הקרב על התודעה

בימים האחרונים איבדה ישראל את "נקודות הזכות" המוסריות להן זכתה בתחילת המערכה בלבנון. ישראל חזרה למעגל המוכר מימי האינתיפאדה השנייה, ונחתה היישר למשבצת "התוקף האכזר". קולות האהדה פינו עתה את מקומם למסע בינלאומי עוין ובלתי פוסק, על-רקע תמונות ההרס מרחובות ביירות.

צפירות האזעקה ששמענו בחמש השנים האחרונות, לא הצליחו, כך נראה, להעיר משנתם את קברניטי המדינה. הפליאה שהביעו בכירים בישראל לנוכח האיבה התקשורתית - מפתיעה לא פחות. המגמה הנוכחית היא אך שלב נוסף בפאזל מתמשך של גישה עיתונאית חד-צדדית בעיקרה. כך היה בימי ג'נין, כך היה במהלך ימי המלחמה הקשים בעזה. וכאן נטוע שורש הבעיה: למרות הסימנים המקדימים - הפקרנו את הזירה. הפקרנו אותה עירומה, והתוצאות לפניכם. הזירה התקשורתית - פרוצה.

במערכת חשובה מאין זו, לא ניתן לנצח באלתורים, גם אם ננסה. במשך שנים ארוכות פיצלו ראשי הממשלות את זירות ההסברה בין משרדי החוץ, משרדי הביטחון, ותוך שהם מותירים את "העבודה השחורה" לחטיבת דובר צה"ל. אנשי תקשורת, דוחות פרלמנטאריים, ואפילו מבקר המדינה בעצמו, הקימו קול זעקה נוכח ההפקרות. המסר היה ברור: יש אפוא להקים גוף הסברה עליון שיאגד תחת קורת גג אחת את כלל מנגנוני התקשורת. גוף מרכזי - שיפיץ מידע, יפיק חומרים, יספק מרואיינים, ויציג משובים. והנה, השנים עברו, חלפו, וכך התעמק השבר. דבר לא נעשה. איש-איש בדרכו, משרד-משרד ושיטתו.

המלחמה בלבנון - שונה במהותה מקודמותיה. בעיקר עכשיו. היא דורשת חטיבה משוריינת, גדודים מקצועיים ו"אוגדות הסברה", שיפעלו בכל רחבי תבל. היא דורשת היערכות מיוחדת, "היערכות חירום". לקחי העבר - מוכיחים זאת היטב. הדיווחים העוינים בבריטניה, ספרד וצרפת גורמים היום לנזק גדול לא פחות מטילי הקטיושה שנוחתים על ערי הצפון. הם מעצבים תודעה, מגדירים "אשמים", וחורטים את דמותנו הבינלאומית.

ללמוד מחמאס וחיזבאללה

דובר צה"ל, שנאבק בזירות השונות כמעט לבדו, אינו יכול להפוך עורו ולהיות "דובר מדינת ישראל". משאביו קצובים, וכוחו מוגבל. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להציג יצירתיות מחשבתית ומעוף תקשורתי. באופן מפתיע, נראה כי הפעם עלינו ללמוד מאויבנו המרים. ארגון החמאס, כך לדוגמה, מציג מזה שנים ארוכות יותר משמונה אתרי מידע באינטרנט במגוון השפות השונות. מבחינתם, המידע לעולם זמין ומוכן. התמונות תמיד שם. דברי הבכירים רק מחכים לפרסום. רק תבחרו באיזו שפה. ואצלנו? די להתבונן באתרי האינטרנט הממשלתיים כדי להיווכח עד כמה עמוק המחדל.

המלחמה שנפתחה בגבול הצפון - לא תסתיים שם. פעילות הכוחות בלבנון, היא המלחמה על עתידו של המזרח התיכון כולו ועל הגדרת כוחן של תנועות האיסלאם הפונדמנטליסטי ביבשות קרובות ורחוקות. במלחמה על "העתיד" לא מספיק להיות צודק - צריך גם להיות חכם. אנו זקוקים עתה להסברה חיה ונושמת; לגוף שיעצב אסטרטגיה ופעילות. באין כל אלה, אולי המזור האחרון מצוי ביוזמות ההתנדבותיות מצד אנשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם. אולי הם יעשו את מה שמשרד החוץ שכח לעשות - במשך שנים.