טנקים כמעט שלא הופעלו בלחימה בלבנון. כך, כשחטיבת מילואי הח"יר "אלכסנדרוני" הלכה לכיוון ראס אל-ביאדה שבין צור לראש-הנקרה, כדי לחסום את מערך 1 של חיזבאללה - היא עשתה זאת ברגל. חלק מהבעיה היתה, שמפקדיה ומפקדי אוגדה 91, הממונה עליה, לא רצו להכניס לשטח "אכזריות".
כלומר, הלוחמים יצאו למסע מפרך - בתנועה קרבית בשטח הררי - כשעשרות ק"ג של ציוד ושל מזון ושל מים עליהם. אין פלא, שדרכם לראס אל-ביאדה ארכה שלושה ימים. למעשה, שלושה לילות - כיוון שמישהו בחטיבה, או באוגדה, החליט לא להניע כוחות ביום מחשש פן יותקפו בנשק נ"ט. כלומר, המפקדות ויתרו מראש על העיקרון "רציפות הלחימה". כל זה, כמובן, לא היה קורה לו הפעילו בצורה מושכלת כוח רכוב, מלווה בטנקים ובארטילריה. אולם אי אפשר להפעיל במלחמה כוחות, שלא התאמנו יחדיו קודם לכן - ובעיקר לא במבצע משולב בין-חילי.
במלחמת יום הכיפורים, דרך אגב, היתה אי-רציפות הלחימה הפוכה. כיוון שלכוחותינו חסר ציוד לראיית לילה (נושא מעניין, השווה בדיקה) - הם נכנסו לחניונים עם ערב, והלחימה חודשה רק עם אור ראשון. באותן הפעמים, שכוחותינו לחמו בלילה - הם הפתיעו את האויב (תנועת חטיבה 14 אל ציר "לקסיקון" ועליו), אך בסיכומו של דבר השתררה בשטח בוקה ומבולקה, שגבתה מחיר כבד למדי בירי דו"צ.
עיקור השאיפה למגע שנים של לוחמה באינתיפדה סירסו את מפקדי צה"ל, שהפסיקו לחשוב צבאית, והתחילו לחשוב פוליטית - איך ייראו בעיני היושבים בדיוני השיבוצים. מפקד אוגדה משוריינת אמר לי בשנות התשעים, שהוא מתבייש להסתכל בעיני חייליו. אם המפקד חש כך, כנראה, גם חייליו אינם בוטחים בו שיוליכם לקרב. ובשריון תמיד התנועה היא לפנים ולאחור, ואין בעיה לביים בעיה, כדי להימנע מלהימצא לפנים כשאינך סומך על מפקדך.
בעיקר, ידעו מפקדים וחיילים, שאם יסתבכו - הם יופקרו לשיניים הטורפות של אנשי הפרקליטות הצבאית. ויש די הרבה מקרים מפורסמים של תיקים, ש"תפרה" הפרקליטות הצבאית למפקדים. למשל - בעניין
סא"ל אילן, המפקד הראשון של "דובדבן", ובעניין אל"מ
משה גבעתי, מח"ט יהודה.
כתוצאה מכך, הפכה הדאגה לחיי החיילים לערך עליון בצה"ל - במקום השאיפה להשיג את המטרה. אמיר אורן, הציג את הבעיה בצורה חדה במאמרו, "
אל תעשו גלים" בהארץ:
"הקצינים הם יצירי תקופתם. הם קולטים שלסכסוך אין פתרון צבאי, ושהוא עתיד להימשך שנים, או אף דורות; ומתרים בהם שאוי למפקד שחייליו ייפגעו. אזהרה אחרונה זו אינה חדשה... בהתלבטות שבין ביצוע המשימה לבין מחירה, נוטים לבצע, אבל להשתהות בתקווה לנסיבות מסוכנות פחות. הנפגעים, במסע אלונקות הפוך, הוציאו את צה"ל מלבנון ומעזה. ועדות חקירה וקצינים בודקים ... התמנו בעקבות נפגעים יותר מאשר בגלל אי ביצוע משימה.
"לאורך קו לבנון דרשו הממשלות והמטכ"ל מהכוחות לשבת בשקט, בכוננות ספיגה וחטיפה. המדיניות היתה, 'אל תעשו גלים'" ...
