עומדים בשלשות

החלטת הפרקליטות הצבאית לחקור את הקצינים המדליפים אולי תזעזע את המערכת אבל לא תפתור את הבעיה בהתנהלות התקשורתית של צה"ל.

ההודעה על חקירת פוליגרף של קצינים על קשרים עם עיתונאים היא לא יותר מאשר בדיחה עצובה. אילו המכשיר היה קביל בבית משפט, ניתן היה להבין אולי שיש כאן ניסיון להגיע לחקר האמת, אבל צריכה להישאל השאלה אם החקירה אינה בעצם ספין של הרמטכ"ל שמטרתה להבאיש את ריחם של מפקדי האוגדות שממילא סומנו כמי שהולכים לשלם על מחדלי המערכה? האם הרמטכ"ל מוכן להיחקר במכשיר הפוליגרף ולהישבע שלא היו לו קשרים עם עיתונאים כשהיה בתפקידים זוטרים?

לפרשת ההדלפות בקרב בכירי הצבא יש שני היבטים. מצד אחד מנסה הצבא לשוות להדלפות עניין ביטחוני שיש לו השלכות על ביטחון הכוחות. אלא שלמרות שמדובר בחקירה של הפרקליטות, ריח של פוליטיקה נודף ממנה, של ניסיון להשתיק את הביקורת הפנימית.

העובדה כי קצינים בכירים מדברים עם עיתונאים אינה חידוש ויעידו על כך אלופי צה"ל לדורותיהם, אולם אם 460 קצינים דיברו עם כתבים בזמן המלחמה זה מצביע על שתי בעיות מהותיות:

1. משבר אמון בקרב הקצונה הבכירה ובין הארגון אותו הם משרתים.

2. חוסר יכולת של הצבא להתמודד בצורה נאותה במערכה התקשורתית, דבר המביא לתסכול.

נדמה כי ניהול המערכה התקשורתית נעשה בצורה לא מאורגנת וללא חמ"ל תקשורתי שידע לנהל את הלוחמה התודעתית. את הביקורת בדבר הכשל המערכתי של מערך הדוברות הצה"לי, הביעו כבר גורמי צבא, הסברה ועיתונאים שהיו באינטראקציה עם היחידה והיא נוגעת בשלושה רבדים עיקריים:

בממד הארגוני, לא היה תאום יעיל בין היחידות השונות לבין דובר צה"ל, דבר שגרם להתנהלות לא מאורגנת מול כל התקשורת הרבים ולניהול רשלני של המערכה התקשורתית.

בממד המקצועי, לא הוכשרו דוברים רהוטים ולא הופיעו דוברים שיכלו לייצג את הצבא ולשדר אמינות. אימון דוברים נעשה בשלב מאוחר של המלחמה והתדרוך היומי נעשה גם הוא בשלב מתקדם, באורח לא עקבי ובחובבניות.

בממד התפקודי, נדמה כי דובר צה"ל היה עסוק בלדברר את הרמטכ"ל ואת ראשי הצבא במקום את המלחמה.

שדה הקרב במלחמה הזו היה שונה מכל מלחמה אחרת שצה"ל ידע, מאות העיתונאים והשידורים החיים מהשטח יצרו מציאות שבה הצבא נלחם פעמיים - גם בשטח וגם נגד הכתבים.

במציאות שכזו הצבא לא יכול להלין על קצינים שתידרכו כתבים באופן פרטי, כאשר המערכת מגלה אזלת יד ובעצמה אינה מצליחה להתמודד עם צבא העיתונאים.

איני מעלה על דעתי שקצין בכיר סיכן ביודעין חיי חיילים רק בשל רצון לכסת"ח את עצמו ולכן אני מציע לצבא לעשות אבחנה בין הדלפות שעלו או שעלולות היו לעלות בחיי אדם ובין שיחות עם כתבים.

על הצבא לזנוח את שיטת ההפחדה ההמונית ולהתמקד בשני דברים: הקמת צוות היגוי לניהול התקשורתי השוטף של דובר צה"ל וכן תו"ל לניהול חדר מצב תקשורתי בזמן מלחמה.

ארגון שמנהל חקירה בסדר גודל כזה משדר חולשה ופאניקה. ארגון ששולח את כל השדרה הבכירה שלו לפוליגרף מצביע על משבר מנהיגות, שכן ניסיון לרדוף את כל הקצונה הבכירה בצה"ל ישפיע כחרב פיפיות על ראשי הצבא ויוביל לשחיקה בתדמיתו של הצבא.

ראוי להציב את סוגיית ההדלפות מול מחדל פצצות המצרר. לאחרונה פרסם הארגון HUMAN RIGHT WATCH כי החיזבאללה השתמש בפצצות מצרר כבר בימיה הראשונים של המלחמה. די להיזכר בעליהום על מדינת ישראל כאשר נודע שב- 72 השעות האחרונות למלחמה השתמשה בפצצות אלה, כדי להבין באיזה מחדל הסברתי מדובר. אני נוטה להאמין כי דוברת צה"ל לא היתה מודעת לכך והדבר רק מוכיח את ההתנהלות הלקויה של ראשי הצבא וחוסר הבנתם את המציאות התקשורתית.

כאשר הצבא יפנים כי מלחמה לא מנצחים רק בטנקים אלא בהסברה, לא יהיה צורך בחקירות נגד מדליפים.