ארבעת התחמנים

באחרונה נדמה היה ששר הפנים, רוני בר-און, ה"רוטוויילר" של ראש הממשלה, הידוע כאדם גס רוח וצרחן סדרתי, מרסן קמעה את חרצובות לשונו. למרבה הצער, ההפוגה היתה ארעית בלבד, ובימים אלה שוב מתייצב מולנו רוני-בריוני. בסוף השבוע, למשל, הוא השמיע "נביחה" כשתקף במועצת מפלגת קדימה את הסופר דויד גרוסמן על נאומו חוצב הלבבות בעצרה האזכרה לראש הממשלה יצחק רבין. "הנאום הזה זורע פחד ומלא בכעס וייאוש. אני מציע לחברים: אל תשתתפו בבכי ובנהי הזה על השבר והשפל", צרח בר-און והביט לעבר ראש הממשלה, אהוד אולמרט, כדי לראות האם הוא מרוצה.

עוד קודם לכן השתלח בר-און בחוסר רסן באלוף (מיל.) יום-טוב סמיה, אחד הקצינים המצטיינים והמוערכים בתולדות צה"ל. "חטאו" של סמיה, בעבר אלוף פיקוד הדרום, היה בכך שהעז למתוח ביקורת נוקבת נגד תוכנית ההינתקות ותבע להחזיר את צה"ל לציר פילדלפי, כדי לבלום את ההידרדרות הביטחונית. דברים אלה אמר לאחר שגויס לשמש סגנו לעת חירום של אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, יואב גלנט, ועמד מקרוב על הבעיות בגזרות הפיקוד. ניסיונו העשיר של סמיה בטל כנראה בשישים מול מומחיותו הענפה של בר-און בענייני ביטחון. אולי טעה ראש הממשלה בכך שהעדיף על פניו בתפקיד שר הביטחון את עמיר פרץ. מאידך, גם פרץ הוא מומחה ממדרגה ראשונה לענייני ביטחון.

אם ענייני הביטחון אינם מדירים שינה מעיניו של בר-און, יתכבד ויסביר לציבור כיצד מצא זמן - בעיצומה של מלחמת לבנון, כשחיילי צה"ל לחמו בקרבות מיותרים ומאות-אלפי אזרחים הסתתרו במקלטים מפחד הקטיושות - לעצור ליד חנות יוקרתית בכיכר המדינה בתל אביב ולרכוש לעצמו שעון יקר ערך, שיאפשר לו להתחרות במותגיו היקרים של אולמרט.

בר-און הנהנתן לא סבל מעולם מבעיות כספיות. חלק מהונו צבר מירושה משפחתית, וחלק בזכות פעילותו המקצועית כעורך-דין מסחרי. הוא שלח את ידו גם בהימורים - וכנראה לא יצא ניזוק. את התחביב הזה הוא המשיך לטפח גם כשכיהן כיו"ר מועצת ההימורים - תפקיד שלדעת רבים היה תפור בדיוק על מידותיו. הוא המשיך להמר במלון ריץ בלונדון, ולעיתים נראה בחברתם של אנשי עסקים ישראלים שחפצו ביקרו.

התפקיד של המהמר הלאומי ניתן לבר-און בשעתו כפיצוי על כך שנאלץ להתפטר ממשרת היועץ המשפטי לממשלה זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד, בימי ממשלת נתניהו, בקומבינה שרקחו שר המשפטים דאז, צחי הנגבי (שעבד בצעירותו כמתמחה במשרד עורכי-הדין של בר-און), הקבלן דודי אפל, שהיה מוציא ומביא במסדרונות השלטון, והשר אריה דרעי, שבאותה העת כבר הועמד לדין בגין ביצוע עבירות פליליות שונות. כוונת יוזמי התרגיל המסריח הזה היתה להשתלט על מערך התביעה הכללית במדינה באמצעות מינויו של בר-און לתפקיד היועץ, בתקווה שהלה ימצא דרכים לחלץ את דרעי מהבוץ המשפטי, ובהמשך יגן גם על חברים אחרים שלהם, העלולים להסתבך בשל מעורבותם בקבלת טובות הנאה מאילי הון, תפירת מכרזים, מינויים פוליטיים וכיו"ב. כחלק מן העיסקה, הבטיח דרעי שבתמורה למינויו של בר-און, סיעת ש"ס לא תציב מקלות בגלגלי התוכנית למסירת רוב שטחה של העיר חברון לידי הפלשתינים.