במלים אחרות, משך שנים עיקר רצון המפקדים להתקדם (באמצעות תיק אישי נקי מאישומים) מנע את שאיפתם למגע, לקרב ולניצחון. כיום, דרך אגב, כל אלופי המטכ"ל - פרט לדן חלוץ - (שהיה פרח טיס במלחמת ששת הימים) - לא חוו ניצחון כלל. הם הסתפקו בסיפורי מינכהאוזן ובספינים של קציני חינוך, שסיפרו להם על הצלחות היכן שלא היו כלל.
הפקרות לשמה הלחימה באינתיפדה פגעה בצה"ל קשות. היא שאבה יחידות ומפקדים, והמטכ"ל הקצה אמצעים לבניין כוח של אוגדות ושל חטמ"רים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. העיסוק הנמרץ בביטחון שוטף היה על חשבון הכשרות ואימונים, אך היתה לו פגיעה נוספת: הוא ניוון את המחשבה בצה"ל. את תוצאותיה החמורות של הלחימה באינתיפדה ראינו בקריסת המערך הישראלי בדרום לבנון, שהיה אמור להיות "רצועת ביטחון" לצפון המדינה.
תוך האינתיפדה ובלחימה בדרום לבנון בשנים 1982-2000 נעשו מעשים נוראיים, שמערערים את אמון העם והחיילים בפיקוד הצבא. תקצר היריעה מלמנות את כולם. לכן, אסתפק בתיאור אירוע חריג, אך מאפיין: הפקרת מדחת יוסוף, לוחם דרוזי במשמר הגבול, לדמם למוות בקבר יוסף בשלושים בספטמבר 2000.
סיפור המעשה באתר משטרת ישראל הינו דוגמה מדהימה לפעולת מיניסטריון האמת האורווליאני. כלומר, הוא עמוס בחצאי אמיתות ובשקרים בוטים, שנועדו לחפות על מחדלי מפקדים וראשי מערכת הביטחון.
"סמ"ש [סמל שני] מדחת יוסוף שהה בקבר יוסף בעת שהחלה ההתקפה על הקבר... המתחם היה תחת התקפה מסיבית של ירי. מדחת התמקם בעמדה הדרומית של הקבר, ולחם עם שאר הלוחמים במקום. באחד באוקטובר 2000 נפגע מרסיס שחדר לעורק בצווארו, וכתוצאה מכך איבד דם רב, ולא ניתן היה לחלצו במועד, ולהפנותו לטיפול רפואי בבית-חולים. כל מאמצי החובשים במקום להצילו עלו בתוהו. כעבור מספר שעות הוא נפטר. מדחת יוסוף זוכה לעיטור על הלחימה העיקשת בימים אלה והגנה על מתחם הקבר, לחימה עליה שילם בחייו.
"עיטור המופת [המשטרתי], המוענק לסמ"ש מדחת יוסוף ז"ל, מבטא את ההערכה וההוקרה לכל יתר הלוחמים, ששהו ולחמו במתחם בין המועדים 7.10.00-30.9.00".
העברית השגויה והמשובשת בסיפור המעשה מאפיינת את הכתיבה הצבאית שלנו, כסימן לחוסר תרבות. ראוי לציין, כי משפחת הלוחם דחתה את העיטור - כמחאה על הפקרת בנה למוות. כמובן, השאיפה לאמת אינה חשובה למטה הארצי של משטרת ישראל, ודחיית העיטור אינה נזכרת באתר. משטרת ישראל גם התעלמה באתרה הרשמי מהעובדה, כי שעות רבות התמקחו מפקדי צה"ל עם נציג המחבלים על האפשרות, שהוא ואנשיו יחלצו את הלוחם המדמם. במהלך המו"מ הוצע לרב-המחבלים סכום עתק, תמורת החילוץ, אך הוא סירב. כוחות גדולים - של האוגדה ושל פיקוד המרכז - עמדו באפס-מעשה עד שמדחת יוסוף נפטר.
כדי להוסיף חטא על פשע - החליט המטכ"ל להכשיר את השרץ. שני תא"לים נועזים - גרשון הכהן, ראש חטיבת תורה והדרכה (למעשה, האחראי לתורת הלחימה במטכ"ל) ואלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי (האחראי לרוח הגיסות), התנדבו לכתוב דבר שטות מוחלטת, שפורסם בכל הצבא, והסביר, כי החובה לחלץ פצועים אינה מוחלטת - כאילו מישהו טען, שיש לחלץ פצועים בכל מחיר.
