אלול ההתקדשות

נראה כי המלחמה האחרונה, על כל סמליותה, לא הספיקה בכדי לעורר שאלות אמיתיות ונוקבות הראויות להישאל. היא החלה בתמוז - חודש המסמל בתודעה יהודית פתח לרבות מצרותינו, נסתיימה באב - חודש החורבן. לנגד עינינו החלו מתקיימים כל דברי תוכחת ספר דברים. התבוסה במלחמה נשאה בחובה שכול פרטי בעל משמעות סמלית עבור האומה. טרם באו ימי החורבן, אך עיתויה של המלחמה מרמז, מזהיר ומתריע כי באין תיקון יסודי בהתנהלות הרוחנית ובתפיסתנו את ההֲוָיָה, בוא נבוא להרס עצמי, למציאות שטרם הכיר הדור האחרון, מציאות של אובדן גדול עצום ורב.

כל המשלה עצמו כי קיום ישות יהודית בארץ ישראל כבר אינו עומדת בצל הייתכנות להשמדתה, דומה למי שבוטח בחומות ירושלים הבצורות טרם חורבן בית שני. כל הנותן אמונתו באומות העולם דומה למי שנס לנפשו אל חצרות בית ה' בפרוץ אותן החומות בהן בטחנו.

מאז תום המלחמה אנו טרודים רק ב"התעסקות עכברית" כפי שהיה צפוי, לבדוק היכן כשלנו בעוצמת יד, ומתעלמים כליל מכשל הרוח, כשל האמונה שבלעדיה עוצמתנו הופכת לרפיון. אנו חרשים לקול הקורא לשוב אל חיקה של האמונה - לדבוק בה' וכתוצאה מכך מוצאים את עצמנו מבולבלים ואובדי עצות.

חשבון נפש בתום המלחמה

כיום, הדרישה לשוב לחיכה של האמונה נשמעת ערטילאית, מעוררת הסתייגות ומבקשת הגדרה מדויקת ומעשית. לכאורה נשגב מבינתנו מה היא התקדשות העם, וכיצד מגיעים לרמה אמונית זו. אין אורים ותומים ואין המקדש עומד על תילו. אין זקנים ואף לא סנהדרין. אין נביאים ואין שיח ישיר עם הבורא. ברם אף אין מציאות בה הכל גלוי או הכל נסתר, כאמור "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". אין לנו אלא לינוק את הפתרון מלשד התורה. חשבון נפש בתום המלחמה הינו הכרחי. נפשע בעצמנו אם נתרפק על בורותנו הרוחנית - להסיר מעלינו את עול האחריות לבדק בית.

אנו מוצאים במקרא שני דפוסים לחשבון נפש שאחר המלחמה. הראשון בהנחילנו ניצחון, אזי לובש חשבון נפש צורה של היטהרות ושיבה אל השגרה. תופעה ידועה הנבחנת רבות בפסיכולוגיה, מעידה כי חברה הנמצאת באיבה מתמדת מול גורם חיצוני, מגלה סימני איבה פנים חברתית, הבאה לידי ביטוי באלימות כלפי נשים, אלימות פיזית ומילולית, פורקן רסן מיני ועוד. עקב כך בשוב הלוחמים ממלחמת מדיין נדרשו על-ידי משה כל הורגי נפש להסתגר מחוץ למחנה שבעה ימים לשם הטהרות נפשית ורוחנית, לבל לשאת את עול האיבה ושפיכת הדמים אל תוך טוהר המחנה.

וְאַתֶּם, חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה--שִׁבְעַת יָמִים: כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל, תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי--אַתֶּם, וּשְׁבִיכֶם. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-כְּלִי-עוֹר וְכָל-מַעֲשֵׂה עִזִּים, וְכָל-כְּלִי-עֵץ--תִּתְחַטָּאוּ. (במדבר לא, יט).

גישה זו לניצחון מסייעת לשמור על פרופורציה ולהדגיש את היעוד של הצבא, לשמור על השגרה - "לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו". צבא המתקיים "לשמו" ולשם ניצחונותיו בלבד, צבא העם כשכל העם - צבא, עלול ליפול למלכודת אליה נפלנו לאחר מלחמת ששת הימים, מלכודת היוהרה.

הדפוס השני דן בחשבון הנפש לאחר התבוסה. בתום מלחמת העי הראשונה, דורשים יהושע והזקנים, אבלים וחפויי ראש, לה' על מה הובסו בני ישראל. האל קושר את סיבת הכישלון במעידתו של עכן המפר חרם יריחו ובכשל העם העוצם עין על החטא. תיקון העוולה על-ידי יהושע מתקיים בשני שלבים. הראשון, התקדשות העם והשני מיגור שורשי הכשל.

חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ, מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם--עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, כִּי הָיוּ לְחֵרֶם; לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם, אִם-לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. קֻם, קַדֵּשׁ אֶת-הָעָם, וְאָמַרְתָּ, הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר: כִּי כה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל--לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ, עַד-הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. (יהשע ז, יא).

ובכן מה היא טבעה של ההתקדשות?

כותב ויקרא יא', מד' "אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

כמו במקומות רבים, אף כאן התייחסות המקרא לאלוה הינה כאל מדד השלמות והקדושה. לא רק זאת אלא שקדושתו של עם ישראל מחויבת מתוקף קדושתו של אלוקי ישראל הממלא את כל ההויה כולה. חיפוש הקרבה לאלוקים ובקשתו בכל מאדי האדם, מביאים ל"השתוות הצורה" עם האל, לאיחוד עמו והדמות לצלמו - תכונותיו והליכותיו. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. זו הקבלה של עול מלכותו והתאחדות עם הֲוָיָתו דרך הכירך את הֲוָיָתְך ואת המציאות הסובבת אותך. אחדות זו צריכה להיות עיקר האמונה. לא השכר של המצוות ולא העונש על החטא, כי אם יראה עמוקה מפני אובדן מעט השיח שיש בין אדם לאלוקיו. שיח זה הוא הוא השכר והוא העונש על אי עשיית רצון ה' המביאה לריחוק הימנו.

הפן השני של ההתקדשות הוא פן הצדק החברתי. אין התקדשות של בני ישראל באה עד אשר נוהגין כבוד וסובלנות איש אל רעהו. הצדק החברתי כולל בו את דיני עובד מעביד, דיני נזיקין, דיני ממונות, מצוות הגינות חברתית (לא להתעלם מצרת אחיך - לתמוך בו בצרתו ומצוקתו), דיני אישות ורסן מיני, דיני לשון הרע ועשיית צדק. פרק יט בספר ויקרא מפרט מעט מן המצוות שבין אדם לחברו. אף כאן קושרת התורה את הצדק החברתי בקדושה אלוקית - "אֲנִי יְהוָה", המהווה אבן בוחן למוסריותה וערכיותה של עדה שלמה.

דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט, ב).

זהו הפסוק הפותח שורה של מצוות הפונות לכל איש ואיש בהציבו לפניהם מוסכמות חברתיות מוסריות וערכיות. אינני מוצא דבר הנכון מלפרט את כל החוקים והמשפטים הללו כפי שהם.

פסוק י: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

פסוק יד: לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.

פסוק טז: לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה.

פסוק יח: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.

פסוק לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה.

פסוק לד: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

פסוק לו: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

באה וחותמת הפרשה בפסוק לז: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: אֲנִי, יְהוָה.

כשל הקונספציות בחברה הישראלית

הציונות החילונית ביקשה למצוא בראשית דרכה בדברי הנביאים הצדקה ל"יהדות אחרת" - זו שאינה "פולחנית" כלשונם, אלא חברתית וסוציאליסטית. הם ראו בנביאים מקור שניתן לבסס עליו תפישת עולם הגורסת שלא קיימת מחויבות לעבודת ד' ולשמירת מצוותיו כולן, כי-אם הצעה אחרת להליכה בדרך הנכונה - מוסר וצדק חברתי, ללא מצוות שבין אדם למקום.

אולם מה שהזכרתי לעיל מוכיח כי אין רובד אחד בלבד של התקדשות. בהשמטת היסוד האלוקי ממצוות בין אדם לחברו מתחילות להיסדק מוסכמות חברתיות והמוסר הטבעי אינו עומד עוד בפני טבע האדם. כך גם אין יכול האדם להשיג קירבה לאל בלעדי השלמת חובותיו לרעהו ולחברה.

שלוש התנועות, "היהדות החילונית החדשה", "היהדות הציונית" כפי שהתגבשה מאז קום המדינה ו"היהדות החרדית", לא הצליחו במשמר על ערכיותה של החברה. "היהדות הציונית" השמיטה במובן מסוים את החיפוש אחר הקרבה לאל בהמירה את חשיבותן של המצוות בין אדם לחברו בחשיבותה של מצוות כיבוש הארץ. אף על-פי שכשלעצמה יפה קהילת הציונות הדתית, בהתרכז כל עוצמת מאבקה בגרגרי הארץ חלשה השפעתה על רבים ובכך נשמטה מידיה "בכורת ההנהגה" הגלומה בה. כמה אירוני ועצוב שתוצאת טעות גורלית זו (אם לא העונש עליה), היא דווקא הכישלון בשמירה על חבלי המולדת.