נתניהו, שהפגין לסירוגין תמימות ואטימות, הסכים לאכול את התבשיל שהכינו עבורו הנגבי, אפל ודרעי. בר-און כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה שלושה ימים. לאחר מכן הודח בבושת פנים, ובמקומו נתמנה אליקים רובינשטיין, כיום שופט בית המשפט העליון.

בעקבות חשיפת הפרשה על-ידי איילה חסון, פתחה המשטרה בחקירה מקיפה שלה, אחת הגדולות בתולדות המדינה. רוב המעורבים בפרשה המבישה הזו נחקרו אודותיה, בהם בר-און. אחד מאלה לא נחקרו, וחבל שכך, היה ראש עיריית ירושלים דאז, אהוד אולמרט. לפי עדויות, ערב מינויו של בר-און למשרת היועץ, הוא ביקר בלשכתו של אולמרט. סביר להניח שהם דיברו לא רק על קבוצת בית"ר ירושלים, ששניהם הם נמנים עם אוהדיה.

בסופו של דבר, רובינשטיין נמנע מהגשת כתב אישום נגד המעורבים בפרשת בר-און, פרט לדרעי, והסתפק בפרסום דוח ציבורי. בדיון שנערך באחרונה בבית המשפט העליון, בעתירת עמותת אומ"ץ לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי מלחמת לבנון השנייה, העיר השופט רובינשטיין כמה הערות שמהן ניתן היה להבין שפרשת בר-און רודפת אותו עד היום. לעומתו, בר-און - תכמן ותיק - לבטח ישן טוב בלילה.

לפני זמן מה ביצע אולמרט את אחד המהלכים היותר נבזיים שלו: לפי ההסכם הקואליציוני, השר (לשעבר) אופיר פינס אמור היה לשמש אחד מנציגי הממשלה בוועדה למינוי שופטים. אולמרט זיהה שפינס אינו סר למרותו, הפר את ההסכם ומינה במקומו את בר-און, ידידו הנאמן. לפי מידע שהגיע אלי, בר-און קיבל בשעתו הערת אהרה על יושרו, בעקבות עדות לא מהימנה שמסר בבית המשפט. כעת הוא מכהן בוועדה למינוי שופטים. חומר למחשבה - ואולי גם לבדיקת ההשלכות.

כשעקבתי בימים האחרונים אחר מאמציו הבלתי-נלאים של שר החקלאות, שלום שמחון, לשכנע את מנהיג מפלגתו, עמיר פרץ, לצרף לממשלה את אהוד ברק במקום השר אופיר פינס, שהתפטר מהממשלה ונתגלה כאיש עקרונות, הערכתי שיש כאן תחמון כפול של שמחון, בסיועו השקט של אולמרט: שמחון מבקש להדיח את פרץ מהנהגת המפלגה ולהכתיר במקומו את ברק, ראש ממשלה בעבר ואיל הון בהווה, ואולמרט מעוניין למנות את חברו ברק לתפקיד שר הביטחון ולהדביק בכך את קלון המלחמה על שפמו של פרץ.

בעבר הרחוק נתגלה לי שמחון באור אחר. התוודעתי לו לראשונה כשתיעדתי את תולדותיה של ההתיישבות העובדת הצעירה בספרי "חלוצים אלמונים". באחד ממושבי העולים שבהם ביקרתי במהלך איסוף החומר נתקלתי בשמחון הצעיר. התרשמתי ממנהיגותו, מהלהט שהפגין ומאהבתו למדינה. הערכתי שיטפס למעלה, אבל לא העליתי על דעתי שיסתאב ומידותיו יושחתו.

