עוד חותמת גומי

השופטים, יש לומר, ידעו בשלב זה היטב במה מדובר. לכן "ניתבו" מראש את הצדדים להסדר, שיחסוך מהם התערבות נוספת. הם ביקשו לחסוך מעצמם בושה נוספת, והכרעה בבקשת הנאשם, שהיתה מחייבת התייחסות שיפוטית לשאלה כיצד "נפלו" בפח. ואכן הצדדים הגיעו להסדר. למען המטרה המקודשת (ביטול גזר הדין המחמיר), הסכים
עו"ד אודיז אפילו לומר לפרוטוקול כי הוא מקבל את ההסבר של הפרקליטות שהטעויות לא נעשו בכוונה אלא נפלו בשוגג. ההסדר שנקבע: מאסר על תנאי בלבד (כפי שקבע השופט נויטל) ו-45 אלף שקל קנס כספי (לעומת 30 אלף). השופטים נתנו לכך תוקף של פסק דין, משל היו חותמת גומי, ובטרם חתמו, כתבו: "בשולי הדב נעיר, אנו מקבלים את הסברי המדינה, לפיהם מדובר בטעות שנפלה בתום לב וללא כוונת הטעיה. עם זאת, יש להצטער על הטעות שנפלה".

מיותר כמעט לציין: השופטים לא לקחו אחריות לטעות שלהם - פסק דין שקבעו המתבסס על ציטוטים שלא היו ולא נבראו. יש רק לקוות, כי בטרם ייתנו פסקי דין נוספים, ייבחנו טוב-טוב טיעונים המובאים בפניהם, גם אם אלה מוצגים בפניהם כציטוט, כביכול, של שופטים אחרים.

בשבוע שעבר פניתי אל השופטים, באמצעות הנהלת בית המשפט, ושאלתי: מדוע קיבלו ערעור בהסתמך על ציטוט של השופט נויטל, בלא שבדקו כי אכן אלה דבריו של השופט. לשאלה זו קיבלתי מענה מפולפל, אשר בשורה התחתונה לא השיב לשאלה. לטענת השופטים, "הודעת הערעור הוגשה על-ידי המדינה זמן ניכר לפני הדיון בערעור, ומתברר כי באותו שלב גם בא כוח המשיב לא שם לבו לציטוט המוטעה, בין בשלב הגשת הודעת הערעור ובין בשלב הטיעונים בערעור".

השופטים אמרו עוד בתגובה כי הם הציעו לבטל את גזר הדין שנתנו ולהעביר ההכרעה לשופט אחר. אלא שהצדדים הגיעו ביניהם להסדר, ולכן "בית המשפט המחוזי (אותם שופטים - י"י) ביטל את פסק דינו מיום 16.10.02 וגזר על המשיב את העונש) שהוצע על-ידי הצדדים". הוא שכתבתי: חותמת גומי. על הטעות שלהם, וליתר דיוק על הרשלנות שלהם, לא התנצלו עד עכשיו.

דובר משרד המשפטים מסר תגובה מפורטת ובה חזר על השתלשלות העניינים. לגופו הטעות. זאת ועוד: הרי גזר הדין של עניין קבע: "לא היתה כל הטעיה ולא כוונה מצורף להודעת הערעור כחלק בלתי נפרד ממנה, וכפי שיובהר להלן, רוב הציטוטים היו והם מדויקים, ורק שני משפטים בלבד הובאו ברוח דברי בית משפט קמא, גם אם לא בלשונו... היוצא מכך שחלק מבוטל מהציטוטים אכן נכתב בגזר הדין, והטעות היא לגבי שני משפטים בלבד". לשאלה אם יינקטו צעדים נגד האחראים לכך, כמו גם לשאלה האם יוקמו מנגנוני בקרה כדי לוודא שלא יפלו "טעויות" נוספות כאלה, לא ניתן מענה.

עם הינתן גזר הדין חשכו עיניו של הנאשם משה יוחאי. אחרי הכול, מדובר במאסר בפועל, גם אם ירוצה בעבודות שירות. גם פרקליטו, עו"ד אבי אודיז, לא הבין בתחילה כיצד נפלה הצרה הזו על לקוחו. לכן בחן מחדש את הערעור, את פרוטוקול הדיון, את פסק הדין (בערעור) ואת גזר הדין (נויטל). לאחר עיון קצר הוא מצא, אוי לבושה, כי השופטים בערעור הסתמכו על קביעות, כביכול, של השופט נויטל, אך אלה לא היו ולא נבראו .

