משבר אסטרטגי-צבאי

מערכת הביטחון של ישראל נמצאת במשבר הבא לידי ביטוי במלחמה היום בלבנון. רק מעטים אבחנו את המשבר מבעוד מעוד ורק מעטים מתוכם מבינים את מידת חריפותו. סימנים אחדים מן השנים האחרונות של משבר זה הינם:

1. שערוריית נפילתו של תת-אלוף ארז גרשטיין בדרום לבנון, בפברואר 1999, שהיתה אחד הקטליזטורים לבריחת צה"ל משם יחד עם אסון המסוקים. צה"ל לא תחקר באופן יסודי את סדרת הכשלים בפרשת גרשטיין ולא הפיק את לקחיה. במקום זאת הוא פעל להפוך את גרשטיין לגיבור שהקריב את עצמו למען המולדת. בריחת צה"ל מדרום לבנון היתה קטליזטור לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה.

2. שערוריית קבר יוסף ומדחת יוסף בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000. לשערוריה זאת אחראיים באופן ישיר ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל ולימים שר הביטחון שאול מופז. צה"ל לא תחקר באופן יסודי את השערורייה ולא הפיק את לקחיה. שערוריית קבר יוסף לימדה את הפלשתינים שצה"ל הוא נמר של נייר והניעה אותם להמשיך באינתיפאדה עד בריחת צה"ל מגוש קטיף.

3. תבוסת צה"ל במלחמת הקסאמים בדרום הארץ, ובריחתו מגוש קטיף ללא תהליך מסודר של קבלת החלטות וקביעת מדיניות כפי שקבע בראיון ל"הארץ" (4.6.2006) ראש המועצה לביטחון לאומי בזמן הבריחה האלוף במילואים גיורא איילנד. הבריחה גם החריפה את השסע בעם וגם הגבירה את לוחמת הקסאמים נגד ישראל.

4. תפקוד כושל של צה"ל במתקפה של החמאס בכרם שלום ביוני 2006, שבה נחטף לוחם אחד ונהרגו שניים. כשלון זה של צה"ל היה עילה למתקפה רבתי על רצועת עזה.

5. תפקוד כושל של צה"ל במתקפת החיזבאללה בזרעית ביולי 2006, שבה נחטף לוחם אחד נהרגו שלושה והושמד טנק על ארבעת אנשי צוותו. כשלון זה היה עילה למתקפה רבתי על לבנון.

6. סדרת הכשלים של צה"ל במלחמה בלבנון:

1. אופן לקוי של קבלת ההחלטה לצאת למלחמה.

2. הפיקוד העליון קבע בלא שום שיקול דעת אסטרטגיה של התשה תוך כדי הקרב, בניגוד מוחלט לאסטרטגיה של מלחמה מהירה שקבע דוד בן-גוריון בשנות החמישים.

3. לצה"ל לא היה מידע מהימן ולא הבנה עמוקה על איכותו הצבאית של החיזבאללה, על יכולותיו ועל היערכותו.

4. כוחות היבשה של צה"ל הגיעו בלתי מוכנים לסוג הזה של המלחמה.

5. כניסה למארבים ולמלכודות של החיזבאללה מתחילת המלחמה.

6. תפקוד כושל של ספינת הטילים המשוכללת של חיל היום מול חופי בירות שגרם לפגיעה בה ולמות ארבעה אנשי צוות, וליציאתה מכלל שימוש.

7. תאונות קטלניות של שלושה מסוקים.

8. פגיעה מהאוויר בכוחותינו ובאנשי או"ם.

מכשלים אלה אסור להתעלם גם בעודנו נלחמים. הם מבטאים כישלון מתמשך במלחמה הזעירה נגד מיליציות ערביות. המשבר שהיה סמוי לרוב הישראלים נעשה עכשיו נהיר יותר והוא יהיה בעתיד גלוי כאשר תתרחש תבוסה צבאית עם תוצאות קשות, בעיקר בחיי אדם, כפי שהיתה מלחמת יום הכיפורים.

התבוסה בוא תבוא, אלא אם כן נטפל במשבר עכשיו ונקדים תרופה למכה. הסיכוי לכך קלוש אם לא אפסי, בגלל עקרון השרידות המפעיל כל אדם וכל מערכת ובכלל זה ראשי המדינה ומפקדי צה"ל ובגלל שאנשים אינם מכירים עקרון זה וממילא אינם פועלים לנטרל אותו ולו במקצת.

