מהפכת הקטיפה

בעוד כמה ימים, ב- 13 לספטמבר, יתקיימו בשבדיה בחירות כלליות. ע"פ הסקרים האחרונים יש יתרון קל לגוש השמאל על גוש הימין והמרכז. אולם אחוז המתלבטים כמה יממות לפני הבחירות הוא חסר תקדים והיתרון בסקרים מתחלף מדי שבוע.

מפלגות המרכז והימין בשבדיה בניגוד לעמיתותיהן בנורבגיה ודנמרק כמעט שלא זכו לטעום את טעמו של השלטון ב- 70 השנים האחרונות, שלא לדבר על פינלד ששם שולטים הסוציאל דמוקרטים ללא עוררין. בשבדיה, לדוגמא, התקיימו שתי ממשלות מרכז ימין בתקופה לאחר מלחמת העולם השנייה. האחת בין 1976 ל- 1982 והשנייה בין 1991 ל- 1994. שתיהן זכורות ככישלון מהדהד.

על-רקע הבחירות בשוודיה ודיוני התקציב במדינת ישראל מעניין להתעכב כמעה ולעמוד על התהום הפעורה במדיניות הכלכלית הנהוגה בשתי המדינות ועל הפערים התהומיים בין חלקי החברה השונים בשוודיה ובישראל.

רקע היסטורי

האירועים הדרמטיים שליוו את מהפכות 1917 ברוסיה ואת עלייתה ונפילתה של האימפריה הסובייטית, הביאו לכך שמושגים כגון "סוציאליזם" ו"מהפכה סוציאליסטית" התקשרו בתודעתם של ההמונים עם "הבולשביזם".

לעומת זאת, מושג ה"סוציאל-דמוקרטיה", היה קשור בעיקר עם סוג של פשרה חברתית שכל מטרתה הינה לעדן את השפעותיו ההרסניות של ה"קפיטליזם" והתקבל אף בבוז בחוגי שמאל שונים. דוברי הימין הכלכלי הניאו ליברלי בישראל - ולא רק בה - השתמשו ומשתמשים, גם כיום, בהצלחה לא מבוטלת ומרשימה בכישלונה של "המהפכה הבולשביקית" וברפיסותה של חלק מ"הסוציאל-דמוקרטיה", כהוכחה לכך שרק "כלכלת שוק" המשולבת ב"חברת שוק" הינה מודל חברתי, ישים ומתפקד כביכול.

אולם בארבע מדינות אירופאיות - שבדיה, נורבגיה, דנמרק ופינלנד - התחוללה באופן הדרגתי החל משנות ה- 30 של המאה שעברה "מהפכה סוציאליסטית" מסוג אחר. "מהפכה" שכונתה בפי מחולליה: "סוציאליזם פונקציונאלי" או "רפורמיזם מהפכני". הדרגתיותו של התהליך, העדרה של אלימות כל שהיא והשארת קליפתם החיצונית של חלק מן המוסדות הכלכליים והחברתיים המאפיינים גם ארצות בעלות מודל כלכלי קפיטליסטי, גרמו להערכת בין השאר להערכת חסר של מידת המהפכנות המצויה בתהליכים שעברו על ארצות סקנדינביה.

במסגרת מאמר זה נראה מדוע מדובר בכל זאת "במהפכה" לפי הגדרתו של התיאורטיקן הסוציאל דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין. כמו כן נסקור בקצרה את התפתחות התיאוריות הפוליטיות של ה"סוציאליזם הפונקציונאלי הסקנדינבי, ונעמוד בקצרה על ההשוואה עם ישראל שהפערים הכלכליים בה מעולם לא היו צנועים, וקרוב לוודאי שהמודל החביב על האליטות הכלכליות והפוליטיות שלה אינו זה של סקנדינביה.

הסוציאל דמוקרטים הגרמניים כמקור השראה

המודל הפוליטי הראשוני של המפלגות "הסוציאליסטיות דמוקרטיות" הסקנדינביות, היה המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית ה- SPD. ב- 1891 אימץ ה- SPD "תוכנית מפלגה" חדשה: "תוכנית ארפורט". תוכנית זו קראה ל"שליטת החברה על אמצעי היצור", ל"יצירת כלכלה סוציאליסטית הפועלת לרווחת הכלל", ולביטולם של המעמדות.

