבחינתו, הסכסוך שלנו עם שכנינו, מהווה הזדמנות רב פעמית, להשמיע את הערותיו המוסריות. הוא כל כך אוהב לעשות זאת, עד כי לא ברור לו שהמותקפים על ידו, הם אלה ששומרים על חייו.

כותב הפרופ' למדע המדינה זאב מעוז "הקונצנזוס סביב המלחמה מבוסס על מוסר כפול" ("הארץ" / 24.7.06). והוא מסביר: "המלחמה הזו, איננה מלחמה צודקת. השימוש בכוח מופרז, בלא להבחין בין אוכלוסיה אזרחית לאויב, וכל תכליתה היא סחיטה". סוף ציטוט. מילים כדורבנות. עם מוסר כזה, מגיעה לו נשיקה מאיש העכביש.

אם לתמצת: אז יש לנו פה עסק עם אדם, שחש מועקה כבדה לנוכח השימוש שעושה צה"ל ב"כוח מופרז", ו- "פגיעה שאיננה מבחינה בין אויב לאזרחים". המועקה, היא שגררה אותו אל המקלדת. אל תשאלו אותו איך מנטרלים טרוריסטים שיורים טילים על ישראלים, מתוך אזרחים לבנונים - מפני שהוא לא גנרל. כוחו, במוסריותו.

פרופ' זאב מעוז לא לבד. יש עוד כמוהו. חלקם הפגינו בת"א נגד צה"ל והממשלה. היו שנשאו שלטים עם הכיתוב: "עמיר פרץ, כמה ילדים רצחת היום"? הרהוטים שבהם, זכו לכמה דקות רעל בטלוויזיה, אותן ניצלו כמובן, כדי להפיץ רפיון, ולהזהיר מפני השימוש ב"כוח מופרז".לשיטתם, מותר לצה"ל להלחם רק ב"כוח סביר".

זה כמובן מעורר שאלה: מהו "כוח סביר"? למדנו, שבמלחמה יש "טובים" ו"רעים". במבט אובייקטיבי, אלה שהתחילו ראשונים באלימות, הם "הרעים". ומבחינה מוסרית, מגיעה ל"טובים" הגנה מפניהם. הגנה פירושה דיכוי הדחף של ה"רעים" להמשיך באלימות. ואם צריך אז לעשות זאת בכוח, כל כוח סביר, כל עוד "הרעים", לא הניחו את נשקם. אפילו בפצצה אטומית.

כמובן שהמלחמה בצפון לא מצדיקה שימוש בפצצה כזו, אבל (לדוגמא) אם אחמדינאג'ד יתעקש על סיום פרויקט הגרעין שלו - אסור למנהיגות הישראלית להמתין לאור ירוק מפרופ' מעוז ודומיו. אלה יעדיפו למות יפים, מאשר לחיות בזכות מה שהם מגדירים "שימוש בכוח מופרז".

במלחמת העולם השנייה, רק אחרי שארה"ב הטילה את הפצצה השנייה על נגסאקי, השקט חזר לעולם, ותושבי כדור הארץ, החלו במלאכת השיקום. רוצה לומר: שרק בזכות שתי הפצצות האיומות האלה - המלחמה נגמרה, ונחסכו חייהם של מיליונים. הפעלת כוח, באופן בלתי מוסרי, פירושו, המשך האלימות, שנייה אחרי הנפת דגל לבן, לא לפני.

אני מסתכל על הפרצופים, של אלה הטוענים נגד שימוש "בכוח מופרז", ואני מזהה כאן משהו מעניין. כשמדובר בעסקת חילופי שבויים, כולם תומכים ב"מחיר מופרז". הגדרתם המעוותת מהו "כוח מופרז", ותמיכתם האוטומטית בעסקה שבה תמיד צד אחד משלם פי 100 (200/300/400) יותר מהצד השני, מסגירה את צביעותם. אנשים כמו פרופ' זאב מעוז, לא מסוגלים לראות את הצדק של בני עמם. אני לא יודע איך קוראים למחלה הזאת בלטינית. בעברית קוראים לזה, שנאה עצמית...