וכיצד, אם כך, קרה הדבר? מתברר כי השופטים סמכו על הטיעונים והציטוטים שהביאו בפניהם אנשי הפרקליטות, וליתר דיוק מי שחתם על הודעת הערעור, עו"ד שלמה ניסים, המחזיק בתואר: סגן בכיר א' וממונה בפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), והחמירו עם הנאשם. למרבה המבוכה והבושה, עולה מכך כי השופטים לא טרחו לקרוא את גזר הדין של השופט נויטל. אם היו קוראים, סביר להניח שהיו מגלים בעצמם, שהציטוטים שמביאים בפניהם אנשי התביעה לא היו ולא נבראו. ואז היו באים חשבון עם אנשי התביעה: כיצד אתם מעיזים לרמות/להטעות את בית המשפט. אלא שעכשיו במצב החדש, לאחר שבעצמם כשלו, הם לא יכולים לעשות זאת.

למזלו הטוב של הנאשם, עו"ד אודיז מצא את הדרך לפעול. הוא פנה בבקשת רשות ערעור בפני אותו הרכב (הליך חריג, שכן רשות זה רק לערכאה שלישית - בית המשפט העליון), ובעצם אמר להם: חבר'ה, פישלתם
תקנו את העוולה. אודיז ייחס לתביעה הטעיה מכוונת של בית המשפט, ולשופטים כתב: "...בית המשפט הנכבד הסתמך באופן מלא ועיוור על מצב הדברים שהציגה בפניו המשיבה בהודעת הערעור". לנו אמר בתגובה כי עו"ד שלמה נסים הוא פרקליט מצוין והגון, אך במקרה זה הוא חתם כנראה על ניירות שהוצגו בפניו על-ידי מתמחה או עורך דין זוטר.

ואכן מהומה רבתי פרצה זמן קצר לאחר הגשת הבקשה, הן בפרקליטות והן אצל השופטים. ולא בכדי, אחרי הכול מדובר באישים נשואי פנים, שיתקשו, מן הסתם לקבור את הבושה. ביום 4.12.02 התקיים דיון בבקשתו של הנאשם. עו"ד דליה אברמוב היא שנשלחה לסדר את העניין, בשם הפרקליטות. בפתח הדיון אמרה: "מאחר שבית המשפט טרם קם מכיסאו והתברר שהיו כמה טעויות ואי דיוקים בהודעת הערעור, מדובר בשני משפטים בלבד... שני המשפטים המדוברים משקפים את רוח הדברים בגזר
הדין של בית משפט קמא, אשר אמר את הדברים במילים אחרות". הנה כי כן, גם בשלב זה מנסה הפרקליטה למרוח את העניינים. ולא רק זאת, מתברר כי במהלך הדיון ביקשה הפרקליטה מהשופטים להורות על משיכת הבקשה מתוך התיק. משיכה פיזית, יש לומר, שלא תותיר עקבות. ובמילים פשוטות: נעשה ניסיון להוציא זאת מהתיק, כדי להעלים מידע זה מהציבור הרחב.

ביום 20.1.02 הגישה התביעה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, "על קולת העונש שנגזר על המשיב (משה יוחאי - י"י), הימנעות מהטלת עונש של מאסר בפועל ושיעור הקנס". יוחאי הורשע בבית משפט השלום בתל אביב, על-ידי השופט גלעד נויטל בעבירה של ניהול מקום לשם משחקים אסורים. נגזרו עליו מאסר על תנאי למשך שמונה חודשים, וקנס כספי בסך 30 אלף שקל.

התביעה, שלא אהבה את גזר הדין, טענה כי השופט נויטל הטיל על הנאשם עונש קל מדי והדבר טעון תיקון, במיוחד לנוכח דבריו הקשים של השופט נויטל על הנאשם
ובמילים פשוטות: התביעה מטילה דופי בשיקול דעתו של השופט נויטל, שלא העניש את הנאשם במידה הראויה. התביעה טרחה והביאה בפני ערכאת הערעור ציטוטים, כביכול, מקביעותיו של השופט נויטל בגזר הדין לגבי הנאשם, בהם (ציטוט):

"כפי שנקבע בגזר הדין, 'הנאשם, משך תקופה ארוכה בחר לו כפרנסה עיסוק שהוא למעשה עבירה פלילית'".

