קמצא ובר-קמצא

רציתי לכתוב מאמר שיתקיף את החלטת בית המשפט העליון, הכופה למעשה על הממשלה להעניק לשופטי בית המשפט העליון את הסמכות לחקור את כשלי מלחמת לבנון השניה, כאילו ששופטת עליונה חדשה בפועל ראויה יותר משופט עליון בדימוס וכאילו שלא ברור מההחלטה שהריב הוא על השליטה בהגה ולא על הדרך עצמה.

כבר הבזיקו במוחי כל הארגומנטים העומדים לרשות מזוז ואולמרט להשיב לצו על תנאי הזה בקלי קלות ובלעג, כמו שראוי לו ולהחזיר את הבג"צ אל מקומו הטבעי כרשות המבצעת, מה שמוטל עליה על-פי החוק ולא כרשות שממציאה לעצמה סמכויות וטוענת שזה החוק.

רציתי, אבל כשנזכרתי שלוועדה הזו מונה מזכיר שהוא פעיל פוליטי של קדימה, כשנזכרתי בגלגוליה מוועדה סתמית ללא סמכויות ועוד כל מיני ליקויים ושיהויים והכשלות ועיזים וחישוקים - לא יצאו לי המילים נגד החלטת בית המשפט העליון. הנה גם לי יש אתרוג לסוכות.

רציתי לכתוב מאמר נגד מזוז ושנדר, על זה שהם מתלוננים כשפתאום אזרח מדליף באמצעות כספו לתקשורת את גירסתו נגד המשטרה, בניגוד לנוהג הקבוע שלפיו למשטרה יש בלעדיות על הזכות להשחיר שמות של חשודים בתקשורת ולהלבין פנים של חפים מפשע וליצור עליהום ציבורי וכפיית החלטות שיפוטיות על שופטים באמצעות יצירת אווירה ציבורית המחייבת תוצאה כזו ולא אחרת של ההחלטה השיפוטית והכל עוד בטרם מוצתה בכלל החקירה.

רציתי לכתוב על זה כי הטרוניה הזו מקוממת שבעתיים כשהיא מופנית נגד האדם היחידי שעשה למען הצלת נפגעי מלחמת לבנון יותר ממה שכל מדינת ישראל ומערכות השלטון שלה עשו למענם. קראתי חומר רקע. על דנינו, על גאידמק, על הקומבינות של הרשות למלחמה בהלבנת הון שחור, על החקירה הסמויה לכאורה בפרשת הפקדות הכספים בסניף בנק הפועלים, בחנתי אמינות של מידע לגבי שוטרים ביחידה החוקרת את גאידמק אשר גם היום (לאחר חלופי הגברי) נאמנים לנחקר שלהם יותר מלחקירה עצמה, ופתאום מצאתי את עצמי שוב ללא דיעה מוגדרת וסופית בעד, או נגד מי מהמעורבים. לא מצליח לשחרר את הביקורת החריפה שיש לי על התנהלותם של מזוז ושנדר או גאידמק בפרשה זו.

רציתי לכתוב דברים נוראיים על סתימת הפה של האלוף יפתח רון-טל, על פיטוריו בגלל שהעז להביע דיעה ביקורתית בפומבי מחוץ למערכת לאחר שנוכח שמדובר בדיני נפשות ודעתו בתוך המערכת אינה נשמעת. המון מנטרות רצו לי בראש בזכות חופש הביקורת, חובת השקיפות של רשות אשר כפיה נקיות, הניסיונות הנואשים של חלוץ להיאחז בסתימת פיות של מבקרים הכפופים לו במטרה להסתיר מהציבור את דעתם האמיתית עליו ואת אובדן היכולת לכפות את מרותו לנוכח חוסר האמון של צבא הסדיר והקבע והמילואים במפקדיו.

שוב עיינתי בחומר רקע בנוגע ליציאתו של האלוף לחופשה ומניעת קידומו, כמו גם מגעיו עם פוליטיקאים לתכנון השתלבותו הפוליטית מייגד עם שחרורו, לבשתי גם את האופנה האחרונה לחבוט בדן חלוץ איפה שרק אפשר ולא תמיד לבדוק אם באמת צריך - ושוב לא הצלחתי לכתוב כלום בעד או נגד מי מהמעורבים.

ואם כל זה לא הספיק אז נחת עלי וידויו של צחי הנגבי, כי גם לדעתו ההינתקות היתה טעות, וטרונייתו שההינתקות לא הצליחה להוכיח את עצמה (כי עובדה שתמיכתו בה לא איפשרה לו חסינות מהעמדה לדין). וגם פה מצאתי שכל הצודקים טועים וכל הטועים צודקים ואין לי נגד מי או בעד מי לכתוב.

אז במקום לכתוב על המציאות העולה כל כל דמיון, אני מתבונן מהצד בקומדיה הטראגית הזו, מחול החרבות של קמצא נגד בר-קמצא ומתנסה בחווייה המפוקפקת של גידול אתרוג בטעם של צפרדע.