חשבון עם האחראים לנפילת בנינו

שר הביטחון של מדינת ישראל עמיר פרץ, בנאום לאומה והודעה למשפחות ששכלו אך לא מזמן את ילדיהם, בתום שבועיים של מלחמה בלבנון: "ילדיכם נפלו באחד הקרבות החשובים ביותר למדינת ישראל...".

אני טוען בכאב ותוכחה זועקת: "ילדיכם (ילדינו) נפלו לחינם, בהשלחם לכבוש עוד בית בכפר לבנוני עלוב - שכוחותינו יפנו שוב בעתיד הלא רחוק".

מלחמת לבנון הנוכחית נפתחה בהתקפה רצחנית של אנשי חיזבאללה על חיילי צה"ל שהיו בשגרת סיור בתוך שטח מדינת ישראל הריבונית. הסיבות הסובייקטיביות לפעולתם זו, ברורה, אך לא מעניינינו. העובדה היא שהם הרגו (ולקחו בשבי) את ילדינו התמימים שנשלחו לסייר בלי כל כוונה לאיים על אויב כלשהו - בגבולה הצפוני של מדינת ישראל.

מבחינת צה"ל: מחדל נוראי. אני בטוח שיילמדו הלקחים, ואם יהיה צורך אף יוסקו מסקנות אישיות נגד מפקדים. זאת תקלה שאינה מלמדת על כל האירוע המתגלגל אחריה.

מיד לאחר הפעולה הרצחנית הזו, היה הכדור כולו - בידי ממשלת ישראל. כאן ציפיתי לממשלה נבחרת "שתספק את הסחורה", ותצדיק את האמון שהציבור נתן לראש הממשלה ושריו אך לא מזמן בבחירות כלליות.

הנתונים היו ברורים, ולא היה צריך מערך מודיעיני מתקדם כדי לדעת לפני מה והיכן עומדים אנו לפעול. על הפעולה עצמה, ההכרחית מכל בחינה וקנה מידה - לא הטיל ספק איש.

הנתונים שהיו בידינו לפני המלחמה (2) בלבנון:

1. לבנון, תקפה את מדינת ישראל - ללא סיבה. מבחינת החוק הבינלאומי אין ספק שכל האחריות מוטלת על ממשלת לבנון הריבונית. כל נזק שישראל גרמה ללבנון בתגובה לאותה התקפה - לגיטימי לחלוטין.

2. ביצוע התקיפה היה ע"י לוחמי זרוע אירנית - החיזבאללה. ארגון טרור זה המפוזר אסטראטגית בינות לאזרחים לבנוניים תמימים - מהווה לגבי צה"ל מטרה ברורה ומיידית. אין ואסור שתהיה לגורם כלשהו, משפטי ו/או בינלאומי, עילה כלשהי לטענות נגד התגובה הישראלית בלבנון - גם אם נפגעים בכך אזרחים לבנוניים חפים מפשע.

3. ממשלת לבנון וצבאה לא היו בסוד העניינים - ובכלל, אינם מסוגלים לנהל את ענייני מדינתם הם. עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה מכל מה שנאמר עד כה. ממשלה של מדינה ריבונית שמחליטה באופן מודע להיות שבויה ע"י גורם טרוריסטי זר, בתוך מדינתה - אינה יכולה לגלגל עיניים בקרות מלחמה שאותו גורם זר כפה עליה.

4. השטח הטופוגרפי הלבנוני הקשה מוכר לצה"ל, וכל חייל בשדה עד הרמטכ"ל ידעו כי כניסה קרקעית ללבנון היא התאבדות תרתי משמע. עובדה זו חייבת היתה למנוע כל כניסה קרקעית שאת מחירה הכבד ידעו מקטן ועד גדול - בייחוד לאור ההסכמה מקיר לקיר שבשוך הקרבות נעזוב שוב את שטחה הריבוני של לבנון.

5. לחיזבאללה מנהרות בטון שנבנו לכל אורך ורוחב המדינה במשך שנים - והן מלאות לוחמים וכלי נשק מכל סוג. עובדה זו לא היתה צריכה להעלות רעיונות לכיבוש תת-קרקעי כבימי מלחמת העולם השנייה. העידן החדש מאפשר מלחמה אלגנטית יותר, לאורך זמן ארוך יותר, וגורם ההתשה יכול היה במקרה זה להוות את המודל המכריע לטובתנו. אין שום ספק שלוחמי החיזבאללה לא יכולים היו לעמוד בעומס ההפגזות חודרות הבטון, בלחץ האש והעשן הפורץ למנהרותיהם - ולבטח לא לדאוג להמשך אספקת המזון לקיומם לטווח זמן ארוך.