ה- SAP השוודי אימץ ב- 1897 "תוכנית מפלגה" שהיתה זהה ל"תוכנית ארפורט" בהגדרת המטרה שלה. בנוסף, כללה התוכנית רשימה ארוכה של תביעות לשיפור מצב "האיכרים הזעירים" השבדים, קבוצת האוכלוסיה הגדולה ביותר בשבדיה בראשית המאה ה- 20 ותומכים נאמנים של ה- SAP. התפתחות זו של הנטיות הרפורמיסטיות של המפלגה חלה כמעט במקביל לביקורת המרכסיזם הרביזיוניסטית של אדוארד ברנשטיין, שהייה התאורטיקן הידוע ביותר של "המארכסיזם הרפורמיסטי.

ב- 1891 נטל ברנשטיין חלק מרכזי בכתיבתה של 'תוכנית ארפורט'. אולם החל מ- 1896, החל ברנשטיין לבקר את ה"מראכסיזים" בנוסח 'תוכנית ארפורט'. למרות ביקורתו נותר ברנשטיין במעמד בכיר ב- SPD עד מותו ב- 1932. ברנשטיין ביקר את ה"דטרמיניזים" של "המארכסיזם האורתודוכסי" ואת ההמתנה ל"היסטוריה" שתיצור את התנאים ל"מהפכה" שתתחולל כאירוע חד פעמי. לדעתו היתה המהפכה תהליך מתמשך שברנשטיין תיארו בביטוי הבעייתי משהו: "התנועה קדימה היא הכול - המטרה היא כלום".

חזונה של מפלגת העבודה השוודית

ה"סוציאליסטים-דמוקרטיים" הסקנדינבים והשוודים חלקו עם ברנשטיין את אותה התפיסה שה"מהפכה" הינה תהליך מתמשך, כלומר תהליך אבולוציוני, ולא אירוע חד פעמי. אולם בניגוד לברנשטיין, הם הציבו לעצמם מטרות רדיקאליות יותר וחזון מוחשי של חברה שוויונית.

ב- 1911 אימצו הסוציאל דמוקרטים את תוכנית המפלגה "הרפורמיסטית רדיקלית" הראשונה שלהם, שעל-פיה הוגדרה המפלגה הסוציאל דמוקרטית כמפלגתם של "המעמדות המנוצלים" ("הפועלים", "האיכרים הזעירים" ו"העצמאים הקטנים"). למטרה ארוכת הטווח של "שליטה חברתית על אמצעי היצור", נוספה גם המטרה של "חיסול העוני" ורשימה מפורטת של דרישות בתחום המיסוי, החקיקה הסוציאלית, חוקי עבודה וסיוע ל"איכרים הזעירים".

קרל לינדהגאן, היה הכותב העיקרי של התוכנית ונשא נאום בפני קונגרס המפלגה, שאישר את התוכנית, שבמסגרתו אמר בין השאר: "סיכוייו של הסוציאליזם לממש את שאיפותיו, תלוי ביכולתו להיות נאמן לערכים הנגזרים מהם. לכן, עלינו לזכור שהסוציאליזם הינו רק השלב הנוכחי של המאבק למימושה המלא של האנושיות-ה'הומניזים'. ה'הומניזם אינו מעוניין רק ברפורמות צנועות. הוא מעוניין בשינויים מבניים. ה'הומניזם' מעונין לפרק את המערכת של פריווילגיות פרטיות כך שהכול ייהנו מפירות החברה.

כתוצאה מכך, ה'הומניזם' מעוניין בהיעלמות המעמדות העשירים ובהיווצרות מעמד יחיד, שבמסגרתו יחוש כל אחד כי הוא פועל למען עצמו ולמען טובת הכלל". ה"סוציאליסטים דמוקרטים" הדנים אימצו ב- 1913 תוכנית דומה מאוד עם דרישה רדיקלית יותר בתחום הכלכלי: "הפיכת כל אמצעי היצור לרכוש החברה" ו"ביטול כל הפערים הכלכליים".

חזונו של פר אלבין הנסון - יו"ר הסוציאל דמוקרטים השוודים

מי שהגדיר את היעד של ה"סוציאליסטים דמוקרטים" השבדים ונתן להם חזון ארוך טווח, היה פר אלבין הנסון שהפך בראשית 1928 ליו"ר ה- SAP. חזון זה בא לידי ביטוי בנאום ה- ‘Folkhem’ ("בית האומה") אותו נשא הנסון בפני הפרלמנט השבדי בינואר 1928 כחלק מהדיונים על התקציב.