ואמנם, התפקיד של מזכיר תנועת המושבים שימש לשמחון רק מקפצה לעשייה הפוליטית. לימים מונה לשר לאיכות הסביבה בממשלתו של שרון ולשר החקלאות בממשלתו של אולמרט. תפקידו המיניסטריאלי הנוכחי אהוב עליו מאוד: הוא מאפשר לו לדאוג למשפחתו ולשמור על האינטרסים של מגזר החקלאים, על חשבון קופת המדינה. כך, למשל, באחרונה החל שמחון לבלום את פעילות גופי הפיקוח במשרדו, הפועלים נגד עבירות שמבצעים חקלאים, ואף מבקש לסגור את אחת מחלקות שעוסקת באכיפת החוק. צעדים אלה אינם מבטאים רגישות לשמירה על מנהל תקין, כפי שוודאי יודעת היועצת המשפטית של משרד החקלאות, שבמקרה או שלא במקרה היא קרובת משפחה מדרגה ראשונה של השר. אגב, גם בתפקידים אחרים במשרד ובשלוחותיו מכהנים קרובי משפחה וחברים קרובים שלו.

בימים אלה מסובך שמחון, למגינת ליבו, בחקירה משטרתית שנפתחה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה. תחילת הפרשה במידע שהגיע לעמותת אומ"ץ, לפיו שמחון, בני משפחתו וחברים של ילדיו טסו לחו"ל בחינם, באמצעות חברת ק.א.ל, העוסקת בהטסת יבולים חקלאיים. אחד מבכירי החברה, קרוב משפחה של שמחון, דאג שבאחת הנסיעות של שר החקלאות לאירופה, הוא יוטס על חשבון ק.א.ל לעיר שבה יש קזינו. מזכיר תנועת המושבים הנוכחי, גם הוא קרוב משפחה של שמחון, נלווה אליו בנסיעה הזאת.

על יסוד מידע זה הגישה עמותת אומ"ץ תלונה למשרד מבקר המדינה, שפתח בבדיקה מקיפה. אנשי הכספים של חברת ק.א.ל ניסו להערים מכשולים בדרכו של צוות הבדיקה של משרד המבקר ונמנעו מלשתף עימו פעולה ולמסור מסמכים חיוניים. שמחון, מצידו, הכחיש בשלב הראשון שטס על חשבון החברה, אך לאחר מכן שינה כיוון וטען שהחזיר לק.א.ל את עלות נסיעתו. טרם נאמרה המילה אחרונה בנושא.

רק אזרחים תמימים, ולצערי הרב יש רבים כאלה במדינה, יכולים להעלות על דעתם שאביגדור ליברמן, השר לעניינים אסטרטגיים, גילה רוחב לב כשהסתפק במשרת שר אחת תמורת אחד-עשר הקולות שהביא לראש הממשלה כדי לייצב את הגועליציה שבראשה הוא עומד. אולמרט וליברמן, שועלים פוליטיים ותיקים, סיכמו ביניהם כנראה שבהזדמנות הראשונה ימצא ראש הממשלה דרך לצרף עוד שני שרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. אין חשש ששני הצפרדעים המיניסטריאליים הללו לא ייבלעו על-ידי השרים האחרים, חובבי הכיסאות.

מי שמצוי בסוד העניינים הוא חבר הכנסת ישראל חסון, מספר שתיים ברשימת ישראל ביתנו לכנסת, שלא החמיץ כל הזדמנות לתמוך בפומבי בליברמן ולברך על החלטתו להצטרף לממשלה בגפו, רק כדי להציל את מדינת ישראל. חבר הכנסת חסון הוכיח ידע בתחמון הציבור כאשר טען בתקשורת כי לצורך מימוש מטרה נעלה זו, מפלגתו הסכימה לדחוק לקרן זווית את תביעותיה האולטימטיביות האחרות: התביעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי מלחמת לבנון השנייה, קידום נושא ברית הזוגיות וכינון משטר נשיאותי.

