תרבות ה"שנור"

מזה מספר שנים היתה לי הזכות ללוות ולעזור לבן שלי לערוך אירועי התנדבות לילדים חולים ולמשפחותיהם. כל אירוע כזה דורש לוגיסטיקה רבת היקף ורבת מתנדבים ולמזלנו פגשנו הרבה אנשים טובים באמצע הדרך. בעלי שטחים מתאימים מאשרים לנו שימוש בשטח, בעלי שטח חקלאי הסכימו לעכב את עיבוד השטח עד לאחר האירוע. ביטוח מוענק לאירוע בחינם. חנויות מכל קצוות הארץ תורמים אמצעי עזר שונים. עשרות מתנדבים מכל קצוות הארץ ומקשת מגוונת של גילאים מגיעים לאירוע, כל אחד מהם עם ציוד פרטי רב ערך ויקר מאד (אלפי ועשרות אלפי שקלים). כולם מגיעים בהתנדבות באהבה וברצון להעניק ולתרום לחברה, לילדים החולים ולבני משפחותיהם, זאת למרות הידיעה הברורה שהם עלולים לסכן את הציוד היקר שלהם.

האירוע האחרון לא האיר לנו פנים. רוח עזה קידמה את פנינו בשעות המוקדמות של הבוקר ואיימה לאלץ אותנו לבטל את האירוע. למרות זאת, המתנדבים הרבים התחילו להגיע בנחישות ובאופטימיות והחלו בהקמת התשתיות.

התחלנו בהקמת האירוע. ברוח העזה הקימו המתנדבים סככות הצללה למוזמנים, הותקנו שירותים כימיים, כיסאות ושולחנות הגיעו ונפרסו תחת הסככות. שומרים בפתח דאגו לכוון את התנועה ולסדר את החנייה, מערכת הגברה הותקנה, מכוניות עמוסות כל טוב, אוכל שתייה וממתקים פרקו את מרכולתם. ג'יפאים הגיעו עם הג'יפים הפרטיים שלהם להעניק למוזמנים חווית טיוליי שטח. ליצנית הגיעה להנעים את זמנם של המוזמנים. הוקמה פינת יצירת וחבורת כלי הקשה עם כלי הקשה יקרים שנתרמו לאירוע ריתקו את הילדים והמבוגרים.

אבא עם בנו וחבר נוסף הגיעו עם מכונית חשמלית להפעלה עצמית של הילדים ולאחר מכן ערכו גם מופע מרהיב של ג'אגלין. אישה חביבה הגיעה לערוך סדנת ציור על סוכר וגם מפל שוקולד הגיע לשטח. כוכב ערוץ הילדים הגיע ו"שיגע" את הילדים והאימהות (אני לא מבין את שיגעון איסוף החתימות אבל הם נהנו וזה מספיק). מתנות רבות הגיעו מחברות שונות להנאת הילדים, והכול, הכול בהתנדבות!!!

עד כאן הכול טוב, אפילו מזג האוויר התחיל להשתפר מעט. אני גויסתי להיות אחראי על המיקרופון ולכן לא הייתי כל כך מודע למה שנעשה בשטח, אבל לאט לאט התחילה לטפטף לתודעתי תובנה אחרת, מביכה. זה התחיל כשאחד הג'יפאים שהוא חבר טוב ניגש אלי ואמר לי משהו כמו: "זה לא בסדר, אני כועס עליך, אתה מעודד את תרבות השנור והמגיע לי". בתחילה לא שמתי לב וחשבתי שזה חלק מחוש ההומור הידוע שלו. אבל, לפתע פתאום ניגשה אלי חבורת נשים עם ילדיהן, בעיניים רושפות זעם ובצעקות רמות על כך שהן לא קיבלו מתנות (מה לעשות, הגבלנו את כמות המוזמנים ל- 300 והגיעה כמות כפולה! מה לעשות שהיו כאלה שלקחו יותר ממתנה אחת!).

כמה דקות לאחר מכן הגיע חבורה אחרת, נבהלתי, באותו רגע חששתי שאם עיניים היו אקדחים בוודאי הייתי מתבוסס בדמי. להם/ן היו טענות קשות על שהילדים שלהם לא התנסו בפעילות מסוימת (מה לעשות שהרוח המטורפת לא אפשרה פעילות מלאה והמתנדבים הבודדים שהעזו לסכן את הציוד שלהם ספגו תקלות ונזקים!).

בעזרת המיקרופון ניסיתי וביקשתי מהקהל לעודד את המתנדבים ע"י מחיאות כפיים אך הקהל היה אדיש. שיא השיאים מבחינתי היה לקראת סיום האירוע. בקשותי ותחנוני להורים ולילדים לאסוף את הזבל שבסביבתם נפלו על אוזניים ערלות וההיענות היתה דלה עד אפסית. התוצאה הסופית היתה שבסיום האירוע מתנדבים בודדים נאלצו לאסוף את הזבל הרב לשקיות אשפה שהיו בשפע, לרכז את הזבל לערימה אחת, וכעבור יומיים לאות הערכה והוקרה של המשפחות שנהנו מהאירוע נאלצו היזמים והמארגנים לחזור לשטח לרכז שוב את כל האשפה שהתפזרה ולשרוף. אילו כל משפחה (והיו מאות משפחות ומכוניות) היתה טורחת לקחת שקית אשפה אחת בלבד, המתנדבים שחלקם הגיעו לשטח כבר ב 06:30 בבוקר לא היו עובדים ומתעכבים עד לשעות החשיכה ולא היו צריכים לשוב כעבור יומיים לסיום העבודה.

בשיחות הסיכום התחילו להגיע אלי תלונות שונות מכל מיני תחנות הפעלה על התנהגות לא ראויה של קהל המוזמנים. חבל, זה עלול להעמיד בספק את רצונם של המתנדבים לפעילות עתידית.

כל האירוע הענק הזה היה בהתנדבות, אם נכמת את האירוע לסכומי כסף מדובר בעשרות אלפי דולרים, אבל דווקא אלה שהאירוע נעשה עבורם ראו בטבעיות את הכול, כאילו מגיע להם הכול ויותר. מאז שהחלו להתקיים אירועים אלה זו פעם ראשונה שכמעט אף אחד מההורים או מהילדים לא טרח לבוא ולהביע את תודתו למתנדבים הרבים, או אפילו ליזמי ומפיקי האירוע, שבראשם נער בן 15 שהקדיש הרבה מאד מזמנו ומכספו הפרטי למען האירוע.

נכון, עיכול להיות שבעיני אחדים האירוע לא היה מספיק מוצלח, אבל גם ואפילו במקרה כזה, אפשר להביע ביקורת או להציע עצה. אבל לא להתעלם מכל מערך ההתנדבות הזה? לי זה ממש לא ברור.

בכוונה לא נתתי פרט מזהה כלשהו, אבל אני חושב שזו תופעה חברתית קשה ביותר וראויה לתשומת לב, מצד אחד יש הרבה אנשים נפלאים בארץ שרוצים לעזור ולתרום, מכל הלב וללא תנאי, ומהעבר השני מתפתחת תופעה מדאיגה של קהל שחושב שהכול מגיע לו, אין הערכה, אין הכרת תודה, כ ל ו ם!