אנשים רבים, שהתקוממו כנגד מה שראו כחריצת דין בטרם משפט בידי התקשורת, הגיבו לכך בנקיטת צד "בעד" הנשיא קצב, כסוג של "קונטרה". עצם הצורך "לקחת צד" בעד או נגד מאפיין מאד את התרבות הדיכוטומית שלנו, שאיננה סובלת חוסר-ודאות ואיננה נותנת שהות לדברים להתברר. בתרבות של מיידיות, כולם רוצים להחליט וגם לומר קבל עם ועדה עכשיו מה נכון ומה לא נכון, מי צודק ומי טועה, מי פושע ומי זכאי. וכך, גם המרשיעים לכאורה וגם המזכים נהגו בנמהרות גדולה ובנחרצות שאינה סובלת מורכבות ודו-משמעות והשתהות.
בשיחות שלי עם אנשים שונים במהלך הפרשה בלטה עמדתם הנחרצת באשר לחפותו של הנשיא. לא שמעתי כמעט את המילה "אולי". וכאשר הייתי שואלת: ואולי בכל זאת היה כאן משהו שיש בו טעם לפגם?שהרי, גם אם לא היה כאן אונס ואפילו אם הנשיא היה קרבן לסחיטה, וגם אם לא הטריד ולא השתמש בכוחו ובמעמדו כדי לנצל נשים שעבדו תחתיו, גם אם כל מה שקרה בין הנשיא ובין א' קרה בהסכמה ורצון הדדי, האם אין שום משמעות לחוסר הנאמנות לאישה, אשתו? ולחשיפת קלונה ברבים? וזה כמובן בטרם התברר, שהבסיס להאשמות החמורות והמזעזעות קיים גם קיים.
אבל, מי מדבר היום בשפה מוסרית פשוטה, של טוב ורע, שפה של ערכים, של נאמנות למשל? או ענווה? או יושר שאינו נמדד במושגים משפטיים, אלא במושגי יחסים בין אנשים? כולנו נעשינו אמונים על השפה המשפטית, שפת הזכויות. והשפה הזאת, עם כל חשיבותה וחיוניותה, הפכה למסך שהסתיר את חוסר המוסריות הכל-כך ברורה של הסיפור הזה. וצריך לומר את הדברים במלוא החריפות, על-מנת שיישמעו: מדובר ברמייה ובניצול וכוחנות ובגידה. ובאטימות כלפי הקרובים לך. ובהשחתת הנפש.
מובן מאליו שאין לחרוץ דינו של אדם בטרם הוכחה אשמתו/או חפותו. אבל לא ייתכן שכל זה יצטמצם למאבק מעין-משפטי שבו הצדדים מתארגנים במחנות מסנגרים ומקטרגים. כי יש דברים שמעבר למשפט, יש דברים לפני המשפט - והם בסיסיים ופשוטים. ויש חובות מעבר לזכויות, ולפני הזכויות, ובראש וראשונה החובה לחרוג מגבולות האגו הצר שלך ולחשוב על הקרובים לך ועל הרחוקים. החובה להיות אדם. לכאורה כל כך פשוט, ובעצם כל כך נדיר.
איך קרה, שהמוסר והערכים האנושיים הבסיסיים היו לנעדרים בשיח שלנו ובהתייחסות שלנו? מה גרם לכך שהכוח מבלבל את דעתם לא רק של האוחזים בו, אלא גם של רבים הרואים בו את התכלית ואת הדוגמא והמופת? לכך שאנשים אינם יודעים עוד בין טוב ורע, במובן הפשוט ביותר של הדברים, ואם הם יודעים - הם בוחרים ברע? ומזדהים עם "סבלו" של הצד הפוגע תוך התעלמות אטומה מן הנפגעות?
השאלה היא, מה עושים עם החסר המשווע הזה בערכים אנושיים, במישור השיח ובמישור המעשה. מי ישמיע את הקול הפשוט והחיוני הזה, מי יהיה איש במקום שאין אנשים ומי ינהיג את המנהיגים הלא-ראויים, מי ינתב את החברה שלנו בעת של משבר ואובדן דרך?
בתקופת המקרא נמצא ה"פתרון" על-ידי הפיצול בין מנהיגות רוחנית למנהיגות פוליטית. מתוך הכרה בהשחתה שבעמדת השליטה של המלך, קם וניצב מולו הנביא, כסוג של מראה הפוכה, והתריע וצעק בקול גדול את שפת הערכים, בכוונה להפיל את חומות האטימות ולפתוח אוזניים ערלות. קם והתריע לא רק כלפי השליטים אלא כלפי כל החמס והעוול החברתי והמוסרי, "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. השואפים אל ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו, ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קודשי". ועל האומרים "הלא בחזקנו לקחנו לנו קרניים".
והיום? האם המשכיל בעת הזאת יידום, כי עת רעה היא? באין נביאים ובאין מנהיגות רוחנית מוסמכת המקובלת על כולם, מתפקידם של כל המשכילים בעת הזאת להשמיע קול. וה"משכילים" הם בכלל לא בעלי תואר זה או אחר באוניברסיטה. המשכילים הם מי שעיניהם בראשם והם רואים את אלילי הכסף ואלילי הזהב ואלילי הכוחנות המנתבים את דרכה של החברה שלנו למקום של אין-מוצא. זה מתחיל מן המעגלים הקרובים שלנו, מיחסנו אל הזולת שעמו אנו חיים או שאותו אנו פוגשים, ומשם זה מחלחל וממשיך אל המעגלים הרחבים, החברתיים והממסדיים. ומכאן יש סיכוי, שאם נאמר לרע רע ולטוב טוב, אם נאמר לכזב כזב וחושך לחושך, ונפסיק להצדיק רשע או להתעלם ממנו או להפחית מחומרתו - כי אז, מעט מעט, בצעדים קטנים אבל בטוחים, נביא את הטוב אל חיינו.
