אני עומד לכתוב משהו מאד לא פופולארי. משהו שנחשב אצלנו לעיקרון מקודש שאין להפר אותו: "לא מפקירים שבויים אצל האויב". אבל, אני שומע ורואה בתקשורת את שהתרחש עם הנווט רון ארד, ואת שמתרחש מול שלושת החטופים שנחטפו השנה, ומקנן בי חשד שבנסיבות הקיימות אין סיכוי סביר ששלושת החטופים יוחזרו אלינו בחודשים הקרובים, אלא אם נוותר על עקרונותינו.
האויב המיידי של ישראל, החמאס והחיזבאללה, נוכח מזמן לדעת שהחזרת שבויים ולעיתים גם גופות היא בעינינו יעד חשוב ועילאי. יתרה מכך, להערכתם, יש לנו חשש גדול מאובדן חיי אדם. חשש זה חזק פי כמה אצלנו לעומת האויב. לכאורה, חיי אדם הם ערך חשוב. בפועל, זוהי נקודת תורפה. בייחוד כאשר מי שמקבל החלטה לשלוח חיילים לפעילות צבאית צריך גם לקבל החלטה באיזו רמה של אבדות בנפש הוא יחליט לבטל את הפעולה או לסגת משדה הקרב.
קל לשבת מאחורי המקלדת ומול המסך ולכתוב כל מיני ניתוחים ומסקנות. קשה יותר לקבל החלטה. אני יודע זאת. אני גם זוכר כי בחמש השנים הראשונות לקום המדינה נקבע כלל כי אין מבטלים תוכנית קרב רק משום שנפגעו או גם נפלו במהלכה פחות מאחוז מהותי של היחידה התוקפת. 50 אחוז זה אחוז מהותי. וגם אז תלוי מה ניצב על הכף.
מנהיגי החמאס הבחינו בשחיקה שחלה אצלנו בנושא זה במשך השנים. אנו חוששים לחיי אדם. הם - לא! לעיתים הם מוכנים גם להתאבד במהלך יזום. לוחמים שנלחמו נגד 8 לוחמי החמאס שחדרו באמצעות מנהרה למחנה הצבאי ליד כרם שלום וחטפו את גלעד שליט, ביוני 2006, ידעו לספר כי שלושה לוחמי חמאס שטיפסו על מגדל השמירה בבסיס, במסגרת הפשיטה, לא היססו לבצע את הטיפוס תחת אש שהמטירו עליהם השומרים - עד שהמטפסים נהרגו. זוהי אמת מידה ראויה לעיון, גם אם לא נחליט לאמץ אותה. עדיין חייבים להביא בחשבון נחישות כזו ולהיערך לקראתה.
מנהיגי החמאס, שהינו ארגון מוסלמי דתי, קיבלו הנחייה ממועצת חכמי הקוראן שלהם לא לשחרר את גלעד שליט אלא תמורת יותר מ-1,000 מחבלים שמרביתם, כך הם תובעים, אינם רק נערים ונשים. הם דורשים לשחרר את מנהיגי החמאס והתנזים הכלואים בישראל. רובם כלוא לאחר שבית משפט מצא אותם אשמים עקב תכנון וביצוע רציחות המוניות. האם נסכים לשחרר כל מספר של אסירים שנשפטו עקב פשעיהם כלפי תושבי מדינת ישראל על-מנת לשחרר את גלעד שליט? כמה נסכים לשחרר? למה רק 1,000 אסירים. למה לא את כל האסירים? למה לא בתמורה להפסקת אש מוחלטת מצידנו? למה לא בתמורה לנסיגה מרמת הגולן?
נראה לכם מגוחך? היכן עובר גבול הגיחוך אצלכם? ואם מחר יחטפו אזרח נוסף? זה הרי כל כך קל. ולא חייבים לחטוף אותו בארץ. ניתן גם בחו"ל, במסגרת טיול בטורקיה או ביוון. מי יבחין שמדובר בחטיפה, בעיקר של תרמילאים שנוהגים לנדוד.
