המערכה האמיתית

 על-פי החוק מחויבות חברות הביטוח להעביר מידי שנה דו"ח על פעילותן למפקח הראשי על הביטוח.  במהלך השנים לא הקפידו החברות להגיש דוחות, ולאחר שלא נאכף העניין, הפך הדבר לנורמה.

השנה התחלפו היוצרות ומונה מפקח חדש על חברות הביטוח. המפקח, עו"ד צדוק יוסף - ממונה על רישוי תאגידים, החליט לאכוף ביתר תוקף את נושא הגשת הדוחות. עד יום 30.6.02 היו אמורות החברות להגיש את הדוח השנתי של השנה החולפת. אולם, הפעם החליט המפקח להחמיר עם אלה שלא עמדו בזמנים והטיל עליהם קנס בסך של 4,800 ש"ח. ראוי לציין, כי בזמנים קשים של מיתון ואבטלה גואה, קנס בגובה כזה עלול למוטט עסקים, ובייחוד עסקים קטנים.

בישראל פועלות כיום כ-600 סוכנויות ביטוח בע"מ. הקנס שהוטל על אותן חברות לבטח הכניס סכום נאה לכיסוי הוצאות משרד האוצר. על-פי הנורמה בכל חברה מתוקנת, נהוג להתריע מראש על שינוי מדיניות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסכומים העלולים להביא להתמוטטותם של עסקים הנתונים במשבר.  מן הדברים שעולים מן השטח, נראה כי מרבית חברות הביטוח לא ידעו של שינוי המדיניות שחלה עם כניסתו של המפקח החדש, וקיבלו קנס לאחר ששנים לא טרח המפקח לאכוף את החוק.

בתגובה לטענות אלה, כתב המפקח עו"ד יוסף לאחר ממנכ"לי סוכניות הביטוח כי כבר "ביום 2.9.02, אחד עשר חודשים בטרם הטלת הקנס, הודיעה המפקחת על הביטוח, דאז, ציפי סמט, לנשיא לשכת רו"ח, נשיא לשכת סוכני הביטוח וכל סוכנויות הביטוח על חובתם להיערך בהתאם". הוא מציין, כי התרעה זו ראתה אור בפרסומים שונים בתקשורת ובהודעות בכנסים מקצועיים של הגורמים השונים בשוק הביטוח.

כאן מן הראוי להדגיש, כי ההתרעות אשר הודיעו על הכוונה להחמיר על סוכנויות הביטוח, נשלחו לגורמים אשר לא נמצאים בקשר ישיר עם החברות. על-פי החוק, לא מחויבות סוכנויות הביטוח להיות חברות בלשכת סוכני הביטוח, ועל כן לא הגיעה ההודעה לכולם.  לכן, אין לראות בהודעה שנמסרה ללשכת הביטוח או הודעות שנמסרו בכנסים שאורגנו על-ידי הלשכה לחבריה, הודעות שנמסרו לכלל סוכני הביטוח. לא מן הנמנע, כי יכלה המפקחת להגדיל ולעשות אם היתה שולחת הודעה אישית לסוכנויות הביטוח, כפי שנעשה כל שנה כשאר מתקבלת הודעה לחידוש רשיון הביטוח.

כל מה שביקשו סוכני הביטוח מהממונים עליהם, הוא קצת התחשבות  וגילוי סובלנות. בימים בהם, משתדל כל אחד לקצץ בהוצאותיו ולשמר על הקיים, יש אשר יראו בהטלת קנס זה "יריקה" בפניהם של המעסיקים.

ועדה מטעם מועצת העיתונות המליצה להוסיף את המילים 'עיתונים מקוונים' להגדרת עיתון בתקנון האתיקה; בנוסף, מבקשת לקרוא לכל העיתונים המקוונים לקבל על עצמם את כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות. כך פורסם ב-Nfc לקראת סוף השבוע.

ואני שואלת: האם העיתונות הכתובה צריכה אף היא תזכורת, לעבודה המחייבת עיתונאי - לתחקיר, להצלבת המידע, ולוודא, כי מה שנכתב אכן כך מתקיים במציאות. את מי יש לבדוק? את העיתונות הכתובה או המקוונת? ומה קורה שגם זו וגם זו - שתיהן נקראות ידיעות אחרונות?