התבוסה תבוא לא רק בגלל המשבר ההולך ומעמיק במערכת הביטחון שלנו, אלא גם בגלל התפתחויות שליליות ומואצות אצל אויבינו הפלשתינים-ערבים-מוסלמים, ובעולם כולו, בעיקר במערב אירופה. "הניצחונות" המיתולוגיים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, במלחמות לבנון (מבצע ליטאני, מבצע שלום הגליל), ומלחמת ההתשה שהבריחה אותנו לרצועת הביטחון, היו "תבוסות בחסד" - הצבא הובס אך החברה הכילה את התבוסה בקלות יחסית.

הם העניקו לנו אורך נשימה לטפל במשבר. אלא שהמנהיגים הלאומיים והמפקדים הצבאיים סרבו לקרוא את הכתובות שעל הקיר מטעמיי שרידות אישית, שהיא גרועה משחיתות פלילית במובן המקובל, כפי שקורה שוב ושוב במצעד האיוולת בהיסטוריה. השיח הציבורי של מעצבי דעת הקהל, ברובם שמאלנים, אך גם ימניים, עסק בהיבטים הפוליטיים, המדיניים והתרבותיים-מוסריים של מלחמות אלה ולא התייחס לתבוסות הצבאיות. התחיל בכך המחזאי חנוך לוין בסאטירה "את ואני והמלחמה הבאה", מיד אחרי מלחמת ששת הימים ומאז רוחו של לוין מרחפת על פני הארץ.

1. תפקודה הביטחוני של מדינת ישראל נעשה גרוע יותר ויותר, לפחות מאז תום מלחמת ששת הימים.

2. סימנים ותוצאות:

i. מערכת הביטחון מגבה, פחות ופחות, מטרות לאומיות, וכמעט אינה מעניקה למנהיגים חופש תמרון. הדבר בא לידי ביטוי בשתי האינתיפאדות ובמלחמה נגד החיזבאללה בדרום לבנון. בשלוש מלחמות אלה השיג האויב את כל מטרותיו, גם בתחום הקרקעי, גם בהיבטים המוראליים, וגם במישור הבינלאומי.

ii. מחיר נטרול האיומים עולה מאז מלחמת ששת הימים, והדבר מניע התפתחות מוראלית שלילית בישראל: "מרד בשר תותחים", אשר בא לידי ביטוי בעמדה אנטי-לאומית של רוב אנשי התקשורת בישראל; בפעילות הארגונים "שלום עכשיו", "ארבע אימהות", "יש גבול","נשים בשחור" וכו' ובהתחזקות העמדות האנטי-לאומיות במערכת הפוליטית.

מפלגות ואישים שעד מלחמת יום הכיפורים נקטו בעמדות לאומיות אמצו עמדות קוסמופוליטיות. שמעון פרס ואריק שרון מיצגים המרת עמדות זאת. נכונותם של ישראלים רבים, אולי גם רובם, לאמץ את עמדות "ברית שלום", "מצפן", מרטין בובר ואורי אבנרי, להשתלב במגמה הפוסט לאומית במדינות האיחוד האירופי ולברוח לגבולות 1967 (לפי שעה), היא תוצאה ישירה של מרד בשר התותחים ולא של ניצחון העמדות "ההומניסטיות","השפויות", כפי שטוענים תועמלני השמאל. מנהיגי הימין הלאומי, הוגי הדעות שלו ואנשי התקשורת שלו, ברובם, אינם מבינים זאת. ומכאן שמעמדם החברתי יסודו בהונאה עצמית.

iii. תפקודה הלקוי של מערכת הביטחון גורם לפגיעות רבות בבלתי-לוחמים פלשתינים. מבלי להתייחס לחילוקי דעות מוסריים בשאלה זאת, פגיעות אלה מגבירות את הביקורת נגד ישראל בעולם כולו ובעיקר במערב אירופה, ומניעות תהליך של נאציפיקציה ביחס לישראל. אפילו מי שסבור שהאירופים אינם הוגנים כלפי ישראל ושמקור יחסם זה בעמדותיהם האנטישמיות, אינו יכול להתעלם מן הנזק שהתהליך הנדון גורם לישראל. הפלשתינים בפרט והערבים-מוסלמים בכלל אבחנו את התהליך ופועלים בהצלחה להגברתו.

