וינייטה מיוחדת בסיפור על "ימי הרדיו"

לקראת כתיבת המסה "מקול ירושלים עד קול ישראל- גלים בינוניים עד רוגשים" שהתפרסם בשנת 1966, במלאת שלושים שנה לשידור העברי בארץ, בספר השנה של העיתונאים, הייתי חייב לעמול די קשה באיסוף החומר. "קול ירושלים" כמו "קול ישראל" אחריו, ובעצם שירות השידור ורשות השידור לא דאגו לתעד את פעילותם, לא בצורה ולא בתוכן. היה מעט מאוד חומר בכתובים בעיתוני הרדיו כמו "הגלגל" ו"רדיו ירושלים", למעט לוח התוכניות.

לאחר חיפושים מייגעים מצאתי בארכיון הציוני שק יוטה קטן ובלוי ובו אוגדן בשם "השידורים הכפריים". בעצם השם שעל העטיפה היה באנגלית Rural Broadcasts. הייתה לכך סיבה שבהקשר שלנו כאן אינה מן העניין. האוגדן הזה היווה בסיס לתחקיר אשר כלל בשעתו בין היתר ריאיון ותיקים מקרב אנשי "קול ירושלים".

כאשר כתבתי והפקתי את הסרט לטלוויזיה 10 שנים לאחר מכן, הבעיה הייתה מורכבת שבעתיים. חומר אוטנטי חזותי מן התקופה ההיא היה מועט ביותר, למעט תמונות מודפסות, וגם אלה במשורה. משום כך התסריט שלי והבימוי של מיכאל לב טוב התבססו על ארבעה מרכיבים, ליתר דיוק-חמישה. תמונות אוטנטיות, כאמור. תמונות שהתאימו לרקע כמו קטעי יומנים של נתן אכסלרוד (לימים היומנים של אולפני הרצלייה) ביניהם הפגנות נגד הספר הלבן וכיו"ב קטעים חזותיים.

קיימנו ראיונות עם אנשי קול ירושלים או עם עיתונאים כמו גבריאל צפרוני מעיתון "הבוקר" אשר ליווה את הקמת "קול ירושלים", וכן שחזרנו מעמדים כמו פתיחת השידורים עם אותם אומנים או שדרים שהופיעו אז, כמו השחקנית חנה רובינה, השדרים חדווה פייגנבאום-זינדר, מרדכי זלוטניק(אבידע) יוסי ידין, שמואל תמיר, לאה פורת, ריטה פרסיץ, יצחק(צחי) שמעוני ועוד. במסגרת זאת שחזרנו גם את החלק המוסיקלי לרבות קונצרטים של תזמורת קול ירושלים באולם ימק"א. מרכיב חשוב בסרט היה החלק המבוים שבו שעל בסיס התיעוד הומחזו קטעים שונים במסגרת הסרט. בין היתר הקמנו איזו תערוכה ובה תמונות ואביזרי שידור מאוספים של אנשים פרטיים, מן הגורן, מן היקב ומן הבוידם, ולתערוכה היזמנו את חברי בית הלורדים של השידור הארץ ישראלי.

היו הקלטות אוטנטיות, הן במלל והן במוזיקה אך אלה היו מעטות מאוד ורובן שחוקות. ואם רצינו איזה קטע מנוגן בפסנתר על-ידי מי שהיה המלווה הראשי לזמרים שונים, אריה זקס, היה צריך לשחזר וזקס היה חי וקיים. הייתי מיודד מאוד עם אריה זקס ובתו נעמי זקס-דליות הייתה עמיתה, קריינית ועורכת ברדיו. לימים התיידדתי גם עם בנו יאיר, איש מחשבים באוניברסיטה העברית, שהתוכנה מצויה גם בראשו. הצעתי למיכה לב טוב, הבמאי, שנסריט את אריה זקס בביתו. מיכה קיבל את ההצעה.

למיכה ישנה טביעת עין נפלאה, לא רק של במאי אלא גם, בין היתר, של צייר, והוא אכן מצייר. הוא חיפש איזה אלמנט מיוחד בבית, ומצא אותו בדמות חתול סיאמי קשיש. לאחר ההכנות לצילום הושיב מיכה את החתול על כיסא מתנדנד, הניע אותו, נתן אות לצלמים ולזקס ואריה זקס פתח בואלס של שופן בסי מינור, כמעט בקצב נדנוד החתול. ככה מילאנו אי אלה חללים בקולאז' של ימי הרדיו דאז. עם הזמן, ובייחוד עם הקמת "קול ישראל" במקום "קול ירושלים" התגלו יותר קטעים אוטנטיים אך אלה מתקופה מאוחרת יותר. השנה הכריז "קול ישראל" על שנת "ימי הרדיו" בהפקתם ובעריכתם של איזי מן - עורך ראשי ויואב גינאי והם יכלו להסתפק בקטעים סמליים מקול ירושלים, כאשר הארכיון סיפק להם קטעים מוקלטים מעידן קול ישראל. בני מזל.

