חקירת מלחמת לבנון השנייה אמורה להתמקד בלחימה ובמאפייניה, בהחלטות שקדמו לתחילת המלחמה ולניהול הקרבות עצמם - וזה לכאורה פשוט, כיוון שמדובר על אירועים שכבר התרחשו. אולם המלחמה הבאה עדיין לא התחוללה ואת תרחישיה הצפויים יש לבדוק לעומק גם כיוון שהאויב יהיה אחר (כנראה סוריה ואירן), גיזרת הלחימה תהיה אחרת ואמצעי הלחימה יהיו שונים.
למשל, במלחמת לבנון השנייה לא הופעל נשק לא קונבנציונלי. במלחמה עם סוריה ואירן קרוב לוודאי שהצבא וגם העורף יותקפו בנשק כזה לפחות בגרסה הכימית שלו. הבדל אפשרי נוסף: ישראל לא תעמוד בפני המגבלות שהטילה על עצמה במלחמה החולפת, בגלל הצורך להבדיל בין אוכלוסיה רעה (החיזבאללה) ואוכלוסיה טובה (האחרים).
אלה לדעתי הנושאים שצריך לבדוק כדי לענות על השאלה "האם המדינה מוכנה למערכה הבאה":
הגדרת תרחיש האיום: האם המדינה - קרי, הממשלה וועדת החוץ והביטחון - ולא רק הצבא, דנו בבעיה והגדירו לעצמם מהו תרחיש האיום שבפניו אנו ניצבים? כל מי שמכיר את דרך פעולת הממשלה יודע, כי דיון כזה לא נערך ובאמתחתו של כל שר מונח תרחיש איום אחר. הרושם הוא שלא רק הממשלה אינה רוצה לדון בנושא אלא גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אינה מבקשת לחקור ולהתמודד עם הבעיות. אילו רצתה לא היה צורך בוועדת ווינוגרד, שהרי הכנסת היא זו האמורה לפקח על הממשלה ועל הצבא ותפקידה לבדוק ולבקר באורח יסודי ונמרץ את פעולותיהם.
בנוסף להגדרה הכללית של תרחיש האיום, תוצאת דיון אסטרטגי כזה צריכה להיות גם הגדרת דרכי הפעולה האפשריות של האויב. על סמך המלצות ועדת אגרנט לחקירת מלחמת יום הכיפורים, יש להגדיר שתי אפשרויות פעולה. האחת: דרך הפעולה המסתברת ביותר. השנייה: דרך הפעולה המסוכנת ביותר.
מטרות המלחמה: לאחר הגדרת תרחיש האיום צריכה הממשלה להגדיר את מטרות המלחמה. גם בתחום זה חייב הדיון להתחיל מלמעלה, ברמת הממשלה. דיונים מן הסוג הזה, שלא תחת לחץ לחימה, ימנעו הצבת מטרות הזויות שאפילו הקברניטים מבינים תוך כדי הלחימה שאינן ברות ביצוע, או אינן נחוצות. הגדרת מטרות נכונות וברורות במועד תאפשר להכין את המדינה לאיום המתפתח.
הכנת הצבא: לאחר הגדרת תרחיש האיום ומטרות הלחימה ברמה הלאומית, ורק אז, רשאי וחייב הצבא להגדיר את מטרות הלחימה בהיבט הצבאי הטהור. כאן יש לבדוק מראש ולוודא כי הצבא אכן מתרגם בצורה סבירה את הוראות הממשלה לתחום הצבאי. מבדיקת ישימות התוכניות יש להמשיך לבחינת מוכנות הצבא למלחמה הבאה. בהקשר זה תעלה שאלת האימונים, מוכנות הימ"חים, והעברת ידע מודיעיני ללוחמים. וכל אלה - רק בהקשר למלחמה שתבוא ולא בהקשר למלחמה שכבר היתה. הסיבה לכך פשוטה: האמצעים בכוח אדם ובכסף מוגבלים וגם לוח הזמנים הצפוף מציב מגבלות. מן הטעם הזה ראוי לקבוע סדרי עדיפויות שיהיו רלוונטיים למאפייני המלחמה הבאה.