"כן נקבע בגזר הדין כי 'הדרך היחידה להרתיעו היא להטיל עליו עונש מאסר בפועל אשר יהווה הרתעה אישית וגם ירתיע אחרים מלעסוק בעיסוק האסור הזה'".

בערעור מציינת הפרקליטות כי השופט לא הפנים את קביעתו הוא" : "אכן מילים כדורבנות. ואולם למרבה הצער, לא בא זכרם בעונש שהוטל על המשיב".

הערעור נידון ביום 16.10.02 בפני הרכב שלושה: השופטים יוסף גולדברג (אב"ד), רות שטרנברג-אליעזר, ועוזי פוגלמן. מדובר בהרכב מנוסה מאוד: השניים הראשונים ותיקים ומשופשפים. פוגלמן אמנם שופט חדש יחסית (מאז שנת 2000), אך גם הוא עתיר ניסיון במערכת המשפט, שאותו צבר כמנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות. מהרכב כזה ניתן לצפות, ובצדק, לבחינה מעמיקה של הטיעונים והדברים. לא כך אירע.

במהלך הדיון בפני השופטים (בעל פה) ביקש בא כוח הפרקליטות להחמיר את גזר הדין. בא כוחו של הנאשם, עו"ד אבי אודיז, ביקש, כמובן, לדחות את הערעור. השופטים קיבלו את הערעור והנחיתו את הגרזן. הם ביטלו את גזר דינו של השופט נויטל, וגזרו על הנאשם ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, וקנס כספי בסך 45 אלף שקל. בנימוקי פסק הדין קבעו, בין היתר (ציטוט):

"תמימי דעים אנו עם השופט בבית משפט קמא (בית משפט השלום - י"י) כי 'הנאשם במשך תקופה ארוכה בחר לו כפרנסה עיסוק שהוא למעשה עבירה פלילית'";

בית המשפט קמא הוסיף וציין כי: "הגיעה העת שמבחינת הנאשם הוא יבין שאכן לא רק מעשיו הם אסורים, אלא התנהגותו ראויה לתגובה עונשית הולמת על הזלזול הזה בשלטון החוק" (משפט זה אכן נכתב על-ידי השופט נויטל - י"י); וכן: "... הדרך היחידה להרתיעו היא להטיל עליו עונש מאסר בפועל אשר יהווה הרתעה אישית וגם ירתיע אחרים מלעסוק בעיסוק האסור הזה" (משפט זה, האחרון, לא נכלל בגזר דינו של השופט נויטל - י"י).

ב-13.12.02 פרסמתי כאן כתבה (מחלקה ראשונה, "עוד חותמה גומי"), ובה ביקרתי שלושה משופטי בית המשפט המחוזי, על טעותם הגסה - כאשר קיבלו, כזה וראה וקדש, את טיעוני התביעה, ונתנו פסק דין על בסיס דברים שלא היו ולא נבראו שהובאו בפניהם, מפסק דין, כביכול, של השופט גלעד נויטל. הכתבה פורסמה כמה שבועות לאחר שחשפנו מקרה דומה ל"חותמת גומי" מצד שופטים אחרים.

כתבתי גם כי תופעה זו, שבה משמשים שופטים רבים כ"חותמת גומי", אינה מיוחסת כמובן לכלל שופטי ישראל, "אלא לרבים מכ-450 נושאי הכהונה הרמה". בעקבות זאת התקבלו פניות בהנהלת בתי המשפט, מצד שופטים שראו עצמם נפגעים מהדברים הנ"ל. הם ביקשו להתייחס לדברים ולהדוף את מה שנראה בעיניהם כפגיעה גם בהם (על-אף שלא כוון אליהם אישית; השופטים בהם דובר היו אחרים). הנהלת בתי המשפט מסרה בשמם, ואת זאת אנו מפרסמים כאן ברצון, כי "אין לנו כל התנגדות להעברת ביקורת ודיון ציבורי על החלטות שופטים, גם כאשר הם אינם מחמיאים למערכת, אך אנו מתקשים להשלים עם פגיעה בשמם הטוב של מאות שופטים". הפגיעה הנ"ל, נטען, "פוגעת בשמם הטוב של השופטים".