המדינה חרדה לנוכח הפקרת הלוחם, והזדעזעה לנוכח הגסות הבוטה של המסמך המביש מבית-מדרשם של הכהן ושל שטרן. העובדה, ששניהם כיום אלופים, מלמדת יותר מכל על השחתת המידות בצבא.
כך מתארים שטרן והכהן את האירוע:
"... בפני המפקדים ניצבות שתי דרכי פעולה:
• פריצה בכוח, השתלטות וכיבוש אזור הקבר והדרך המובילה אליו.
• היעזרות בפלשתינים לביצוע החילוץ. בהסתמך על הסכמים ועל ניסיון העבר, ההחלטה המתקבלת על-ידי המפקדים הבכירים ביותר, השוהים באותה עת על התל - מפקד אזור יהודה ושומרון (איו"ש) ואלוף פיקוד המרכז - הייתה לנהל עם הצד הפלשתיני בהנחה שזה הערוץ המהיר ביותר לחילוצו של הלוחם.
"במהלך שלוש השעות הבאות מתנהל מו"מ מייגע ורצוף עם הפלשתינים בערוצים שונים, במהלכו הגיע הרמטכ"ל למקום ... באותה עת, תחושת המפקדים ברמות השונות היא שמאמצים כנים נעשים לטובת חילוץ הפצוע. התחושה נתמכת בהערכת מודיעין ובתצפיות, המדווחות על הגעתה של קבוצה גדולה של שוטרים פלשתינים ולאחר מכן על הגעתו של ג'יבריל רג'וב לשטח ... לאחר הפציעה חלה הידרדרות מהירה במצבו של הפצוע ... והוא נפטר מפצעיו. הוא מפונה באמבולנס פלשתיני בסיוע הפרמדיק תחת האש, לעבר בסיס צה"ל בקרבת מקום, שם נקבע מותו.
"שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני נמשך גם במהלך השעות הבאות שלאחר הפעלת הכוח. (עוד באותו הליילה מוחלף הכוח השוהה במתחם בכוח אחר, בתיאום ובסיוע של הפלשתינים) בימים הבאים ועד לפינויו של קבר יוסף".
במסקנות ועדת החקירה לאירוע, מציינים הכהן ושטרן, נקבע, כי "הניתוח והבדיקה העלו, כי קבלת ההחלטות הפיקודיות בזמן אמת היו סבירות, בהתאם לתנאים ולזמן בהן התקבלו". והם ממשיכים לנתח את האירוע:
"כל החלטה פיקודית מורכבת ממרכיבים רבים - ערכים, עקרונות מלחמה, טכניקות לחימה, תנאי הסביבה ועוד. במערכת השיקולים הכוללת עלולות להיות התנגשויות רבות והן מתרחשות ברמות שונות ...".
שטרן, שפיקד קודם לכן על בה"ד 1, חבש מיד את כובע המלמד, ויחד עם עמיתו הסביר, "יותר מאשר בכל סיטואציה אחרת, דווקא בשדה הקרב והלחימה, עשוי המפקד לעמוד בפני הדילמה שמעלה התנגשות עזה וקשה מנשוא, אך בשום אופן אינה בנתינת עדיפות או משקל רב יותר לערך מסוים שגובר על משנהו. בכדי לבטל את האחר, אלא רק לגבי האירוע הספציפי ושבו הם 'נוטלים חלק' עכשיו, שכן במצב אחר ייתכן והבחירה היתה אחרת.
"מפקד אינו יכול להתחמק מהתמודדות עם התנגשויות אלו, התחמקות פירושה פשטנות, החלטות קלות וזילות האתגר הפיקודי.
"אפשר לומר שדווקא מורכבות זו, היא המחייבת אותנו בשמירה על רמתו של הקצין, והיא שגורמת לנו להבין את כובד המשא והאתגר שבתפקידי הפיקוד בצה"ל.
"בבואנו לבקר את קבלת ההחלטות הפיקודיות לאחר מעשה, עלינו לשאול לא רק 'האם המפקד פעל על-פי כל המידע שהיה לפניו ועל-פי המצופה ממנו'.