iv. הציבור הישראלי מאמין פחות ופחות במטרות הלאומיות, כדי לברוח ממצב של דיסוננס קוגניטיבי ולהבטיח שרידות פסיכולוגית.

v. המטרות הלאומיות מתאימות את עצמן לחולשותיה של מערכת הביטחון ומוצגות לציבור כתפיסות אידיאולוגיות ערכיות חדשות. נטען לדוגמא כי בפרשת הסכם אוסלו יצחק רבין הפך את עורו והצטרף ל"לתנועת השלום", למרות שבתחילת האינתיפאדה הראשונה הוא דרש כשר ביטחון לשבור את העצמות לפלשתינים. רוב מוחלט של הישראלים, לרבות אנשי שמאל מובהקים, אינם מבינים את הדינאמיקה הזאת, שבעטיה נחלה האידיאולוגיה שלהם ניצחון מוחץ בשיח הישראלי וכבשה את רוב אנשי הימין, כפי שהדבר הוכח בפרשת הבריחה מגוש קטיף.

1. מערכת הביטחון של ישראל נבנתה על-ידי דוד בן-גוריון, על השלד של ארגון ההגנה. בניגוד לכישוריו המפלגתיים והמדיניים לבן-גוריון לא היתה כל הבנה צבאית. מחיר הליקויים במערכת הביטחון שולם כבר במלחמת העצמאות בסיכון עצם הקמתה של מדינת ישראל, בתוצאות בשדות הקרב ובחיי אדם.

בהתאם לעקרון השרידות, בן-גוריון וחבריו בהנהגה הפוליטית ומפקדיו הבכירים של צה"ל העלימו את ליקויי המערכת ותפקודה ויצרו מיתוס של גאוניות צבאיות של בן-גוריון של ומפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, בייחוד של מפקדי הפלמ"ח: יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר וחבריהם. נוצרה הסכמה לאומית מקיר אל קיר שראוי כי "גאונים" אלה ימשיכו לפתח את מערכת הביטחון בכלל ואת צה"ל בפרט, לפקד עליהם בזמן שירותם הפעיל ולעמוד בראשם אחרי שהשתחררו.

המייצג הבולט של תרבות זאת היה יצחק רבין שנכשל בכל אשר פעל בתחום הביטחוני וזכה בחייו ואחרי הרצחו להילה של מצביא מהולל ומר ביטחון. גם אריאל שרון השתייך לחבורה זאת של "גאונים". מכאן ששליטת "הגאונים" על חיינו בכלל ועל מערכת הביטחון בפרט נמשכה מאז פרוץ מלחמת העצמאות ב- 1947 ועד כתיבת שורות אלה ב-2006, בסך הכול 59 שנים.

נכונות הציבור הישראלי בכלל והאליטות הישראלי בפרט לקבל על עצמם מרצון שליטה זאת מלמדת שמשהו רקוב בממלכת דנמרק שלנו: בישראל לא התפתחה תרבות ביטחון ראויה למדינה הלוחמת על עצם קיומה מאז הקמתה.

2. מאז מלחמת העצמאות מערכת הביטחון לא עברה שום שינוי פרדיגמאטי בגלל מיתוס בן-גוריון ומפקדי הפלמ"ח, אף שהמציאות השתנתה כמה פעמים מאז. זוהי מערכת קפואה, סטאטית, שמרנית ודוגמאטית, ואינה מתאימה את עצמה למציאות המשתנה. נוספו לה טלאים בתחום הארגון ואמצעי לחימה, כמו פיתוח טנק המרכבה, אך בלא התאמת כלל המערכת למציאות.

גם מערכת ההדרכה עברה שינויים לכאורה, אך תכני ההדרכה נותרו מיתולוגיים בגלל אופייה האנטי-אינטלקטואלי של מערכת הביטחון. לימוד ממושך יותר של מיתוסים אינו מכשיר טוב יותר את קציני צה"ל. טלאים אלה הזיקו לפעמים יותר משהועילו, כי הם יצרו רושם בתוך המערכת ובציבור הרחב שחלו שינויים משמעותיים שכאילו נבעו מהשתתפות הקצינים בקורסים למפקדי פלוגות, גדודים וחטיבות וקורסים מתקדמים לקציני מטה.

