14:10 | 27.7.2006 סרן א'
הכי מפריע זה הדיסוננס
כשאני נמצא ביחידה, נלחם סביב השעון, אני יודע כי אנחנו מכים בחיזבאללה באופן נמרץ ופוגעים דקה אחר דקה ביכולתו של הארגון להילחם מול החזית ומול העורף. ברור לי לחלוטין כי הארגון הזה לא יהיה מה שהיה - וזאת ממקור ראשון. חד וחלק. אבל כשאני מגיע הביתה לנוח מעט, וכמו כולם נצוד למקלט הטלוויזיה, אני נבהל מאוד.
מהשידורים עולה שאנחנו מפסידים במלחמה ועוד רגע נבקש מהחיזבאללה הפסקת אש בתנאיו הוא. נראה לי שהתקשורת עסוקה יותר מדי בגלוריפיקציה של החיזבאללה ובהכנת השטח לוועדת החקירה על רמת מוכנותו של הצבא לעימות.
הכתבים הצבאיים, הפרשנים ושאר המומחים - אני מציע שתיקחו נשימה עמוקה לפני שאתם מדווחים, כי "למרות שהודיע צה"ל על השתלטות על הכפר בינת ג'בל, במקום נפגעים רבים ממארב אותו הכין החיזבאללה", ותבינו שאנו במלחמה, ובמלחמה גם העיתונות צריכה להתגייס - לטובתנו ולא לטובת הרעים.
והכי חשוב, צריך להבין שהקולות הללו נשמעים גם בטנק, במטוס, בגשר הפיקוד ובנגמ"ש. זה לא עוזר כששומעים קולות ספקניים מתערבבים בערוצי הקשר המבצעיים תוך כדי ביצוע המשימה.
נראה כי סימני השבירה מתחילים להופיע דווקא אצל התקשורת. לא כדאי ולא ראוי שמשך הלחימה ייקבע על-פי רמת עמידות התקשורת אלא על-פי מידת השגת היעדים המבצעיים או רמת איתנות העורף. עת ללחום ועת לדבר.