"כאמור, בפני המפקדים עמדה לכאורה דילמה: באיזו דרך לפנות את הפצוע כך שיגיע לטיפול במהירות האפשרית, לכאורה בלבד, כיוון שלכל המפקדים עמדה דילמה: באיזו דרך לפנות את הפצוע כך שיגיע לטיפול במהירות האפשרית. לכאורה בלבד, כיוון שלכל המפקדים על הגבעה - קצינים ואנשי שירות הביטחון - היה ברור שהדרך המהירה לפנות את הפצועים היא באמצעות חילוץ פלשתיני כלל לא עמדה בפניהם שאלת סיכון כוחותינו, שכן אנחנו מחנכים וממשיכים לחנך, כי אנו מסכנים חיים על-מנת להציל חיים [ההדגשות - במקור] - ואירועים מאוחרים יותר, במהלך החודשים האחרונים, מוכיחים כי כך אנו פועלים...
"בפרשת קבר יוסף, התוצאה מדברת בעד עצמה - נכשלנו בפינוי הפצוע - אולם השיפוט הערכי אינו יכול להסתכם בנקודת המבט הבלעדית של מבחן התוצאה.
"בקבר יוסף התקבלה ההחלטה על בסיס הידע, שהיה בידי המפקדים, ומתוך ההבנה שהדרך המהירה ביותר לחילוצו של הלוחם הנה חילוץ באמצעות הפלשתינים. לכל אורך האירוע הנחתה את המפקדים המחויבות הערכית העמוקה לפינוי הפצוע. הובאו בחשבון, כמובן, גם גורמים אחרים, וודאי ניתן לבצע ירי של שני פגזים על בית אבו רביע, הנמצא ממערב לקבר ובכך לגרור זירוז הפלשתינים, אולם אין ערובה לכך שמערך זה, אכן היה מביא לקיצור החילוץ ולא להארכתו ולסרבולו. כתגובה לירי כזה, העריכו המפקדים, ינטשו השוטרים [הפלשתינים] את האזור, או אפילו יצטרפו לצד השני, והאש מסביב לקבר, ואולי אפילו בתוכו, תוסלם".
כאן גולשים השניים לפלפול חריף:
"יש הקוראים לפינוי הפצוע 'בכל מחיר' באופן שמתאים, לדעתם, למסורת צה"ל. שאלת המחיר בעייתית מאוד ותמידית, כפי שצוין באירוע הזה. השיקול היחיד של המפקדים, היה הדרך המהירה ביותר לפינוי הפצוע, אך אנו צריכים לחשוב האם באמת ישנו ערך, שנדבק בו מבלי לחשוב על המחיר? שרק הוא 'מעל לכל מחיר'? אם כך הרי שברור ש'יש לחלץ פצוע גם במחיר שלושה הרוגים'. ואם מה שקובע באמת הוא רק הערך האחד אזי במקום שלושה הרוגים, אולי יהיו שלושים, או שלוש מאות? האם זוהי באמת כוונתנו? שאלת המחיר היא שאלה קשה, אבל גם היא הינה רק עוד מרכיב נוסף במערכת השיקולים של המפקד בזמן אמת. התעלמות משאלת המחיר כמו גם מתנאי הסביבה טומנת בחובה אי-הבנה של מהות הפיקוד. אין דבר כזה 'בכל מחיר'. המפקד מודד בעצמו השכם והערב מהו המחיר שעלולה המשימה ובעיקר הדרך שבה בחר לבצע אותה - לגבות. לאור כל האמור לעיל, איננו יכולים לומר שההחלטה שהתקבלה היתה אפילו ההחלטה הנכונה. אנו כן יכולים לומר ובוודאות, שההחלטה היתה סבירה לאור הנתונים בעת קבלתה ובוודאי שאין בה ולא היתה בה בעיה ערכית".
ואז ניגשים השניים בחן רב לסכם את מסמכם המביש:
"קיימות שתי גישות יסוד לחינוך לערכים: האחת, להקנות קבוצת ערכים ולתארם כמבנה יציב מושתת על עקרונות קשיחים וקבועים. האחרת, להקנות ערכים ועקרונות ברורים אך גם את ההבנה שבהוויית המציאות. יישומם של ערכים כרוך על-פי רוב בדילמות ובבחירה בין ערכים הנראים לא פעם כמתנגשים זה עם זה.
"אנחנו בחרנו לחנך לערכים על-פי הגישה השנייה.