להלן ציטוט, ארוך כמעה, מנאום ה- ‘Folkhem’, שהפך להיות ה"אני מאמין" של "הסוציאליסטים דמוקרטים" השבדים, ובמידה רבה גם ה"אני מאמין" של כל ה"סוציאליסטים דמוקרטים" הסקנדינביים: "בבסיסו של בית טוב ניצבת השותפות ותחושה של קהילה. בבית טוב אין לאיש זכויות יתר או לחילופין העדר כל ערך; אין בו מועדפים, אין בו בנים חורגים ואיש אינו רשאי להתנשא על מישהו אחר. בבית הטוב איש אינו מנסה להרוויח על חשבונו של אחר, והחזק אינו מדכא את החלש. בבית הטוב שוררים שוויון, התחשבות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית. המשמעות לכן, ביחס לבית של כלל התושבים, היא ביטול כל האפליות הכלכליות והחברתיות שמחלקות אותם לברי מזל וחסרי מזל, לשליטים ונשלטים, לעניים ועשירים... אם החברה השוודית עתידה להיות בית טוב לחבריה - חייבים להיעלם הבדלי המעמדות, חובה לפתח שירותים סוציאליים וחובה להבטיח שוויון כלכלי. חייב להינתן לעובדים תפקיד מהותי בניהול הכלכלה, והדמוקרטיה חייבת להיות טוטאלית ולחול גם על החברה וגם על הכלכלה".

"תוכנית 1944" של ה- SAP

נקודה חשובה נוספת להתייחסות בטרם נעבור לתיאור של המודל הסקנדיבי כיום, היא "תוכנית 1944" של ה- SAP . תוכנית זו בשינויים קלים, מהווה את האידיאולוגיה הרשמית של כלל הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים מאז ועד היום. כל צמרת ה- SAP נטלה חלק בכתיבת התוכנית.

"תוכנית 1944" נפתחת בהצהרה הבאה: "מטרת הסוציאליזם הדמוקרטי היא להחליף את המבנה הבורגני של הכלכלה, להעביר את זכויות ההחלטה על הייצור לידי הכלל, ולשחרר את האנשים משלטונם של בעלי ההון. במקום חברה המורכבת ממעמדות כלכליים שונים - רוצים הסוציאליסטים דמוקרטים ליצור חברה שבה לכל האנשים מעמד חופשי ושווה".

ברשימת היעדים הספציפיים ב"תוכנית 1944", מופיע סעיף 8 שבו נאמר: "להבטיח לכל בית אב רמת החיים הנגזרת מהתוצר הממוצע לנפש, במלוא ההיקף הנדרש לסיפוק צרכיו של משק בית ממוצע". כלומר, להבטיח לכל המשפחות בשבדיה רמת חיים הקרובה לממוצע.

"תוכנית 1944" כללה גם רשימה ארוכה ומפורטת מאוד של דרישות לחקיקה סוציאלית, לשירותים ציבוריים ולמיסים פרוגרסיביים.

המודל השוודי כיום - עיקרון השכר השווה

וכעת למודל הסקנדינבי כיום. בשוק העבודה הסקנדינבי פועל החל משנות ה- 50 עיקרון השכר השווה. על-פי שיטה זו, כל שנה או שנתיים נערך הסכם שכר כלל ארצי שחל על כל מקומות העבודה. במסגרת ההסכם כל העובדים בכל הענפים ובכל הדרגות, מקבלים תוספת שכר שווה בכסף (למשל, עוד 100 כתר ולא עוד 3%) - שמגדילה לכן את שכרם של בעלי השכר הנמוך מהממוצע בשיעור יחסי גבוה יותר מזה שבו גדל שכרם של בעלי השכר הגבוה מהממוצע. מטרתם הסופית של ההסכמים הוגדרה כהגעה לשכר שווה לכל, למעט הבדלים קטנים המפצים על פחות שנות עבודה פוטנציאלית כתוצאה מלימודים או על יותר שעות עבודה בפועל כתוצאה מתפקיד בעל יותר אחריות.

שוק העבודה השוודי

שוק העבודה השוודי מתאפיין באחוזי התאגדות וחברות גבוהים באיגוד המקצועי. בנוסף קיימים הסדרים קיבוציים המסדירים את רוב תנאי השכר והעבודה של השכירים. בשוודיה כשבעים אחוז מכוח העבודה מאוגד באיגודים המקצועיים. בענפי שירותים בעיתיים כגון מסעדנות, מלצרות ועוד, שיעורי ההשתתפות באיגוד המקצועי מגיעים עד לכדי מאה אחוז.