גם המסה וגם הסרט על קול ירושלים נסתיימו באביב 1948 כאשר המנדאט התקפל, ובשל הקרבה לגבול נאלצו אנשי קול ירושלים לעזוב את האולפנים במבנה שהיה פעם ארמון מלכת חבש ברחוב מליסנדה, רחוב הלני המלכה של ימינו, ועברו לאולפנים מאולתרים בבית החלוצות ברחביה.

"רדיו" - אמרה האישה השחורה וגדולת הגוף

הימים ימי המצור על ירושלים והתנועה אל העיר מן השפלה נעה בתחילה בלוויי הגנה סמויה ואחר כך בליווי משאיות משוריינות אשר בקודקודם הולחמו פסי ברזל לניגוח מחסומים. הערבים החלו בזריעת מוקשים על הכביש, והמצור היה מוחלט עד ל"מבצע נחשון" באפריל 1948. באופן פרדוכסלי מאוד המעבר היחיד בין ירושלים העברית לבין ירושלים הערבית-ירדנית היה "מעבר מנדלבוים" והוא שימש דיפלומטים ונציגים זרים.

ילדי השכונות הסמוכות לגבול המתהווה היו מבקרים את החיילים שאיישו את העמדות, וביניהם היה גם נער חביב ושמו אברהם. יום אחד בחודש מרץ 1948, הופיעה לפתע במחסום תיירת כושית בעלת גוף ובקשה לחצות את הגבול לעבר ירושלים 'היהודית'. היא פנתה אל החיילים בשפה לא מובנת להם, אנגלית, וכל שהצליחו להבין מדבריה היה 'רדיו'.וכדי להדגים להם שאכן ברדיו מקומה, פצחה בשירה בקול מלא וערב והפליאה לשיר שירי נשמה של השחורים באמריקה. בהיעדר פקודה מפורשת כיצד לנהוג במקרה של זימרת אמת במחסום, מצאו דרך להתקשר אל ה-'רדיו', כלומר משרדי "קול ירושלים", ובקשו עצה. אם בזמרת מדובר, הרי האדם הנכון הוא אריה זקס היושב ליד הפסנתר. את אריה לא מצאו - מן הסתם היה מסוגר באיזה אולפן ומנגן בשידור חי.

החיבור לבית משפחת זקס ברחביה נעשה עוד בימי מלחמת העולם, כאשר התקליטייה של הרדיו פוזרה בחלקה בבתים פרטיים כדי שלא תושמד במקרה של פגיעה באולפני הרדיו, יעד הולם כבר אז. ביתו של זקס היה קשור גם בכבל למרכזיה של אולפני שירות השידור במליסנדה, אשר היו מחוברים לדואר שטכנית ומנהלית היה מופקד על הרדיו. "קול ירושלים" שילם לדואר על כל מטר של כבל, כולל הכבלים לראשי המדורים, ביניהם אריה זקס. זקס,כאמור, לא היה בבית ורעייתו, ארנה, הבטיחה שתאתר אותו. הוא אותר ויצר קשר עם מעבר מנדלבוים. הוא ביקש מאנשי ההגנה שיביאו את הגברת לטלפון. זאת הציגה עצמה כמיימי ריצ'רדסון ואריה זקס היה המום כאשר שמע מי המדברת ונשימתו נעצרה כאשר זאת אמרה לו שהיא משתוקקת להופעה ברדיו של ארץ הקודש. זקס לא הרבה לשאול, איך ומה, אך הבטיח לה שהוא יסדיר את כניסתה ואת הקונצרט.

את הסיפור שמעתי מיאיר זקס בהפסקה בקונצרט של התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור, ב- 18 באוקטובר, כאשר דברנו על "ימי הרדיו".

A MARTINI FOR MR MEDZINI
או איך הגיעה זמרת מהוללת מאמריקה לרדיו הצנוע בירושלים הנצורה.