הם נתנו לגיטימציה להציג את מבקרי המערכת כאנשים הזויים. כך לדוגמא: הקשר בין פו"ם לאוניברסיטת תל אביב הזנה את המערכת האקדמית ויצר אשליה של הכשרה ברמה גבוהה. אותם דברים אמורים על הקשר בין האוניברסיטה העברית לקורס קצינים, ובין אוניברסיטת חיפה למכללה לביטחון לאומי. האוניברסיטאות בישראל היו לעלה תאנה לאנטי-אינטלקטואליות של מערכת הביטחון, וכך עברו הן עצמן תהליך של אנטי-איטלקטואליזציה.

אחד הטעמים לכך הוא שרוב ראשי המערכת האקדמית שרתו לפחות בצעירותם בצה"ל ונתנו יד לאי חקירת ליקויים ולאי הפקת לקחים. דוגמא לכך הוא פרופ' להיסטוריה צבאית יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה הנושא על גבו תיבות פנדורה מימי שרותו הצבאי בצנחנים. אם היה מבקר את המערכת היה נמצא מי שהיה פותח תיבות אלה.

3. ביטוי עיקרי למיליציוניות ולחובבנות של צה"ל הוא קורס הקצינים שאינו שונה במהותו מקורס מפקדי המחלקות בארגון ההגנה.

4. אחד הביטויים לחובבנות צה"ל הוא העדר קריטריונים לגבי התאמה לתפקיד. אין מוגדרים בצה"ל תפקידי ליבה למועמדים לתפקידים של מפקדי חטיבות, אוגדות, אלופי פיקוד ורמטכ"לים. השיבוצים בצה"ל נעשים בשרירות של פוליטיקאים ומפקדים, מבלי שיש להם כלים לבצע שיבוץ באופן אופטימאלי.

רפאל איתן לדוגמא לא עשה שום תפקיד מטה במטכ"ל לפני שמונה לרמטכ"ל. על כך שילם צה"ל בתפקוד הכושל של מטהו במלחמת לבנון, כפי שחושף מחקרו של אלוף משנה עמנואל ולד לפני שנזרק מצה"ל; לשמואל גונן (גורדיש) לא היו הכשרה וכישורים להיות אלוף פיקוד ומפקד מערכה הליקוי הבולט שלו שהוא לא התמצא במרחב קרקע - על כך שילם עם ישראל מחיר במלחמת יום הכיפורים; המהלכים שיזם והפקודות שנתן לימדו שהוא מנותק מן המציאות בייחוד במערכת ה- 8 באוקטובר 1973.

5. השינוי המשמעותי היחיד שהתחולל אי פעם בתולדות צה"ל היתה "מהפכת ה-101" בשנות החמישים. זה היה מרד נגד תרבות השקר של הפלמ"ח שהוביל לאימוץ נורמות של איתור ליקויים והפקת לקחים ביחידה 101 ובגדוד 890. מהפכת ה- 101 השפיעה בעיקר על רוח הלחימה אך לא על הפיקוד העליון והמומנטום שלה הסתיים במלחמת ששת הימים. ההצלחה המדומה של צה"ל ב- 1967 נתנה לגיטימציה לחזור לתרבות של הסתרת ליקויים ואי הפקת לקחים.

6. התחוללה אכן בצה"ל "מהפכת התקשוב, השליטה והבקרה". קשה מאוד היה לצה"ל להתעלם מההצלחות של הצבא האמריקני כנגד הצבא העירקי בשתי מלחמות המפרץ. חלק ניכר מהצלחה זאת קשור לשינויים מפליגים, בעיקרם טכנולוגיים (מחשבים ורשתות תקשורת בעיקר), שחלו במנגנוני השליטה והבקרה הטקטיים. דבר זה נקרא בעגה האמריקנית "המהפכה בעניינים צבאיים", וצה"ל, כמו כל צבאות המערב, מנסה לחקות את ההצלחה של האמריקנים. דא עקה, שהצבא האמריקני עשיר, ואילו צה"ל, בעוונותינו, תפרן, ולכן איננו מצליחים להגיע למסה הקריטית הדרושה.