6. לישראל חיל אוויר מצוין, פצצות מתוחכמות, ואמצעים אלקטרוניים משוכללים ביותר. אסור היה להשתמש באלמנטים אלה רק למכת האש הראשונה. התמדה לאורך זמן בכוח אש גדול זה - יכולה לפצח את הגדולים שבאויבים העקשנים והאכזריים ככל שיהיו.

7. העולם שראה ושמע את המראות הקשים של הפגיעה בחיילי צה"ל, הבין שהיתה זו התקפת טרור מהסגנון העולמי המאוס בשנים האחרונות - ולכן עמד הפעם איתן מאחורי מדינת ישראל - ונתן לה גיבוי מלא ומוחלט. גיבוי זה חייב היה לשמש נר לרגלי מקבלי ההחלטות - ובכך לתת לצה"ל לנהל המערכה ללא סיכון חיי אדם במגע ישיר עם האויב.

8. אירן עומדת מאחורי החיזבאללה בלבנון, על איוש לוחמיה, וציודם בנשק מתקדם. אין לעובדה זו השלכה מיידית לצורך לפעול צבאית גם נגד המדינה הרחוקה הזו - אבל יש בסכנה זו אלמנט מחייב לסיים את המלחמה כאן עם נציג המדינה הזו, בהכרעה ברורה וחד-משמעית.

9. סוריה מהווה בת ברית עיקשת לטרור האירני בלבנון המיועד כנגד ישראל - ומהווה נקודת מעבר והמתנה ראשית מאירן ללבנון. גם מדינה זו אינה צריכה להיכנס לכוונת המלחמה הנוכחית שלנו בלבנון - אבל מחייבת ניתוק פיזי (ע"י הפגזה מתמדת של חיל האוויר) - של כל התשתית והתקשורת בין לבנון וסוריה.

ממשלת ישראל החלה מלחמתה באויב חסר המצפון הזה - בתקיפה חזקה והרסנית של מוקדי החיזבאללה, הרס תשתיות מרכזיות בלבנון, וניסיון הכרעה חסרת פשרות באמצעות מטוסי חיל האוויר.

תושבי מדינת ישראל הכואבים, הזועמים והמבקשים פעולת תגמול - נתנו אמונם, ביטחונם ותפילתם - להצלחת המשימה הקשה שהחל בה צה"ל.

מטוסי חיל האוויר ביצעו משימת כתישת האויב, הרס מפקדותיו, ערעור ביטחונו, וגרימת תדהמה בקרב לוחמיו בעצם עוצמת התגובה הישראלית - בהצלחה מלאה.

אחרי מספר ימים... החלה התפנית השלילית של מדינת ישראל. צה"ל החל להיכנס ללבנון גם קרקעית, ואת ההחלטה הזו קיבלו ואחראים לה - שני בכירים בממשלת ישראל: ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ.

זה המקום להכניס במאמר מוסגר את העובדה - ששני בכירים אלה הגיעו לתפקידם רם המעלה והאחריות חסרי ניסיון לניהול מערכות מלחמתיות ואסטרטגיות בקנה מידה כזה כמו מלחמת לבנון הנוכחית.

על התחלת ההתקפה האווירית החליט וביצע למעשה - צה"ל. הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר לשעבר, שגם הוא אינו אסטרטג דגול למלחמות כוללניות (קרקעיות, אוויריות וימיות משולבות) - ידע לפחות דבר אחד: להפעיל נכון את חיל האוויר.

השאלה היתה: מה הלאה?

אם היו שואלים (וכנראה שאלו...) את צה"ל, בוודאי שהיה מורה על פעולה משולבת חזקה ביותר בלבנון - כולל כוחות קרקעיים רבים.

למרות שאפילו קצין לא הייתי בצה"ל, אני מרשה לעצמי לקבוע כאזרח ספון בטרדת יומו: ההחלטה על כניסת ולו חייל אחד לפעולה קרקעית במדינת הבוץ הלבנוני - היתה מחדל וטעות נוראית !!