ארגוני העובדים בשוודיה, כמו עמיתיהן בסקנדינביה, מוגדרים כארגונים אידיאולוגיים, שחברים בהם בו-זמנית לא רק שכירים אלא גם פנסיונרים ומובטלים, כלומר לא רק אלא הפעילים בשוק העבודה בפועל.

אכיפת חוקי העבודה מטעם אפליה של מין, גיל מוצא וכיוצא באלה קשה במיוחד. עובד הטוען לדוגמא כי פוטר על-רקע של אפליה, חובה על המעסיק ולהמשיכו ולהעסיקו על-פי חוק, לקדמו ואף להעלות את שכרו, עד שיוכיח בבית משפט, כי לא כך הדבר.

זאת ועוד, האיגוד המקצועי בשוודיה זכאי על-פי חוקי המדינה לזכויות נוספות כגון שביתות על-רקע אידיאולוגי בנוסף על שביתות בענייני שכר, הזכות להחרים מקומות עבודה ומעסיקים שאינם משלמים את שכר המינימום, נגידות למידע העסקי הרלוונטי המצוי בידי החברות ולנציגים בדירקטוריונים של החברה העסקית.

המנגנונים שתוארו כאן, מביאים לכך שדרגת השכר הנמוכה ביותר הנקבעת בהסכמים הקיבוציים, הופכת לשכר המינימום בפועל בשבדיה. כוחם של האיגודים המקצועיים והחוקים המסייעים בידם הם שמבטיחים את אכיפתו המלאה של שכר המינימום וללא פשרות. המצב הזה אינו שונה גם בשאר הסקנדינביות.

קרנות הפנסיה

הלאמת אמצעי היצור בסקנדינביה התבצעה בעיקר באמצעות קרנות פנסיית החובה הציבורית הצוברת וחברות הביטוח ההדדי של האיגודים המקצועיים. (אני מבדיל בין קרנות פנסיה ציבוריות על-פי המודל הסקנדינבי שכל חבריהן מבוטחים בשיעורים דומים, שהחיסכון בהן הוא חובה או נגזר מהסכם קיבוצי מחייב, ושרוב הנהלתם מורכבת מנציגי איגודים וממשלה – לבין - קרנות פנסיה פרטיות שבהן כל מבוטח נהנה מחסכונות בעלי גודל שונה בחפיפה לפערים הקיימים בהכנסות, ובעלי חברות הניהול שלהן הם גופים עסקיים לא נבחרים. קרנות מהסוג השני אינן שונות מכול צורה פרטית אחרת של אחזקת הון).

בשבדיה מימנה המדינה את ההפרש בין זכויות הפנסיה שנצברו והפנסיה שאמורה להינתן למי שצבר את מלוא הזכויות. כתוצאה מכך נצבר הון רב בקרנות הפנסיה השבדיות. בשאר הסקנדינביות כפינלנד לדוגמא, ניתנה קצבת זקנה מדורגת שפיצתה את מי שצבר יחסית מעט זכויות פנסיוניות. בנורבגיה פעלה שיטה דומה. בדנמרק קרנות הפנסיה הצוברת של האיגודים פעלו לצד קצבאות זקנה ונכות ממלכתיות גבוהות מאוד, שניתנו למי שאין לו הכנסה משמעותית מפנסיה צוברת.

כיום הון השקול ל- 33% מסך ערך ההון הרשום בשבדיה (50% מההון המצוי בבעלות שבדית), מצוי בידי קרנות הפנסיה הממלכתיות, גופים בבעלות האיגודים המקצועיים ומלכ"רים ממלכתיים. אין אף קבוצה של בעלי הון פרטיים בין עשרת בעלי ההון הגדולים ביותר בשבדיה.

בנורבגיה קרנות רווחי הנפט הממלכתיות וקרנות הפנסיה אוחזות בכמחצית ההון הנורבגי. בדנמרק קרנות הפנסיה של האיגודים אוחזות בהון השקול לכ- 30% מערך מההון בדנמרק (כ- 50% מההון המצוי בבעלות דנית), ובפינלנד השיעור הוא גם כן למעלה מ- 30% ו- 50% בהתאמה.