ולעניין עצמו:

בימים האחרונים מופצת באמצעות הדואר האלקטרוני שמועה בנושא מחירי שרות 144 ומחיר השלמת שיחה למספר המבוקש. כך פרסם ynet בתאריך 9.12.02. ואכן, גם אני קיבלתי לדואר האלקטרוני פנייה, אמנם לא "דואר זבל" שנשלח להמוני מכותבים, אלא פנייה אישית בנושא בדיקת חיוב בזק בשירות 144. בדקתי את הנושא עם בזק, והתברר כי לא היה ולא נברא.

בהודעה שהופצה ברשת, נכתב כי "כאשר אדם מתקשר מביתו לשירות 144 של בזק, הוא משלם על כל דקה של שיחה ארבע פעימות מונה... ובסיום ההקראה של המספר המבוקש, מציע המחשב שהמתקשר ילחץ על כוכבית כדי לחייג את המספר שהוקרא ולבצע את השיחה (לא אלאה בפרטים, אותם תוכלו לקרוא בהמשך, בידיעה חדשה של ידיעות אחרונות, זהה כמעט לחלוטין).

וכאן, לפי אותה טענה, טמונה כביכול הנוכלות של חברת בזק: "האדם שמתפתה ללחוץ על כוכבית, בעצם עושה שיחה שעולה לו ארבע פעימות מונה לדקה במקום פעימת מונה אחת לדקה, מכיוון שהשיחה החלה בחיוג ל-144 ולא למספר רגיל!!! אנשים משלמים לחברת בזק 4 פעימות מונה לשיחה רגילה שהחלה בכלל מהתקשרות לשירות 144 של בזק. הפתרון: לרשום את מספר הטלפון על הנייר, לנתק ולהתקשר שוב בחיוג רגיל ולשלם רק פעימת מונה אחת לדקת שיחה".

אבל מערכת ynet דאגה, כמובן, ככל עיתון המכבד את עצמו, לבדוק את הנושא טרם פרסומו, ודיווחה על הכחשתה של בזק: "בבזק מזדרזים להכחיש את הטענה. 'לקוח המתקשר לשירות 144 לקבלת מספר טלפון אינו משלם ארבע פעימות מונה', מסר דובר החברה, "שיטת פעימות המונה בוטלה מזמן ועברה מהעולם".

Ynet דאגה גם לפרסם את העלות של השירות: "לקוחות המתקשרים לשרות 144 משלמים 1.82 שקל (כולל מע"מ), ויכולים לקבל עד שלושה מספרי טלפון. "שירות "השלמת שיחה" גם הוא אינו כרוך בתשלום נוסף לשרות 144. השיחה מחויבת כשיחה רגילה של בזק. כאילו רשמתם את המספר שקיבלתם ממוקד 144, ניתקתם את השיחה למוקד והתקשרתם למספר המבוקש".
כך, ופרטים נוספים, שאינם מענייננו לצורך כתבה זו.

אז מה אני רוצה לחדש בעצם?

לאור האמור לעיל, כיצד ייתכן, כי במוסף 7 ימים האחרון (20.12.02), במדורה של העיתונאית אודטה דנין, נכתב כאילו לא היו דברים מעולם, כך (ואל תתבלבלו, זה בסוף השבוע האחרון, לא בתחילת החודש):

