"האחריות הכוללת לפעולה הזו מוטלת עלי, כראש הממשלה. אין לי כוונה ואינני מבקש לחלוק את האחריות הזו עם איש. זוהי האחריות הנגזרת מתפקידו של ראש ממשלה בישראל" - הצהיר ראש הממשלה אהוד אולמרט בישיבת הכנסת.
אחריות כוללת זו, הידועה גם כאחריות מיניסטריאלית, הפכה אצלנו - להבדיל ממדינות מתוקנות - למושג ריק וחלול, שערכו המעשי כערכו של גליל ריק של נייר טואלט.
מה שאין כן האחריות האישית. אחריות זו, במעשה או במחדל, היא זו שתעמוד לבחינתה של ועדת החקירה. אלא שהוועדה, כל ועדה, תיזהר מאד שלא לפשפש במעשים פוליטיים מובהקים - גם אם יש קשר סיבתי אמיץ בין המעשים הפוליטיים הללו לבין תוצאות המלחמה.
כזו, למשל, היא החלטתו הרצונית והמודעת של ראש הממשלה להפקיד בידיו של עמיר פרץ את תיק הביטחון. ראש הממשלה עמד אז, כזכור, בפני הברירה על איזה תיק לוותר לעמיר פרץ: הביטחון או האוצר. ושיקול דעתו של ראש הממשלה הוביל אותו להחלטה הרת גורל, שמשמעותה אחת: הכסף עדיף על הביטחון. אולמרט נושא באחריות אישית מלאה להחלטה הרת גורל זו - גם אם ועדת החקירה לא תעז לקבוע זאת.
שר הביטחון לשעבר משה ארנס נשאל בזמנו, בהקשר למינויו של פרץ, אם אזרח יכול להיות שר ביטחון, והשיב ללא היסוס: "בהחלט! אבל לא כל אזרח".
כאשר ראש הממשלה של מדינה, השוכנת באזור שורץ אוייבים, ומועדת לפורענות ביטחונית יומיומית, מפקיד את תיק הביטחון בידי אדם שמעולם לא נגע בביטחון, ושמעולם לא "חשב ביטחון" - הוא, ראש הממשלה, מהמר בכך על חיי המדינה וחיי כל אחד מאזרחיה.
כאשר ראש הממשלה, החף אף הוא מרקע ביטחוני כלשהו, מכופף באופן כה בוטה את עמוד השידרה הביטחוני לטובת הצרכים הפוליטיים, הוא מעביר בכך לאויבי המדינה מסר מסוכן האומר, שחגורת הביטחון שלנו התרופפה.
ראש ממשלה, המפקיר את הביטחון טרף לצרכים הקואליציוניים, ומעדיף על פני הביטחון את הגיזברות - יכול להיות ראש ממשלה בשווייץ. לא כאן.