לא במקרה הגיע ליברמן אל חסון. הוא שאף להקיף את עצמו באישים בעלי רקע ביטחוני, כדי להעניק למפלגת ישראל ביתנו גוון ממלכתי ולא סקטוריאלי. בין היתר, הוא צירף לרשימה לכנסת את סגן המפכ"ל לשעבר, ניצב (בדימ.) יצחק אהרונוביץ', ואת חסון, בעבר סגן ראש השב"כ, אשר פרש מתפקידו בשנת 2002 אחרי שהובהר לו שאין לו סיכוי להתמנות לראשות השירות. החלטתו להצטרף לליברמן הפתיעה את חבריו הקרובים, בהכירם את דעותיו המדיניות המתונות, אך הצלת מדינת ישראל מקדשת כנראה שינוי עמדות והתעלמות מעקרונות.

בדומה לליברמן, שצבר מיליוני דולרים בעסקים בינלאומיים שנויים במחלוקת, גם חסון הצטרף לחיים הפוליטיים כשבכיסו שלל נאה מאוד, אם כי בשקלים. אך בניגוד לליברמן, שעסקיו נחקרו על-ידי המשטרה בחשד שבוצעו עבירות של הלבנת כספים, עסקיו של חסון לא נבדקו על-ידי הרשויות, למרות שעל פני השטח הם נראים בעייתיים, לפחות מבחינה אתית.

חסון צבר את הונו אחרי פרישתו מהשב"כ, הודות לשותפות עסקית עם עובדיה קוקו, נהג מיכלית דלק מחולון שהקים אימפריה לאספקת דלק לשטחים, תוך ניצול קשריו עם אנשי מנגנוני הביטחון ברשות הפלשתינית, בהם ג'יבריל רג'וב, שקיבלו עמלות שמנות מהעיסקות שנרקמו עם הרשות. קוקו עצמו הסתבך עם רשויות החוק כאשר הואשם בשותפות פעילה בהדפסת חשבוניות מס פיקטיביות. הוא ניצל בעור שיניו מהעמדה לדין פלילי אחרי ששילם כופר שמן.

כשנשאל חסון כיצד נרקם הקשר בינו לבין קוקו, טען כי בעת שירותו בשב"כ נתקל בו באקראי פעם או פעמיים, אך לא היה ביניהם כל קשר של ממש. קשר זה נוצר, לדבריו, רק לאחר פרישתו מהשירות, כשישב באכסדרת מלון המלך דוד בירושלים, בחברת שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, ואנשי הכספים של הרשות הפלשתינית. לדבריו, קוקו הגיע לשם במקרה, וכך נרקמה לראשונה היכרות אישית ביניהם. זו הייתה ראשיתה של שותפות שגלגלה עשרות מילוני שקלים בשנה.

המקריות שולטת כנראה בחייו של חסון. לטענתו, במהלך שירותו בשב"כ לא היה לו קשר ישיר גם עם ג'יבריל רג'וב, שגם בו נתקל לימים באקראי. רג'וב ניחן כנראה בזיכרון משובח יותר. בתשובה לשאלות עיתונאים ישראלים בנושא זה, טען שהכיר את חסון בעת שירותו בשב"כ ונפגש עימו מדי פעם. לאחר פרישתו של חסון מהשירות, חיבר קוקו ביניהם מחדש. באקראי כמובן.

את חבר הכנסת חסון לא מעניינים החשדות נגד ליברמן. את עמותת אומ"ץ דווקא כן. לפני מינויו של האחרון לתפקיד השר לעניינים אסטרטגיים, פנינו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיפרסם בפומבי את מהות החשדות נגד ליברמן, כדי שחברי הכנסת שאמורים לבחור בו, וכן הציבור, יידעו במה הדברים אמורים. היועץ סירב. לא נותרה לנו ברירה אלא להגיש עתירה לבג"צ נגדו, בתקווה ששופטי בית המשפט העליון יסייעו לנו להכיר מקרוב את שלדיו החבויים של מי שאמור להצילנו מהאיום האירני.

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, נקט באחרונה בצעד מתמיה כשהעביר רצועת שידור בת חצי שעה (16.30-17.00) בימי שישי בערוץ הראשון לטלוויזיה החינוכית, לצורך שידור תוכנית בנושאי דת. לא הייתי צריך להתאמץ כדי לזהות כאן תחמון נוסף של מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודסקי, שהצליחה ל"השתלט" על שקלאר, כפי שתחמנה אחרים בתפקידיה הקודמים.