לא היה זה מחדל של עיוורים וחרשים, ואפילו תום לב אינו מן הנימוקים הראויים להישמע. המנהיגים שהחליטו מה שהחליטו היו חסרי ניסיון, מצפון, ואחריות.

תום לב - לא יובא כאן בחשבון. אזהרות על אבידות מיותרות בפעולות קרקעיות - היו גם היו. בהנחה ברורה שאין לנו מה לחפש בלבנון, ושאין כל כוונה לחזור ולהחזיק ברצועת ביטחון כבושה - צריך היה קודם לנסות את מודל ההתקפה וההתשה הקשה מהאוויר - ורק אחרי מיצוי כל הפוטנציאל הזה, לנסות ולנתח אופציות אחרות. אין כל ספק שממשלת ישראל הזדרזה להכניס כוחות קרקעיים, מסיבות תמוהות בלשון המעטה, למרות שלא עברו ימים רבים להתקפה האווירית.

חוסר ניסיון - אינו נימוק שמנהיגי אומה יכולים לאמץ כתירוץ לכישלון. מנהיג שיודע כי אינו יכול לקבל על עצמו ביצוע תפקידו כנבחר ציבור גם בעת הכרעות גורליות לעמו, חייב להניח המפתחות על השולחן ולא להתפתות רק למנעמי השלטון בעיתות רגיעה.

חוסר המצפון של נבחר הציבור הוא מהסממנים הדוחים ביותר לגבי אמון הציבור במנהיגיו. נבחר ציבור המסתתר מאחורי אמירה סתמית של: "במלחמה יש אבידות...", כאשר נהיר לרבים כי ניתן לבצע את המשימות בדרכים אחרות ללא אבידות - הוא מנהיג חסר מצפון. למעשה, אין אדם כזה ראוי להיות מנהיג.

כובד האחריות המוטל על המנהיגים, מוחלט. כאשר החלטות מנהיגים מביאה לאובדן מיותר של חיי אדם - כובד האחריות מחייב אותם להתפטר באופן מיידי ו/או אפילו לתת את הדין על מחדליהם ורשלנותם. בישראל נוצרה נורמה רבת שנים, וממנה למדים אנו שלא משנה מה יהיו התוצאות - לעולם לא יסיקו מנהיגינו את המסקנות המתבקשות למחדליהם.

למרות הסיכום העגום שמוכיח למעשה כי רבים מילדינו נפלו ללא כל צורך, ממש לחינם - לא ארתע מהלקאה עצמית על החברה הישראלית שהביאה את מקבלי ההחלטות להיות מבצעים של מדיניות שגויה, ללא צורך במתן דין וחשבון למישהו.

בסיס הבעיות המגוונות, הכואבות, הלוחצות והמטרידות כל אחד מאיתנו כפרט, ואת כולנו יחד כחברה, אומה ומדינה - בעובדת היותנו עם מחולק לשניים. למרות היותנו ברובנו יהודים, לכאורה עם עבר הווה ועתיד משותפים, אין ולא היינו מעולם עם אחד במדינתו. על הנייר - אולי, בתכלס, ממש לא.

במלחמה על שלום העולם נגד חיזבאללה המורד - יש את הצפון המופגז והנושם בקושי בתוך מקלטים - כאשר דרומה לו אין כל שינוי בחיי היום יום נטול המלחמות. בצפון קורסים כלכלית, נפצעים בגוף ובנפש, ואפילו נהרגים אזרחים כחיילים... לא להאמין איך ביתר חלקי הארץ יושבים בבתי קפה, הולכים לעבודה, ומקטרים בקיטורי החול הרגילים של שיגרה מעייפת וקשה. לתושבים בשני חלקי המדינה קשה, אבל לחצי אחד קשה יותר. חצי אחד סובל, והשני עושה עצמו מזדהה עם הסבל. בתוך העורקים, לא ממש איכפת לחלק הדרומי מהחלק הצפוני, אבל ברמת השטח והתקשורת - מופצים סטיקרים "ישראל חזקה"... ועל כך מתהדרים בגאווה בשני חלקי הארץ.

בבחירות לכנסת יש את החצי הימני מול החצי השמאלי. לא יעזרו כל שיטות הבחירות וההפגנות לשינוי שיטת הבחירות... בישראל לעולם לא תהיה הכרעה - בשום דבר.