: רבות נאמר על חוסר המוכנות של העורף. גם בתחום זה יש להתחיל עם בדיקת ההבנה הקיימת ברמת הממשלה והכנסת למשמעות הלחימה לגבי העורף, שהרי מדובר קודם כל בהגנת העורף מפני תקיפה. כך למשל, קרוב לוודאי, שבמלחמה הבאה יהיה צורך בפינוי יזום של תושבים מריכוזי אוכלוסיה גדולים, קרי: גוש דן ומפרץ חיפה. הטילים במלחמה הבאה עלולים להיות מדויקים בהרבה ובעלי ראשי נפץ קטלניים בהרבה. החלטה על פינוי אוכלוסיה צריכה להתקבל ברמת הממשלה והאמצעים הכספיים הדרושים להכנות בתחום זה צריכים להיות מוקצים על-ידי הכנסת - לפני המלחמה ולא אחריה. וזאת יש לזכור: הכנת תשתיות לפינוי המוני דורשת זמן וכסף.
תרגול הממשלה: תרגילים לקראת מלחמה מתבצעים בצה"ל עד רמת המטכ"ל, בכוחות הביטחון וההצלה ובחלק מהרשויות המקומיות. תרגול מן הסוג הזה לא קיים ברמת הממשלה והכנסת, אולי משום שבמשך כל חייהם הפוליטיקאים מאלתרים ואינם נכנסים לעובי הקורה של הבעיות שבהן הם אמורים לטפל. אולם כיוון שהמלחמה איננה עניין רק של משרד הביטחון יש צורך לבדוק מראש - לקראת המלחמה - את חלוקת הסמכויות והמשימות בין המשרדים השונים. למשל: האם משרד החוץ אמור לתפקד בעת מלחמה גם כמשרד ההסברה? איזה הכנות הוא עושה? ומה תפקידיהם של משרד החינוך, משרד האוצר, משרדי המסחר והתעשיה, הבריאות, והמשרדים הייעודיים האחרים.
לא פחות מכל אלה חשוב להבטיח שהממשלה תתורגל לקראת מלחמה גם ברמת השרים וזאת באנלוגיה מלאה לתרגול הצבא ברמות השונות. אסור בשום פנים ואופן לאפשר לממשלה להסתתר מאחורי המטכ"ל או המועצה לביטחון לאומי. אלה יכולים לייעץ לה ולהכין בעבורה תרחישים אפשריים, אבל את העבודה צריכים לעשות השרים באופן יסודי והגיוני ולא רק במסגרת של דיון שטחי ולא ממצה בן מספר שעות בו חורצים גורלות, כולל גורלות של חיים ומוות.
ועדת בדיקה: במקום להסתמך על מסקנות בדיקה היסטורית של האירועים שהתרחשו בעת מלחמה עדיף לבדוק מראש את כל האפשרויות ולתרגל את כל המערכת לפני פרוץ המלחמה. זה בדיוק תפקיד של הממשלה. ממשלה, כל ממשלה, חייבת להקים צוות היגוי פנימי שירכז את כל הנושאים האלה, וידאג לקיום הדיונים בהקשר להם, לרכז את ההחלטות שיתקבלו ולדאוג לבצע תרגול ברמת ראש הממשלה, הממשלה וגם השרים. גישה יסודית כזו לבעיות המדינה לא היתה ברוב ממשלות ישראל. שני גופים יכולים לדאוג שתהליך כזה אכן יתממש. האחד - וועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבה מכהנים חברים בעלי כישורים מתאימים. השני - המועצה לביטחון לאומי שגם במסגרתה פועל צוות מתאים. למרבה הצער לשני גורמים אלה אין סמכויות אכיפה ואין אמצעי לחץ חוקיים לכפות את דעתן.
במצב הדברים הנוכחי נראה כי כדי להשיג את המטרות הנדרשות להיערכות לקראת המלחמה הבאה אין מנוס אלא להטיל גם את התפקיד הזה על ועדת וינוגרד. נכון כי ועדה זו אמורה לעסוק בעבר. אבל אולי ראוי להרחיב את תחומי עיסוקה של הוועדה ולהטיל עליה גם לבדוק את מה שנדרש לקביעת המוכנות של ישראל לקראת המלחמה הבאה.
אם תוכל ועדת וינוגרד לעשות את כל אלה - גם לבדוק את העבר וגם לעסוק בשאלות עתידיות - תהיה תרומתה להצלחת חלק ב' של מלחמת השחרור, ממש אדירה. אם תעסוק הוועדה רק בעבר אולי יהיו לא מעטים שיבואו על סיפוקם כאשר מספר אישים ייאלצו לשלם את מחיר מחדליהם וכישלונותיהם במלחמת לבנון השנייה, אך תולדה של הסתפקות בעיסוק רק בשאלות המתייחסות למה שהיה - תתרום תרומה זעומה בלבד לבטחון המדינה.