7. מהפכת החימוש המונחה המדויק - גם אותה ראינו בפעולה בשתי מלחמות המפרץ. השינוי הוא בעיקר טכנולוגי וראשי צה"ל זוקפים אותו לעצמם ובכך מוסיפים חטא על פשע. התקדמות הטכנולוגיה נותנת מראית עין כאילו החידושים הטכנולוגיים כשלעצמם מבטלים את הצורך להכיר את ההיסטוריה הצבאית וללמוד ממנה, ולפתח תובנות אסטרטגיות, אופרטיביות וטקטיות. התוצאה: למרות יתרוננו הטכנולוגי המוחלט על אויבינו הם משיגים את מטרותיהם ואנחנו מתקפלים ממטרותינו.

8. ארגון ההגנה היה מיליציה פוליטית בלתי מקצועית שנועדה להבטיח את שלטון השמאל ביישוב ובמדינה. צה"ל הוא עדיין מיליציה פוליטית בלתי מקצועית, עם תובנות טכנולוגיות ואמל"ח מן המתקדמים בעולם.

9. ראשי השמאל הציוני לא הבינו את הכרחיות המלחמה ואת תפקיד הצבא בתהליך הקמתה של מדינה עברית. הם היו מושפעים מתפיסות פציפיסטיות וקוסמופוליטיות-גלובליסטיות שרווחו במערב אחרי מלחמת העולם הראשונה, והיו אחראיות לתבוסת המדינות הדמוקרטיות בפרוץ מלחמת העולם השנייה, וממילא לשואה.

תפיסות אלה התערבבו אצלם עם הרטוריקה המרכסיסטית-בולשביסטית שבה דגלו. תפיסות אלה טופחו ב"אסכולת טלביה" - חבורת פרופסורים שעלו מגרמניה ועבדו ברובם באוניברסיטה העברית. מנהיג האסכולה היה הפילוסוף הפציפיסט מרטין בובר שאף הסתייג מהקמתה של מדינת ישראל אם תהליך ההקמה כרוך במלחמה. רעיונות אסכולת טלביה היו לתשתית אידיאולוגית של מדעי הרוח באוניברסיטה העברית וממנה הם התפשטו והשתלטו על כל האוניברסיטאות בישראל. מן האוניברסיטאות הן עברו לאמצעי התקשורת ולאנשי התרבות והאמנות.

10. אחת הבעיות המבניות של הציונות, על כל אגפיה, היתה חוסר הבנה ואף חוסר עניין בנושאים צבאיים. תחום הביטחון נתפס כבעיה חולפת ולא כבעיית יסוד. האנשים המעטים שהיו בעלי מחשבה צבאית, נדחו לשולים ונמנע מהם לפתח "אסכולה" וקבוצות מנהיגות (ז'בוטינסקי, אהרונסון). תרבות זאת נבעה מאלפיים שנות גלות וגם מההשפעה של הנצרות, דרך הפרדיגמה הסוציאליסטית של התפיסה הפוליטית. תרבות זאת מסכנת היום את עצם קיומה של מדינת ישראל.

11. כדי להבטיח את השליטה ביישוב ובמדינה, הוקפד בארגון ההגנה על חובבנות כשיטה בכל התחומים: טקטית, אופרטיבית אסטרטגית, ארגונית, לוגיסטית וטכנולוגית. בהגנה ובפלמ"ח התייחסו בחשדנות לנושאים טכניים מורכבים. מקצועיות טכנולוגית הובאה לצה"ל על-ידי אנשי היישוב ששרתו בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, ועל-ידי מתנדבים מארצות המערב ועולים ששרתו בצבא האדום של ברית המועצות ושהיו בעלי ידע וניסיון טכנולוגי.

אבל רדידות מחשבתית בפיקוד העליון ובמנהיגות יצרה "פטישיזם טכנולוגי". שימוש מושכל בטכנולוגיה מתקדמת הוא מכפיל כוח, וזאת נטייה טבעית ונכונה של חברות מתקדמות מבחינה טכנולוגית. אלא שעם הטכנולוגיה צריכה לבוא גם הבנה מתאימה.