אנו חייבים להביא בחשבון כי ההיגיון של האויב איננו דומה לשלנו. הם הבחינו בנקודת תורפה שלנו ולכן יגבו מאיתנו מחיר כבד. הם כמובן לא יבקשו משהו פנטסטי, כמו לסגת מחבל ארץ. אחרת, יהיה קל למדינאים לסרב. האויב בוחן כעת את רמת החוזק של תגובתנו. באיזה שלב נהיה מוכנים לוותר יותר. ככל שיחלוף זמן ארוך יותר מרגע החטיפה, כך יעלה המחיר של החטופים. בעוד חודשיים יהיו שווים החטופים יותר מאשר כעת.
גם הרכב מפלגת השלטון הנוכחית בישראל - שהינה חלשה ומנסה לשרוד, יחד עם שותפתה לשלטון המפולגת, מקלים על המלאכה. להערכתי, אין לממשלה זו יכולת לקבל החלטות קשות. ולכן, מה שהמדינאים "המוזרים", שנקלעו בצירוף מקרים טראגי, ובאשמתנו הבוחרים, לממשלת ישראל, יהיו מוכנים לשלם בעוד חודשיים יהיה יקר בהרבה ממה שהכריז בהבל פה ראש הממשלה בזמן המלחמה - ביולי 2006.
חבורת היועצים של ממשלת ישראל, ועדת החוץ והביטחון ומה שנותר מהמועצה לביטחון לאומי, צריכים להביא בחשבון שמי שנופל בשבי האויב עלול לשהות בשבי זמן ממושך, במונחים של שנים. יש להביא זאת גם לידיעת החיילים ומפקדיהם. לא בכל מחיר צריך לשחרר חיילים או אזרחים שבויים. ומי שטוען שאין לכך מחיר, אינו אומר אמירה סבירה שניתן לעמוד בה ומערער לחלוטין את שלטון החוק. אותו חוק שקובע שמי שרצח, פצע, תכנן פעולת רצח - אינו זכאי לצאת לחופשי רק משום שמישהו מאזרחי המדינה נחטף. אם זהו הפיתרון שלנו, אזי הפסדנו בעוד עיקרון חשוב (נחישות ואי קיום מו"מ עם ארגוני מחבלים או מי שמייצג אותם) מול העולם המוסלמי הסובב אותנו. עוד שורת לבנים תתמוטט מ"חומת ההרתעה" המעורערת של מדינת ישראל.
ומהו הפיתרון האלטרנטיבי, אתם שואלים. הרי זה לא מספיק לומר מה אין לעשות. חייבים למצוא גם אפיק פעילות אלטרנטיבי. ובכן יש כזה. הוא יכול להיות מבוסס רק על חקירת הדברים שמכאיבים לחמאס ולחיזבאללה. ברגע שנתביית על אותם דברים, נצטרך ללחוץ עליהם בכל הכוח. הנה מספר דוגמאות:
א. לקבל החלטה לא לקיים דיונים על שחרור החטופים בתדירות גבוהה. הם מציעים פגישה, באמצעות מתווך. אנו נקבע תאריך בעוד חודש, ונדחה אותו שוב ושוב. המטרה: להראות שלנו זה לא דוחק.
ב. לפגוע ברכושם הפרטי של הממסד ברצועה. לראשי החמאס יש בתים, כלי רכב. עלינו לפגוע ברכוש זה. זהו המחיר שהם יידרשו לשלם בתמורה לגיבוי הניתן לחוטפי חיילים משטח ישראל.
ג. עלינו למנוע העברות כספים על-ידי החרמת כספים המגיעים כתרומות לתשלום משכורות. ראינו מה קורה ברצועה כשלא משלמים משכורות. תאמרו, תפרוץ שם מלחמת אזרחים?! אולי זה עדיף מאשר לשחרר 1,000 ויותר ראשי כנופיות של החמאס והתנזים.
דמיינו לעצמכם מה תהיה תרומתם של המשוחררים לכוח הצבאי של האויב. זוהי מלחמה פסיכולוגית מתמשכת. ובמלחמה כזו מי שנחוש והחלטי ונותר על רגליו בתום הקרבות הוא הזוכה. פשוט מאד.
