מדיאטה להפרעות אכילה

המאפיינים העיקריים של הפרעות אכילה הם התנהגות אכילה מופרעת, פחד מהשמנה ומאיבוד שליטה על האכילה. שלוש ההפרעות הנפוצות ביותר הן אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה והפרעות אכילה בלתי ספציפיות שאחת מהן הוגדרה כתסמונת אכילה זללנית. הן נפוצות בקרב נערות ונשים יותר מנערים וגברים.

התסמינים של אנורקסיה הם בעיקר תת משקל, הרעבה, מצב תזונתי ירוד, צמצום רגשי עד כדי דיכאון ואף הסתגרות חברתית. לעיתים נראים קווים אובססיביים כפייתיים (חיתוך מיוחד, טקס אכילה בסדר מסוים, בזמן ובאופן מסוים). התסמין העיקרי של בולימיה הוא התקפי אכילה והתרוקנות באמצעות משלשלים, הקאות או פעילות גופנית נמרצת. ניכרת נטייה לאימפולסיביות, התפרצויות והתנהגויות קיצוניות. משלשלים, הקאות וצומות משמשים את בעלי התיאבון המתקשים לאזן את משקל הגוף ואת המתעמתים עם היעד להשיג 'גוף מושלם' או 'כיבוש היצר'.

העיסוק האובססיבי באוכל וברזון הוא צורך הגנתי של החולות לקחת אחריות על הצרכים והרצונות של העצמי, וגם דרך התמודדות עם קושי להסתדר עם חלקים מנוגדים בעצמי, דיכאון, בושה, אשמה, כמו גם מענה הגנתי לתחושת החסך להיות מוזן, מוגן ומנוחם ועוד מגוון תחושות שליליות המייצגות עולם רגשי מסוכסך ופגיע. הרזון מספק להן עוגן ביטחון, הבטחה (אשליה) של תחושת שליטה, הצלחה, סיפוק גרנדיוזי, תחושת עליונות, מיוחדות, ערך עצמי ואופוריה. ואולם בפועל, הפרט משתעבד לאורח חיים סגפני או לחלופין התקפי, המשתלט על ישותו, מצמצם אותה ומנשל אותה מהתנהלות משוחררת.

הקמת קואליציה נגד הפרעת האכילה וגיוס החולות להילחם בה עם הצוות הטיפולי והמשפחה, מתאפשרת כשננקטת עמדה ברורה כנגד הפרעת האכילה וכשננקטות שיטות מוטיבציוניות.

יש לבסס את יחסי האמון בין החולה לסביבה הטיפולית, באמצעות הזדהות הסביבה עם העובדה שהתסמינים הם פונקציה הגנתית לחולה וכן באמצעות הכרה בצרכיה המורכבים ביחס לתחושת נוחם, שליטה, הצלחה ומיוחדות.

בד בבד יש להפנות את ההתרסה של הנערה כנגד המחלה וכנגד מגבלותיה, אל ההכרה במחלה כמזיקה, וכמובן לתת מענה לסכסוך הרגשי שהיא נתונה בו.

התהליך הטיפולי שואף לתיקון מצב התזונה והמשקל, להשגת נורמליזציה של התנהגות האכילה ולבניית הגנות יעילות מול מכלול הקונפליקטים הרגשיים שהחולה נתונה בהם.

סיכונים פיזיולוגיים לעיתים גוררים התמקדות במצב הרפואי ובתיקון המשקל. אבל הטיפול בהפרעות אכילה מאופיין בשיעור נשירה גדול. ברוב המקרים, החולות שפונות למיון על-רקע עילפון, הפרעת קצב או דופק נמוך מיוצבות ונשלחות לביתן. רובן מוותרות על המעקב המומלץ במרפאה קהילתית, ומעגל הטיפול אינו אפקטיבי.

כישלון הטיפולים בהפרעות אכילה נובע במקרים רבים מטיפול שנותן מענה חלקי בלבד (רק פיזיולוגי או רק פסיכולוגי) למכלול הבעיות של הפרעה מורכבת זו. יש הסכמה בעולם כי להפרעות אכילה נדרש טיפול כוללני מידי צוות רב-מקצועי שנותן מענה להיבטים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים כאחד.

כיום נוטים לשלב שיטות ממגוון גישות טיפוליות. טיפול דינמי, טיפול דיאלקטי התנהגותי, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, טיפול נרטיבי, טיפול המתמקד בפתרון בעיות, טיפול משפחתי וכדומה.

במהלך הטיפול עוזרים לנערה ולמשפחתה לזהות את הדרכים שבהן המחלה משפיעה על תחומים פיזיים ורגשיים, חשיבתיים והתנהגותיים.

ההכרה בהשתלטות המחלה על חיי הקורבן ומשפחתו מאפשרת לפרט לפתח עוינות כלפי המחלה וליצור ברית כנגדה. למרות הגישות האינטגרטיביות, הצוותים הרב-מקצועיים והמשאבים הרגשיים העצומים שמשקיעים החולות ובני משפחותיהן, שיעור ההחלמה חלקי. החולות מתקשות להצטרף לקואליציה כנגד הפרעת האכילה. מבחינתן, ויתור על המחלה הוא בבחינת ויתור על ההגנות שאימצו לעצמן, גם אם אינן יעילות. החרדה מפני תחושת התרוקנות, התפרקות, דיכאון, חוסר אונים וקונפליקטים נפשיים בלתי פתורים אחרים; הצורך בשליטה, בפרפקציוניזם ובהגנות כפייתיות - כל אלה מסבירים את התנגדות החולות לוותר על התסמינים. הפעלת עימות, שבו החולה נדחקת לקבל הנחיות, תגרום התנגדות לשינוי. בשל המאבקים הנערה מפנה את תוקפנותה לסביבה, והמחיר - אובדן האמון באחר ותחושת בדידות.

למשפחה תפקיד חשוב בהצטרפות לקואליציה הרחבה שנבנית כנגד המחלה.

ראשית, בזיהוי המצוקה של הנערה והתייחסות אליה. משפחות רבות שואלות כיצד לא זיהו את ההפרעה בשלב מוקדם יותר. משפחות שבהן ארוחה משפחתית אינה עניין שבשגרה יתקשו לזהות את התחמקות הנערה מאכילה משותפת - אחד הסימנים הראשונים להפרעת אכילה.

משזוהתה הבעיה, נערות רבות מצליחות לשכנע את הוריהן שהן בריאות, בעיקר אם טרחו לבצע בדיקות דם שלרוב תוצאותיהן תקינות.

שיתוף המשפחה בהתארגנות משותפת בעת משבר והתמודדות עם קונפליקטים באמצעות תקשורת ישירה מסייעים להרחיב את אפשרויות ההתמודדות של הנערה והמשפחה עם קונפליקטים. במקרים רבים שיתוף המשפחה נעשה באופן פרדוקסלי, כלומר היא מתבקשת להתעלם מההתנהגות הסימפטומטית של הנערה ולהתרכז בשיפור היחסים. על ההורים להיות ערניים, לנהל תקשורת ישירה ולהציע עזרה באמצעות צוות שמסוגל ליצור עם הנערה קואליציה כנגד המחלה.