עמותת אומ"ץ פנתה לפני כמה ימים אל שקלאר בבקשה לקבל הבהרה לשאלה פשוטה: מדוע נגזלה חצי שעה מרצועת תוכניות הילדים בערוץ הראשון לטובת תוכנית בענייני דת שמשודרת, בתקופת שעון החורף, לאחר כניסת השבת. הואיל ותשובתו המגומגמת לא נראתה לנו, העברנו את הנושא לבדיקת מבקר המדינה, יחד עם שורה של נושאים נוספים שמהם עולה חשד לפגיעה במנהל תקין ובטוהר המידות בניהול רשות השידור.

על יפה ויגודסקי שמעתי לראשונה לפני שנים לא מעטות, בעת שכיהנה בתפקיד בכיר במכללה למנהל. בעקבות חשיפת מעילה בכספי המוסד נפתחה חקירה משטרתית, שבסיומה הועמד מנכ"ל המכללה לדין ונדון לתקופת מאסר. ויגודסקי יצאה אומנם מהפרשה ללא קלון פלילי, אבל התנהלותה הותירה טעם מר והעידה על אופיה, שחסר יסודות מוסריים בסיסיים.

למרות שויגודסקי האמביציוזית לא היתה מעולם דמות חינוכית, היא מצאה את דרכה אל משרד החינוך. משאת נפשה הבלתי-מוסרת היה להתמנות למנכ"לית המשרד. מעולם לא היתה לה בעיה להותיר אחריה ערימת גויות של מי שעמד בדרכה. עד למימוש החלום הזה, כיהנה כראש האגף למחשוב במשרד ודאגה שאנשי שלומה ישולבו בתהליך מחשוב בתי הספר. הנושא נבדק כעת על-ידי עמותת אומ"ץ, ונראה שיהיו בקרוב התפתחויות מאלפות בעניין.

חוסר רגישותה לכספי הציבור בא לידי ביטוי כשדרשה שבמכוניתה הממשלתית יותקן מושב יקר, בנימוק שהיא סובלת מבעיות בגב. ואולי דווקא נהנתנותה הכתיבה צעד זה. נודע לי, כי ויגודצקי התקינה שני כסאות אורוטפדיים יקרים עבורה ועבור הנהג (למקרה שהיא תנהג ברכב). ספק אם היא קיבלה אישור מוקדם מהנהלת המשרד. משנתבקשה להחזיר את תמורת הכסאות, היא לא עשתה זאת.

כשלימור לבנת מונתה לתפקיד שרת החינוך והתרבות, ביקשה ויגודסקי לעצמה את תפקיד מנכ"ל המשרד. לא היתה לה בעיה מצפונית לזרוע מוקשים בדרכם של מתחריה. בסופו של דבר נבחרה לתפקיד רונית תירוש, שנואת נפשה.

לבנת הבינה ששתי הגרציות לא יוכלו לעבוד בכפיפה אחת והחליטה לנצל את ההזדמנות ולסלק את ויגודסקי, החתרנית הבלתי-נלאית, מהנהלת משרד החינוך על-ידי מינויה למנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, שעמדה אז על-סף סגירה. אך לויגודסקי, אשר יצר הישרדותה עולה פי עשרת מונים על כישרונותיה, היו תוכניות אחרות. היא החליטה למתוח את פניה המצולקות-למשעי של הטלוויזיה החינוכית, באמצעות מסע חנופה ותחמון בקרב אישים פוליטיים ואנשי תקשורת בכירים. לשם כך היא ניצלה את קשריה המסועפים עם צמרת השלטון, קשרים שהפכו בהדרגה לשם דבר.

תחת שבט ניהולה, הערוץ הפסיק להיות חינוכי והפך לשיווקי. ויגודסקי נתנה דוגמא אישית לכך: השחקן משה בקר, שהופיע באירוע חגיגי שנערך במלאות לה שישים שנה, מונה להגיש בטלוויזיה החינוכית תוכנית בישול. ויגודסקי, אם כן, לא רק יפה: היא גם אופה.