מדהים איך שמשחק כדורגל של קבוצה שאתה בכלל לא אוהד יכול לשנות את מצב הרוח מקצה לקצה ולהדחיק קצת את אירועי היום. לתשעים דקות לא חשבתי על 15 המילואימניקים שכבר לא יחזרו הביתה מלבנון, לא על הטילים ארוכי הטווח או על הסבל. לא על נסראללה ואיומיו וההרגשה הכבדה הזו שמלווה אותנו כבר חודש וכפי הנראה תלווה אותנו גם בשבועות הקרובים, אם לא יותר מזה, די נעלמה.
אני ממש לא אוהד של מכבי חיפה, וברגע שליגת העל תתחיל, יאללה בית"ר, אבל לתשעים ומשהו דקות, יחד עם רוב עם ישראל היינו הירוקים של חיפה עטופים בדגל הכחול לבן מול עשרות אלפי אוהדים ליברפול, 11 שחקנים אדומים, מאמן שחוזר שוב ושוב כי לא להגיע לישראל ואיך לא, שופט גרמני.
אז אם לא לוקחים בחשבון את החדשות שבין המחציות, שעדיין לא בישרו על מספר ההרוגים אבל כולם ידעו כבר שעוד אסון קרה, ואם מתעלמים משורת העידכונים האינסופית שרצה מול העיניים כל המשחק ובכוח ניסתה להחזיר אותנו למציאות הקשה, המשחק הזה היה כבועה של שפיות בתוך הביצה בה אנחנו חיים כרגע.
אפשר אפילו היה לדמיין, ולא בקלות, שיש חיים נורמאליים איפה שהוא מעבר לים. גברים ונשים היוצאים לראות משחקים ולא יוצאים למילואים, אנשים רוקדים ולא בין קטיושות, זוגות עושים אהבה ולא, כמילות השיר, מבקשים למלא בגופם את מה שחיסרה המלחמה.
אבל מה לעשות, תמיד נלחמנו על אדמותינו ועל רצוננו בחיים נורמאליים ובשלום. ומה לעשות, שעומד מולנו אויב שלא מבקש חיים נורמאליים, אלא את 72 הבתולות שהבטיחו לו הפחדנים ששלחו אותו להתאבד. המוצא היחיד, ככל הנראה, לחיים נורמאליים, הוא להתאבל על ההרוגים שלנו, לחזק את הפצועים ולהילחם בכל הכוח באלה שמבקשים למנוע מאיתנו את החיים הנורמאליים שאנחנו כה מבקשים. לצערי, זו כנראה הדרך היחידה, והלוואי, הלוואי שהיתה דרך אחרת. הלוואי.
מכבי חיפה סיפקה לנו את הבועה אתמול, והיום בית"ר ירושלים תגרום לנו לשכוח לעוד 90 דקות מהטירוף של החיים בישראל. רק, אם אפשר, להעלים גם את הכתוביות ואת החדשות שלאחריהן ואולי אפילו לראות איזה ניצחון מתוק מתוק. מגיע לנו.