12. חובבנות מפקדי ההגנה, לרבות הפלמ"ח, אפשרה למנהיגים הפוליטיים, ובראש וראשונה לדוד בן-גוריון, לקבל החלטות ללא ערעור בתחומים אלה. דוגמא בולטת לכך הן ההתקפות הכושלות על לטרון, במבצעי בן נון א' ובן נון ב', במאי 1948.

13. מטרתם של בן-גוריון וחבריו הושגה:

 על-ידי הכשרה לקויה של קצינים לכל אורך שרשרת הפיקוד;
 על-ידי הסתרת ליקויים, ופרסום מיתוסים ביטחוניים בציבור שהקנו למנהיגים ולמפקדים יוקרה ללא בסיס.

14. התפתחה ביישוב ובמדינת ישראל תרבות של אי הפקת לקחים: הופקו לכאורה לקחים שטחיים, שבמקרים רבים היו לא רלוונטיים ואף הזיקו יותר משהועילו. הפקת לקחים כזאת לא היתה מלווה בהבנת-עומק של הבעיות.

15. התפתחה תרבות של קידוש המעשה וזלזול בהלכה. תרבות זאת התפשטה מצה"ל אל כל המגזרים בישראל.

16. במקביל למגמות בקרב השמאל רווחה ורווחת בחוגים הדתיים תופעה של הסתמכות על הנס, בבחינת "המלחמה לה'". מדובר באידיאולוגיה הכרתית או תת הכרתית. בציבור החילוני, אידיאולוגיה זאת קיבלה ביטוי באמירות: "סמוך" ו"יהיה בסדר".

17. כל המאפיינים והליקויים לעיל מאפיינים את צה"ל מאז הקמתו ועד היום.

1. עלינו לחולל תהליך של אינטלקטואליזציה במערכת הביטחון, בבחינת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ו"סוף מעשה במחשבה תחילה". איטלקטואליזציה משמעותה הבנה דינאמית של משמעויות משתנות תוך כדי תהליך רב ממדי. כדי להקנות יכולת לאיטלקטואליזציה יש לחולל מהפכה לא רק בהכשרת שרשרת הפיקוד אלא בתרבות הביטחון בכלל ולבסס אותה של דיאלוג יצירתי ולא על דוגמות קפואות כפי שהדבר רווח היום.

2. עלינו להפוך את צבא הקבע מצבא מיליציוני המפעיל כוח בדרכים תת אופטימאליות לצבא מקצועי המפעיל כוח באופן אופטימאלי וזאת מבלי לבטל את צבא החובה המיליציוני. לצבא מיליציוני יש מוטיבציה עדיפה, לצבא מקצועי מתפקד טוב יותר. עלינו לשאוף לשלב את היתרונות של שתי המערכות.

3. עלינו להפוך את תרבות הביטחון של ישראל מתרבות מיתולוגית לתרבות ביקורתית-אינטלקטואלית.

4. עלינו לשחרר מצה"ל את המפקדים הכושלים, מרמת מג"ד ומעלה.

מכיוון שהציבור בישראל עבר אינדוקטרינציה במיתוסים ביטחוניים אשר התקבעו בתרבותנו כדוגמות קפואות, והוא משוכנע שצבאנו הוא הטוב בעולם - הוא יתנגד למהפכה במערכת הביטחון שהרי את המעולה לא ניתן לשפר. אדישות הציבור לסכנה שבקריסת מערכת הביטחון, תהיה עילה לפוליטיקאים לא לחולל את המהפכה החיונית.

לכן יש ליצור גוף אזרחי שכל חבריו מתנדבים ופרנסתם מובטחת - שיקדם את הצד האינטלקטואלי של לימוד עקרונות המלחמה, בדיוק במקום שגם הממסד הביטחוני וגם הממסד האקדמי נכשלו. הבסיס לגוף זה הוא "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" שמחבר מסמך זה מרכז אותו. כיום פועלת בישראל רק קבוצה אחת, יש לפעול להקמת קבוצות אחדות בכל רחבי הארץ, לרבות בתי מדרש שבהם ילמדו התלמידים את הוויית הצבא והמלחמה.