תמיד יהיה החלק שמצביע בעד הסכמים מיידיים עם האויב - מול החצי השני שבעד יציאה מתמדת למלחמה נגד הערבים הרעים מיסודם. שני חלקי העם צודקים, אבל מבחן התוצאה מוכיח כי השלם נשאר רחוק מלהיות חכם. במאמר מוסגר כדאי להאשים רק את הממשלה שתיאורטית אמורה היתה למצוא את הפתרונות הנכונים מעצם המנדט שניתן לה ע"י העם לניהול המדינה... אבל האמת העירומה מגלה עד כמה מכוערים נבחרנו עת הגיעו לעמדה אותה היו אמורים לאייש למען רווחת כולנו.

גם בכביש - אין חדש תחת גלגלי המכוניות השועטות. חצי מהנהגים נהרגים ו/או "סתם" מתפוצצים מעצבים, כאשר החצי השני של האוחזים בהגה נוהגים לפי תקנות תעבורה שונות מהכתוב בספרי החוק. כנהג המשוטט בכבישים לא מעט מכורח תפקידו ומקצועו במכירות שטח - אני יכול לומר שנגמרו לי הכותרות והכינויים לאותם נהגים המתמידים באופן עיקש וטיפש לנהוג רק בנתיב השמאלי. העובדה שמעירים להם ו/או משתרכים מאחוריהם טורי כלי רכב המתקשים להמשיך בדרכם ו/או נגרמות סכנות ממשיות למשתמשים האחרים בדרך כתוצאה מצורת נהיגתם האווילית... לא מזיזה להם, לא מעניינת אותם ולרוב - אף לא ברורה או נהירה להם.

כך גם שני המעמדות בזירה הישראלית. ישנו החציון האחד שמשתעמם בתוך הונו, ולרוב מתפרץ איתו לגיחות בחו"ל - כאשר מנגד כורע תחת נטל החיים הקשים החציון האחר המשווע לישועה חיצונית. בצר לו, אין החציון החלש הזה מסוגל לגרום לעצמו לצאת בלי עזרה מהמצוקה אליה הגיע - והנה לנו קוטביות וקונפליקט שהרבה נחת ובריאות לא תצמח מהם. את חוד הניכור רואים אנו בבורסה שם חצי עם עושה עוד כסף, מכספו שכבר נצבר מעצם נפלאות הבריאה. על זה נוסיף את צבעוניות החיים הטובים בשכונות העשירות בוילות מרופדות בבריכות שחייה פרטיות - אל מול השיכונים צרי החדרים המקולפים והמטים ליפול - והנה לכם שני עולמות בתוך ד' אמותיה של מדינה יהודית אחת.

בתי המשפט, היכלי הצדק, קרנות המזבח האולטימטיביים ליישוב סכסוכים אזרחיים וחריצת דין פלילי לעבריינים - אינם נחלת הכלל. חצי מדינה מגישה תביעות למיצוי דין, והחצי השני "נשאר בבית" כתוצאה מחוסר אמון כי מפי השופטים תבוא הישועה. לדוגמה, החלק בציבור הממלא את אולמות בתי המשפט לתביעות קטנות, שוחר צדק וחותר למיצוי הליכים עד תום נגד סרבנים להירתם לשורות התרבות והיושר. רבים אחרים מדירים רגלם מהמקום בו המאמץ להשיג זכויותיהם נראה מפותל, ארוך ולא פעם יקר יותר מסכום התביעה השנוי במחלוקת - ואת מאזני הצדק רואים הם רק כאות ומזל לפילוסופים לדון בו.

אנחנו תמיד - חצי מול חצי, כאשר ההכרעה, בכל נושא ועניין - אינה ברת קיימא, רחוקה מאוד מהישג יד, ולמעשה אינה אפשרית כלל וכלל.

יכול מאוד להיות שהפעם כתבתי מאמר ארוך, ארוך מדי. הבעיה היא שנדמה לי כי בעיותינו במדינה השסועה הזו, ארוכות וקשות יותר. לדעתי הצנועה, עד שלא יחול כאן שינוי דרסטי, מקוטב לקוטב, נמשיך להקיז דם מיותר, במלחמות חוץ כמו בינינו לבין עצמנו - ולא בטוח שהבחירות הכלליות לכנסת שהן גולת הכותרת של הדמוקרטיה והתרבות המודרנית יתנו לנו את המזור - מחוייב המציאות.