בימי הרדיו, גם הראשונים וגם אלה שבאו אחריהם בראשית קום המדינה, הכתב באומות המאוחדות בתקופה הקריטית הזאת היה משה מדזיני אשר שימש כשליח עיתון הארץ. כל דיווח של מדזיני נסתיים במילה:שלום. אלא שזה היה מין שלום מקוטע. לא עם סימן קריאה אלא עם סימן שאלה. כשם שאי אפשר היה לעשות סרט על "קול ירושלים" בלי אריה זקס, ככה אי אפשר היה שלא לשלב בו קטעים מקולו של מדזיני. בין היתר הוא סיפר כי לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת המדינה, ניגשו אליו קולגות וברכו אותו והוסיפו A martini for Mr. Medzini.

מדזיני, שהיה חובב מוזיקה, נכח בקונצרט של שירי "ספיריצ'ואלס" של זמרת האופרה מיימי ריצ'רדסון, לקראת צאתה בחודש מרץ 1948 לאופרה של קהיר כדי להשתתף ב"איידה". ההגדה מספרת שמדזיני, ספק ברצינות ספק בצחוק, שאל את הזמרת מה דעתה שבדרך לקהיר תתעכב בירושלים לאיזה קונצרט ברדיו. מכיוון שחלק זה בסיפור הוא רופף מאוד אני משער שמיימי ריצ'רדסון בקולה הרועם אמרה משהו כמו: JERUSALEM- IT’S A GREAT IDEA ומדזיני חייך כמי שאוזניו שומעות וליבו לא מאמין.

אבל עובדה היא שמיימי ריצ'רדסון הגיעה למעבר מנדלבוים ומשם לירושלים הנצורה. לאחר כמה חזרות עם אריה זקס הופיעה מיימי ריצ'רדסון ב- 14 במרץ 1948 בשידור חי ב"קול ירושלים", כאשר ברפרטואר, שעיקרו היה "ספיריצ'ואלס", היא שילבה את השיר "שחורה אני" של מרק לברי ו"שיר ערש" של פאול בן חיים. השידור שהונחה על-ידי רות שפירא-סמילן, הוקלט על פלטה גדולה של אותם ימים.

לאחר השידור הזה כל הארץ ידעה מי היא מיימי ריצרדסון. אבל כניסה לירושלים לחוד ויציאה ממנה הייתה משימה בפני עצמה. ככל הידוע היה זה שוב משה מדזיני, זה שיזם את הביקור , אשר נדרש לעזרתו של דוד בן-גוריון עצמו בעיצומם של ימים הרי גורל, במציאת פתרון. הגב' ריצ'רדסון הוסעה אל עבר ים המלח, שם חיכה לה מטוס פייפר שהטיס אותה אל הגבול הבינלאומי של מצרים. ככל הידוע עבר המסע בשלום, כפי שהעידו המכתבים ששלחה למשפחת זקס לאחר מכן, אך לא ידוע לנו מה עלה בגורלה של אישה מופלאה זו ברבות השנים.

הצעיר שהיה במחסום ושמע את שירת הזמרת הידועה נודע לימים כזמר נפלא בפני עצמו, אברהם פררה, שנפטר לפני שנים רבות, אך השאיר רפרטואר עשיר, בעיקר של נעימות לאדינו.

אריה זקס נפטר בשנת 1980. אורי אפשטיין עורך מוזיקה ברדיו ומבקר מוסיקלי בעיתון הארץ, גילה את ההקלטה, שילב אותה בתוכנית לזכרו של זקס בשנת 1985 והעביר את הקונצרט לקלטת שמע. יאיר שלח את הקסטה ל"קול ישראל" ושם, כמו יצירות אחרות בשרות השידור וברשות השידור, היא נעלמה. רשות השידור, כמו ישויות מכובדות אחרות, יש לה בית עלמין משלה.

ושוב הדרן.

באותה הפסקה בקונצרט סיפר לי יאיר, ובכך בעצם הוא חשף את הסיפור, שבאותו יום הוא קיבל טלפון מאבי נחמיאס מבית הספרים הלאומי שבאוניברסיטה העברית בגבעת רם שמתמחה בשימור יצירות מוזיקליות, שהוא גילה את ההקלטה של אותו קונצרט. אבל זאת לא הייתה ההקלטה המקורית, לא של הפלטה ולא של הקסטה. האתנו-מוסיקולוגית הפרופסור אדית גרזון, רגילה הייתה להקליט יצירות מוסיקליות מיוחדות שהושמעו באותם ימים ברדיו וביניהם את הקונצרט הזה. יאיר שיש לו זיכרון פנומנאלי, עוד מילא כמה פרטים על שאלותיי, בשיחת טלפון, מכיוון שהפעמון צלצל ונכנסנו להאזין לחלק השני של הקונצרט - הסימפוניה מס' 9 של אנטונין דבוז'אק - מן העולם החדש.



כתבו אל הכותב

ארכיון הכותב