"חשוב לנתק אחר שרות 144 ואז לחייג שנית. ולמה? כי תראו מה עושים לנו המונופוליסטים האלה. כשאדם מתקשר מביתו לשירות 144 של בזק הוא משלם על כל דקה של שיחה 4 פעימות מונה. הבן אדם מתקשר, מוקדן עונה לו, הוא מבקש מספר כלשהו ואז במקום להקריא לו את המספר שולח אותו המקודן למחשב שמקריא בקול ממושב (מפתיע?; ה.פ.) ובסיום ההקראה של המספר המבוקש המחשב מציע שהמתקשר ילחץ על כוכבית כדי לחייג את המספר שהוקרא ולבצע את השיחה. וכאן העוקץ: האדם שמתפתה ללחוץ על כוכבית מקבל אומנם את השיחה המבוקשת למספר המבוקש, אבל הוא לא יודע ששיחה זו עולה לו 4 פעימות מונה לדקה, במקום פעימת מונה 1 לדקה!!! וזאת למה? כי השיחה החלה בחיוג ל-144 ולא למספר רגיל. אנשים משלמים לבזק עבור שיחה רגילה (המספר שחוייג עבורם אוטומטית) 4 פעימות מונה לדקה רק בגלל שהיא החלה בחיוג ל-144 ולא למספר רגיל!!! 4 פעימות דקה לשיחה רגילה שהחלה בכלל מהתקשרות ל-144 של בזק. והפתרון - לרשום את מספר הטלפון על הנייר, לנתק, ולהתקשר שוב בחיוג רגיל כדי לשלם רק פעימת מונה אחת לדקת שיחה".

נשמע לכם מוכר? או אולי מבלבל?

אז מה זה בעצם אומר לנו? האם לכל עיתונאי ניתנת במה כדי שיוכל לכתוב ככל העולה על רוחו (שלא לדבר על מיחזור אייטמים) ללא בדיקה ותגובה של הצד אותו הוא משמיץ, כשבועיים לאחר שפרסם הכחשה לעניין מגורם רשמי של בזק (במקרה זה בזק..)?

המפקח הראשי של שירות בזק 144, אמר כי ידיעות אחרונות פרסמו התנצלות בעמוד 7 של עמודי החדשות - "אנו מתנצלים על הטעות". נכון, המוסף מודפס, כפי שידוע לרובנו, לפני הכותרת הראשית, ולכן, למרות הגיחוך שבכך, ידיעות אחרונות את שלהם עשו. האומנם? וכיצד ייתכן שבזק הסתפקו בהתנצלות באותו עמוד, שבסוף השבוע פחות פופולרי ממוספים כגון 7 ימים.

אין לי שום סנטימנטים לבזק. מי שיחפש בארכיון, ימצא ודאי כתבה או שתיים על השירות שלא תמיד השביע רצון הלקוחות. אבל אין לי גם שום עניין בהשמצה של חברה - ללא כל סיבה.

ידיעות אחרונות - תחליטו. כי בקרוב, גם באתרי החדשות המקוונים צריך יהיה לוודא יישום כללי האתיקה.

התקשורת שוב חוגגת: אותם עיתונאים ששיתפו פעולה עם הוזי אוסלו, תוך הסתרת האמת מעיני הציבור, עושים זאת עתה שוב. כמעט כאיש אחד הם מתגייסים לנסות ולהטות את הכף בבחירות הקרובות לטובת ה'מחנה' שלהם. האמת לא חשובה. העובדות רק מבלבלות. מה שחשוב הוא לנצח בכל מחיר.
כמו במדינות הבולשביקיות. השקר - הוא האמת; העובדות - לא חשובות. הציבור ממילא קורא רק את הכותרות. כך זה היה לפני כעשור כשרבין חתם על 'הסכם שלום', וכך זה היה כאשר ביילין רץ לטאבה והבטיח לפלשתינים את 'זכות השיבה' ( במספרים קטנים…) וכך זה קורה עכשיו כשמצנע מבטיח נסיגה חד-צדדית אל מאחורי גדרות תייל. לא 'שלום' - ולא בטיח. רק נסיגה - אל הגטו ש'מחנה השלום' מייעד למדינה היהודית.