"'כבוד האדם', המוכר כערך - משמעותו, בין היתר גם להאמין שלכל מפקד ולוחם יש יכולת להפעיל שיקול דעת ערכי גם במציאות סבוכה ומורכבת. לו ניתן היה ליישם ערכים באופן קבוע, מוגדר ומוחלט אפשר היה לברר כל דילמה ערכית על-ידי תוכנת מחשב פשוטה. יש בידינו רשימה של ערכים, עקרונות וכללים - אולם את מידת החשיבות, סדר העדיפות או המקדם של כל ערך ועקרון, יקבע תמיד המפקד, ותמיד אך ורק נוכח האתגר, שאותה מציאות מסוימת ומורכבת מעמידה בפניו.
"במציאות החיים יישום של ערכים - תלוי תמיד בשיפוט לגופו של אירוע, ולכך נדרשים המפקדים. העשייה הפיקודית היא עשייה מורכבת ואכזרית במובן זה שהיא עוסקת ביקר מכל -חיי אדם. זה כובד האחריות שמוטלת עלינו, המפקדים, ואל לנו לברוח ממנה. כל העמדה של מלאכת הפיקוד כ'עשייה אוטומטית', הנגזרת מערך מוחלט כזה או אחר, פירושה זילות ופגיעה בתמציתה של העשייה הפיקודית ושל האחריות הנגזרת ממנה [ההדגשות - במקור]. חייו של מפקד, על אחת כמה וכמה במצבי לחימה דוגמת זה שהתהולל בקבר יוסף, בנויים מרצף של דילמות ושל הצורך להכריע הכרעות פיקודיות - ערכיות בעיצומן של ההתרחשויות.
"ערך השמירה על חיי אדם, ובמסגרתו חובת פינוי פצועים בשדה הקרב (הנגזר גם מערך הרעות [לשעבר - אחוות לוחמים]) הנו ערך בעל משקל רב בקבלת החלטות פיקודיות. גם בפרשת לוחם מג"ב מדחת יוסוף ז"ל. הדריכה מחויבות זו את המפקדים בקבלת החלטותיהם.
"גם במקרה זה לא הפקרנו פצוע. לצערנו הרב, לא הצלחנו לחלצו, ומכאן שבמבחן התוצאה נכשלנו. יחד עם זאת, במבחן הביקורת על תהליך קבלת ההחלטות - בנסיבות שבהן התקבלו, ההחלטות נראות סבירות. בהדגשת ערך השמירה על חיי אדם וערך הרעות, שאחד מביטוייהם הנו פינוי פצועים משדה הקרב, התחייבנו לעשות כל שביכולתנו להצלת אנשינו. אולם אין רק דרך אחת לממש התחייבות זו, וראוי תמיד להתאים את הדרך לנסיבות.
"ואומנם לא פעם במורשת צה"ל הארוכה, פינוי פצועים בוצע בדרכים שונות כתוצאה ממערכות שיקולים מורכבות".
שטרן והכהן מעלים מסך עשן של התפעמות עצמית, ואומרים:
"במבחן ההתנהגות הנורמטיווית, כפי שעולה מסך ההתנהגות של מפקדים וחיילים בשבועות הלחימה האחרונים, נראה כי בערכי הלחימה ובהם גם ערך 'פינוי פצועים' - לא חל כרסום. מצב זה אינו מובן מאליו ועלינו המפקדים חלה החובה לשקוד על כל יום-יום: להמשיך ולטפח את מערכת הערכים והנורמות של צה"ל ואת מסכת יחסי האמון העמוקה בין הלוחמים ומפקדיהם".
וכאן חותמים השניים את מסתם בנימה של צדקנות אופיינית:
"ואחרי ככלות הכל, עוד משהו על הערך של פינוי פצוע: 'איננו בטוחים' [המרכאות - במקור] שיש עוד צבא בעולם שכאשר נפצע חייל, היו נזעקים לטפל בחילוצו, צמרת הצבא - ממפקד האוגדה ועד לרמטכ"ל עצמו".
כזכור, לא נעשה דבר למען מדחת יוסוף, ולשר הביטחון, ששמו נפקד משום-מה מרשימת המעורבים והמחליטים, יש עוד הרבה עניינים להסביר לגבי התנהגותו בתאונת צאלים ב'.
"ישנם אירועים, רגעים ותמונות הנחרטים בזיכרוננו כציון דרך לדורות, כזה הוא גם האירוע בקבר יוסף שבו נכשלנו בחילוצו של סמל שני מדחת יוסוף ז"ל. דיון ישיר, אמיץ, פתוח ונוקב בסוגיות אלו ובנסיבות הרחבות של האירוע כפי שמתקיים ביחידות צה"ל גם במקרה זה - יהווה מנוף נוסף להקניית ערכי צה"ל".