"היהדות החרדית" היתה ועודנה באר המים הגדולה של היהדות כולה - לטוב ולרע. ציבור שגמילות החסדים ואהבת הרעים בתוך הקהילה שלו עצומים. ברם יהדותם "הסתרסה" באי רצונה לראות ולהתאים את עצמה למציאות של שיבת ציון וישיבה בארץ ישראל. הצידוק לאורח חייה הדתי של הקהילה הצטמצם לערך של שכר ועונש, גיהינום וגן-עדן. האוטומטיזציה של המצוות ואי התייצבות מול ניסיונות הקידמה וההשכלה, השכיחו בסופו של דבר את חיותו של האל, שהפך בתפיסה החרדית לאיקונה לא מצויירת.

ליהדות החילונית אנו חייבים במידה רבה את הימצאותנו כאן. דווקא באלו האנשים בחר האל לשבור את קיבעון המחשבה של יהדות התפוצות עת מלחמת העולם השנייה. ייתכן ובאין מתכוון התנועה החילונית הפכה כלי בידי הרעיון המשיחי הפועם בלבב האומה. תחילת עשייתה לשם שמים אף על-פי שפעלו לטובת עצמם. בהקימם מדינה הם נקטו במעשה אמיץ וכביר שראוי היה בעיני אלוהים.

אולם עבר זמנם כשם שעבר זמנם של שני התנועות הקודמות הנזכרות לעיל. את פירותיה של "היהדות החילונית" אנו קוצרים היום. לא רק שזו לא הצליחה ליצור מוסר גבוה ואינו תלוי בדת, היא השחיטה רבות את יסודות המוסר עצמו ובמידה מסוימת הגיעה לשפת שנאת האדם ממש. אותותיה של זו ניכרים בספרות ובבידור הלעג על האחר והשונה, בתרבות "לשון הרע" ובחיי היום יום.

החברה הישראלית על כל רבדיה הפכה בורה וגסת רוח, אלימה ונהנתנית הרואה בעצמה את התגלמות הצדק ועוצמת הכוח. כיום הגיע העת להתלכד סביב הרעיון האלוקי, הרעיון היהודי האמוני, באין עדות וקהילות, הרעיון של התהוות מדינה בעלת צביון והתנהלות יהודית בארץ ישראל.

ההתקדשות

שתי אשליות ראויות היו להתנפץ כתוצאה מהמלחמה. אשליית "כוחי ועוצם ידי", עליה כתבתי בכתבה הראשונה, והגישה הגורסת כי ציר הקיום האנושי הינו תחושת ביטחון כלכלי ושגשוג חומרי, המאפשר ליד האדם להשיג כל אשר עיניו רואות ונפשו חפצה. בעצם כך נתנו לבנו להיות ככל העמים.

"משרבו בעלי הנאה (הרודפים אחרי תענוגות), נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם", כך אמרו חכמינו במסכת סוכה, מז'. כאשר הרוח הופך תבלין לחומר (במקרה הטוב), משתכחת הענווה מאנשים. באין ענווה מתעוורין ישראל לראות מעשי האל, הופכים זחוחי לב - להרבות מחלוקת. בעיוורון ובתימהון לבב אנו ממששים כאשר ימשש עיוור בחושך, לא רואים כלום ולא מעוניינים לראות דבר מבעד רדיפת התועלת האישית, החומקת מידינו ככל שאנו מרבים לרדפה.

כל אלו הביאונו לתבוסה במלחמה האחרונה.

חרד אנוכי כי לא יהיה יום טוב למדינת ישראל מיום שבו ישבו כל העם בוכים בחוצות, מנער עד זקן, עד אישה על יונקי שדיה, כולם הלומים, איש - ידיו תומכות ראשו, דוממים וחבולים, ולבם נמס. לא יתנו קולם איש ברעהו ולא ידביקו קלון באחיו. במבוכה ובשכול הנפש יאמרו, "מה זאת עשינו להשחית דרכנו עד הגיענו הנה"?

נתקדשה ונתקן הליכותינו פן יתקיימו בנו הדברים אשר הקריאו הלויים במעמד הרי גרזים ועיבל, עד אשר אבדנו מן הארץ הטובה אשר ה' אלוקינו נתן לנו.