לקראת בחירות 2006 בשוודיה

כיום, מפלגת השלטון הסוציאל-דמוקרטית מגלה כמה סימנים של עייפות חומר המתבטאת במספר שערוריות פוליטיות. אולם לממשלה השבדית גם מספר הישגים בשנים האחרונות, אך הללו פחות צבעוניים מהשערוריות.

בין השאר, מדובר על השוויוניות בחלוקת ההכנסה הפנויה שהיתה במגמת ירידה קלה בשנות ה 90 שינתה כיוון ומאז שנת 2000 יש מגמה ברורה של עלייה בשוויוניות חלוקת ההכנסה הפנויה. הממשלה גם עמדה ביעד של קרוב ל- 80% מועסקים מקרב השבדים בגיל העבודה לעומת כ- 70% בשיא המשבר הכלכלי תחת ממשלת המרכז ימין (שנת 1993).

מפלגות המרכז והימין למדו את הלקח מהתבוסות בבחירות 1994 1998 ו- 2002. המפלגה השמרנית הכריזה לפחות פורמאלית על מחויבותה למודל התעסוקה השבדי האומר שלאיגודים יש בנוסף לזכות השביתה הרגילה גם את הזכות לכפות שכר מינימאלי גבוה על מקומות לא מאוגדים באמצעות חרם. כנ"ל לגבי השלמה עם זכותם של האיגודים למלוא המידע העסקי במקומות עבודתם ונציגות בדירקטוריון. גם עובדת היותו של רוב ההון השבדי בידי קרנות הפנסיה הממלכתיות (קרנות בעלות קוד אתי מחמיר מאוד ביחס להשקעותיהן) וקרנות פנסיה בניהול האיגודים המקצועיים מקובלת לכאורה על המפלגה השמרנית.

כמו כן המפלגה השמרנית הצהירה על מחויבותה למדינת הרווחה ונסוגה מתביעתה להוריד את דמי האבטלה והמחלה ל- 70% מהשכר הקובע לעומת 80% כיום (הוסכם על קואליציית המרכז ימין שדמי האבטלה ב- 200 הימים הראשונים יהיו 80% מהשכר האחרון ולאחר מכן 70%). ויתור נוסף של השמרנים למפלגות המרכז ("מפלגת המרכז", המפלגה הנוצרית דמוקרטית והמפלגה הליבראלית) הוא התחיבות שהמדינה תוסיף להחזיק ב- 100% ממניות חברת החשמל השבדית.

מפלגות השמאל מתנגדות לכל שינוי במיסוי ומבטיחות הגדלה דרמטית בסובסידיות לטיפולי שיניים ע"י העלאתם משיעור של כ- 60% מהמחיר כיום לשיעור של כ- 80% (בדומה לסובסידיה לטיפולי שיניים עבור פנסיונרים) וע"י מתן טיפולי שיניים חינם עד גיל 24 (כיום טיפולי השיניים הם חינם לילדים וצעירים עד גיל 20). הסוציאל-דמוקרטים מבטיחים גם להעלות את דמי האבטלה המקסימאליים ליום מ- 730 כתר ל- 930 כתר (80% משכר הגבוה ב- 10% מהשכר הממוצע בשבדיה).

בתחום החינוך מבטיחים הסוציאל-דמוקרטים להוריד את התשלום עבור מעונות, גני ילדים ופעילויות אחה"צ לבני 7 עד 12 למקסימום של 2% מהשכר ברוטו עבור הילד הראשון ו- 1% עבור כל ילד נוסף (לעומת 3% ו- 2% בהתאמה כיום).

לפנסיונרים מובטחת העלאת ההשתתפות בשכ"ד מ- 93% מהעלות כיום ל- 95% עד תיקרה של 550 אירו לחודש עבור יחיד (שכ"ד ממוצע לדירה של 60-65 מ"ר). הסיוע ניתן לכל פנסיונר שהפנסיה שלו נעה בטווח שבין פנסיית המינימום והפנסיה הממוצעת לעובד צווארון כחול (הטווח שבין 800 ל- 1300 אירו נטו לחודש).