בבחירות 1999 נעשה שימוש בעמותות שקר כדי לגייס מיליונים לטובת 'התקווה הגדולה'( קרי: אהוד ברק…) של "קואליציית  השלום". מבקר המדינה קבע שהיו ראיות לכאורה למעשים פליליים. היועץ המשפטי לממשלה הורה לחקור. הכל קרה - ושום דבר לא קרה. יצחק הרצוג, אז מזכיר הממשלה והיום מועמד בכיר ב'רשימה של מצנע', שמר על זכות השתיקה. המשטרה המליצה על העמדתו לדין. אותן המלצות הוגשו גם כנגד וייצמן שירי וכנגד אורנה אנג'ל - אף הם מועמדים אצל אותו מצנע - אבל העיתונאים לא 'מחפשים' אותם. הם רוצים לדעת למה מיכאל אלנקווה הזמין חדרים ערב הפריימריס בליכוד בבית מלון. אהוד ברק כבר לא מעניין אותם. רק האמריקנים עדיין חוקרים אותו. הם באמת רוצים לדעת מה קרה סביב לפרשת החנינה של נוכל המיליונים מארק ריץ'. שם אי אפשר יהיה 'לקנות' כמה עיתונאים ולהחליק את הפרשה העגומה הזאת.

גם 'פרשת גינוסר' לא מטרידה את מנוחת העיתונאים. לא העובדה שהאיש המושחת הזה ניהל מו"מ בשם מדינת ישראל עם אלה שעימם יש לו עסקים ושמטעמם הוא, ורבים אחרים מ'מחנה השלום', גוזר קופונים במיליוני דולרים, ולא העובדה שמשטרו של ברק עשה זאת ביודעין. עכשיו הורה היועץ המשפטי לממשלה לחקור את פרשת תצהיר השקר שהגיש דני יתום- עוד מועמד ברשימה של 'האיש הישר' - לבית המשפט הגבוה לצדק בפרשה שעוד לא הייתה חמורה ממנה, אבל העיתונאים רוצים לדעת אם גילה גמליאל כבר הגישה את העבודה האחרונה שלה למנחה האקדמי שלה במסגרת לימודיה לתואר שני.

מצנע עצמו נחקר תחת אזהרה לאחר שהתברר שחשבון לקבלת תרומות נפתח בארה"ב. כמה מעובדי העירייה עבדו בשבילו. אחד מהם אף נפגש עם 'תורם' וקיבל ממנו 20 אלף דולאר. גם החקירה הזאת מוקפאת - אבל העיתונאים רוצים לדעת  למה רוחמה אברהם שילמה  בעד כנס תמיכה שהתקיים בלוד. מצנע, אגב, עוד לא הסביר כמה מהתנהגויותיו המוזרות-לכאורה בתקופה שבה הוא שירת בצבא, אבל גם בעניין הזה אף עיתונאי לא רוצה לדעת מה באמת מסתתר מאחורי האיש  עם החזות של קיבוצניק שזה עתה קם משנתו במחסן האספסת.

אלי בן מנחם - עוד מועמד חשוב ב'רשימה של מצנע' - הציע שוחד למועמד אחר. הראיות אינן שנויות במחלוקת, אבל העיתונאים רוצים לדעת למה  החקירה  בעניין 'השחיתות' בליכוד לא מעלה כל עובדות של ממש. חלק מהם אפילו 'כועס' על אוזלת ידה של המשטרה. הם לא מבינים כיצד זה לאחר שהם כבר הושיבו את הליכוד על ספסל הנאשמים - הראיות בוששות להגיע.

הקלפיות המזוייפות בבחירות בין בורג ופואד כבר "נחקרות" למעלה משנה  - אבל העיתונאים רוצים לדעת  למה ענבל גבריאלי לא גילתה להם שהיא עוד לא סיימה את לימודיה  במרכז הבינתחומי. גם "קלפיות השקר" משנת 1999 שהדיחו את אדיסו מסאלה לטובת סופה לנדבר עדיין נודדות בין משרדי החקירות, אבל העיתונאים רוצים  לדעת למה מי שביקר בהרבה 'חגיגות משפחתיות' הועדף על פני מי  שעסק רק ב'עשייה ציבורית'.

גניבת דעת היא עבירה פלילית. אבל אף אחד מן העיתונאים לא יעמוד בגינה לדין. שום דבר לא קרה להם בגלל 'שיתוף הפעולה' שלהם ערב מלחמת יום הכיפורים ומאומה לא קרה להם בעיקבות ה"משת"פיות" שלהם עם  השקר האש"פי - וגם עכשיו הם יצאו, ללא ספק, ללא פגע.

חבל.