1. חובה להקים מרכז לאומי לביטחון ישראל, שיהיה בלתי תלוי במערכת הביטחון ובלתי תלוי בממסד האקדמי ובמועצה להשכלה גבוהה, כי בממסד האקדמי התחולל תהליך של בגידת האינטלקטואלים והתקרנפות. הממסד האקדמי בישראל פועל לפי עקרון השרידות ברמה הקדם תרבותית: כל האמצעים כשרים כדי לחזק את האקדמיה.

2. חובה להעמיד לרשות המרכז את כל המידע הביטחוני, כדי לפתח מושגים ותורות צבאיות מותאמות למציאות.

3. המרכז לא יעסוק רק בתחום הצבאי-ביטחוני במובן המצומצם, אלא בכל תחום התורם לביטחון ישראל ולהמשך שרידותה: חינוך, אנרגיה, יחסים בין לאומיים, כלכלה, תרבות, תקשורת וכו'. הוא יפתח מודלים בין תחומיים להבנתה של המערכת הכוללת, ולשיפור תפקודה.

4. יש לשנות כליל את קורס הקצינים, שאת בוגריו, מאז קורס מפקדי המחלקות של ההגנה ועד היום, כאמור, לא ניתן לכנות קצינים של ממש. הקורס חייב להיות ברובו עיוני-אינטלקטואלי, על-פי התובנות שיפותחו במרכז. עליו להיות ממושך בהרבה, וגם ההשלמות החיליות צריכות להיות ממושכות יותר, בסך הכול כשנתיים. הטעם לכך כפול:

i. על החניכים ללמוד מידע רב.
ii. על החניכים לעכל מושגים ותיאוריות שיהיו מנוגדים במדיה רבה להשקפת עולמם.

5. חובה להכשיר במרכז את המפקדים ברמות האופרטיביות והאסטרטגיות, מדרגת מג"ד ומעלה, המתייחסים באופן חיובי לצבא ולפעילות צבאית. באקדמיה יוכשרו גם אנשים מכל זרועות הממשל בישראל.

6. יש להכשיר סמלים ונגדים לנהל את יחידותיהם, ובכך להפנות לקצונה זמן לחשיבה ותכנון לפיקוד כפי שנהוג בצבאות אחרים.

7. לא יוכל אדם למלא תפקיד ביטחוני בכיר בישראל, גם במערכת הביטחון וגם במערכת הפוליטית, מבלי שסיים בהצלחה את הכשרתו במרכז. מהלך כזה יפגע בדמוקרטיה העכשווית, כי לא יוכלו להיבחר ולמלא תפקידים ביטחוניים אנשים שלא עברו הכשרה ביטחונית. שינוי זה חיוני, כי החלופה לכך היא איוש תפקידים ביטחוניים רגישים על-ידי אנשים ללא הכשרה וממילא ללא הבנה בנושא.

8. האקדמיה תיצור מסה קריטית של ידע אשר תשפיע גם על אלה שלא עברו בה הכשרה.

9. הסגל הבכיר של האקדמיה ימלא את תפקיד המועצה לביטחון לאומי.

10. יש לקצץ דרסטית במפקדות, לסגור את חיל החינוך ולסגור את גלי צה"ל.

1. להכשיר באקדמיה מורים לביטחון ישראל.

2. להנהיג בכל מערכות החינוך בישראל - בתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכוניים, ישיבות בכל הרמות ואוניברסיטאות - שיעורים וקורסים מחייבים בביטחון ישראל.

3. להעניק מלגות מחקר לסטודנטים מתקדמים בתחום הביטחון.

4. להעניק מלגות יצירה לסופרים ולמחזאים ולאנשי קולנוע וטלוויזיה, שייצרו על נושאים ביטחוניים, כדי שנושאי ביטחון יהיו חלק מן השיח הישראלי.

5. להפעיל אנשי ביטחון בכירים כמרצים בכל מערכות החינוך ובמסגרות החברתיות.

1. צה"ל יפעל תמיד להשיג הכרעות טקטיות.

2. צה"ל יקים זרוע מבצעית למלחמה בטרור. מפקדה יהיה אלוף בכיר, והיא תכלול יחידות חשיבה ויחידות ביצוע.

3. מערכת הביטחון תקים זרוע בלתי תלויה בצה"ל, לאיתור ליקויים ולהפקת לקחים.

4. שר הביטחון יהיה אחראי אישית ליישום הלקחים.