כמו כן יש למפלגות השמאל שתי מטרות ירוקות שיעלו בוודאות את מחיר החשמל בשבדיה. האחת המשך התהליך של סגירת כל הכורים הגרעיניים בשבדיה והשנייה הפיכת שבדיה עד 2020 למדינה הראשונה בעולם שאינה משתמשת ב"דלקים פוסיליים" (נפט, גז טבעי ופחם). השאלה היא כמה מעובדי "הצווארון הלבן" השבדי המתנדנדים תדיר בין מפלגות המרכז והסוציאל-דמוקרטים יסכימו להמשך החתירה אל חברת מופת.

השוואה עם מדינת ישראל

השיעורים והנתונים שהוצגו בכתבה הינם חסרי תקדים בעולם. ההון הכולל נטו של גופים ציבוריים ישראלים, לדוגמא, כולל קרנות הפנסיה שהינן כיום בניהול חברות ביטוח פרטיות, הוא כ- 10% מסך ערך ההון בישראל (כ- 12% מסך ההון המצוי בבעלות ישראלית).

על-פי חוק החברות השבדי והסדרים מחייבים, שליש מהדירקטוריון בכל חברה בע"מ עם למעלה מ- 100 עובדים - מורכב מנציגי האיגוד המקצועי. בדנמרק ונורבגיה – שליש מהדירקטוריון בחברות בע"מ עם למעלה מ- 50 עובדים - מורכב מנציגי האיגוד המקצועי; ובפינלנד 20% מהדירקטוריון בחברות עם למעלה מ- 150 עובדים.

האיגודים המקצועיים מקיפים 80% בשבדיה, 60% בנורבגיה, 80% בדנמרק ו- 80% בפינלנד - מכוח העבודה בהתאמה, וכלל העובדים מכוסים על-ידי הסכמים קיבוציים.

בממוצע כ- 50% מהתוצר בארצות אלו נגבה על-ידי מיסים, וחוזר כשירותים ציבוריים ותשלומי העברה, זאת לעומת פחות מ- 40% בישראל כולל הוצאות ביטחון.

שכר המינימום בפועל (הנגזר מההסכמים הקיבוציים) - עומד על כ- 2,000 אירו בחודש, השקול באופן יחסי לשכר מינימום של 6,000 ש"ח לחודש בישראל.

היחס בין הכנסתה של משפחה בת 4 נפשות המקבלת השלמת הכנסה (ההכנסה המינימלית המובטחת לכל, למעט בנסיבות חריגות ביותר), לבין הכנסת משפחה דומה בעשירון העליון (לאחר הבאה בחשבון של ההשקעה ושל שירותים ציבוריים) - הוא יחס של 1 ל- 2, לעומת יחס של 1 ל- 5 בישראל, ויחס של 1 ל- 6 בארצות הברית.

שוויוניות התחלקות ההכנסות כולל שירותים ציבוריים (וגם זו של הכנסה פנויה בלבד) - היא הגבוהה בעולם, כ- 90% על-פי מדד אטקינסון הפוך לעומת כ- 75% בישראל על-פי אותו מדד. הכנסתם הפנויה הממוצעת של הילדים בעשירון התחתון בארצות סקנדינביה היא כ- 60% מהחציון או 55% מהממוצע. בישראל ל- 40% מהילדים הכנסה של פחות מ- 60% מהחציון שהוא בישראל רק 40% מהממוצע.

מדינת הרווחה הסקנדינבית הפכה לקונצנזוס המקובל גם על מפלגות המרכז והמוגן על-ידי האיגודים המקצועיים רבי הענוצמה ועל-ידי ההון הציבורי. מכאן יציבותו של המודל גם תחת ממשלות לא סוציאליסטיות.

סיכום

הסוציאליסטים דמוקרטים הסקנדינבים טוענים שאין חירות בלי שוויון ופועלים בהתאם. בישראל כנראה שחירותו של כלל הציבור לא באמת חשובה לאלו שבידיהם הכוח הכלכלי והפוליטי, ואת תוצאותיו של דיכוי זה, כולנו אני מקווה כבר מכירים היטב.

כתבה זו מעלה, שההסדרים בשוק העבודה ובשוק ההון בסקנדינביה, בתוספת נדינת הרווחה הסקנדינבית, יוצרים מידה של שוויונית בחלקות ההכנסות, הגבוהה באופן משמעותי מזה של ישראל. מדטבר בהסדרים שהם פרי חשיבה ופעולה קולקטיביים, ולא פרי של אפיון כל שהוא שייחודי לסקנדינבים. במילים אחרות, מדובר בהסדרים, שניתן להנהיגם גם במקומות אחרים, כולל בישראל.