מסמך מדהים, המדגים היטב את נכונות אמרתו של דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עברייה, כי הפקידה את חיי בניה בידי מפקדים ראויים".
"יש בעיה בדרגי הפיקוד" למען האמת, הייתי מזועזע מהמסמך, שהעביר לי דובר צה"ל. לדובר דאז הייתה מספיק תבונה לא לאשר לי לראיין את שני הנועזים, שחיברו את המסה העלובה, לבטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שערכתי אז. לכן, ראיינתי כמה אנשים, שקבעו במו ידיהם את הנורמות של אחוות לוחמים.
"מה זה עניינו של קצין חינוך ראשי לטפל בחילוץ פצועים?" - שאל בהתרסה תא"ל ((מיל.)) צורי שגיא, מוותיקי הצנחנים. לדעת שגיא, התערבות קח"ר בנושא מעידה על שפל בהשפעת המפקדים בצה"ל, שאליו נגרף קח"ר, ותפס יוזמה. "יש בעיה בדרגי הפיקוד, שאינם מגיבים על המסמך הזה", הוא אמר.
גורם אחר בצה"ל, שביכר להישאר בעילום שם, ענה על קושייתו של שגיא באומרו, כי למסמך, שכתבו קח"ר ורח"ט תוה"ד, אין כל ערך. "אף אחד בצבא לא מתייחס אליו יותר מאשר כאל סתם כסת"ח על פרשת אי-חילוץ הלוחם הפצוע מדחת יוסוף באירועי קבר יוסף בראש השנה האחרון", הוא אמר.
תא"ל שגיא לא ראה את הדברים כך. הוא סבר, כי למסמך של שני קצינים בכירים כל כך יש השפעה, ולכן חבל שנכתב. "איך ערכים, שהתקבלו כתוצאה מפעולות של הצבא לפני עשרות שנים, ואושרו מאז באין-ספור מלחמות, מבוטלים בהינף יד? עד כה זה היה ערך מקובל. מדוע יש צורך בחדשנים הללו?" תקף שגיא, והמשיך, "כאשר צבא עוסק בקוד אתי, הוא אינו עוסק בדברים חשובים אחרים".
לדעתו, קל מאוד לא לבצע משימות, לא לפנות פצועים, לא ללחום, לטעות בניווט, ולא להתאמץ. אך כדי להשיג יתרון צבאי, הדבר החשוב ביותר הוא לחנך להישגיות צבאית. "מאז שאני בצבא הייתה מלחמה להעלות את הסטנדרטים. מדוע עכשיו הצבא עושה לעצמו הקלות?! זה תירוץ לאנשים בלי יכולת ביצוע".
מניסיונו העשיר בלחימה ובפיקוד, אמר שגיא, "יכולים להיות מצבים, שיחידה לא יכולה לבצע. זו אחריות המפקד לבצע, וצריכות להיות לו סיבות טובות, והוא חייב לתת דין-וחשבון על מעשיו, ולהסביר היטב את החריג".
כשצורי שגיא התגייס לצה"ל, בראשית שנות החמישים, היה שפל איום ונורא, כדבריו, ברמת הלחימה של צה"ל. הצנחנים של גדוד 890 קבעו את ערכי הלחימה של צה"ל תוך התנסותם בסוגים שונים של לחימה. חילוץ פצועינו בכל מחיר נקבע כערך, ואומץ על-ידי כל הדרגים. לדברי שגיא, זה היה אילוץ מבצעי, ולא ערך. "כאשר היו בעיות בפינוי נפגעים, הכניסו זאת הכוח לצבא. היינו צריכים להכין תרגולות, אלונקות וציוד רפואי, ולהטמיע את הערך, שלא משאירים פוצעים בשטח".
בפעולת עזון נאלצו הצנחנים להשאיר את יצחק ג'יבלי ("הקטן") בשטח ירדן - בהסכמתו - ולאחר שנוכחו, כי לא יוכלו לפנותו מבלי לסכן את הכוח הקטן, שחיילי הלגיון הירדני רדפו אחריו. הדבר לא עבר בלי לבטים, ורק התעקשותו של ג'יבלי הקטן שכנעה את חבריו לבסוף.
"חילוץ הוא דבר שצריכים לדעת לעשות", הדגיש שגיא, "לא כל פינוי צריך להיות ברמה של גבורה אישית; וכשאין מפקדים, לא יהססו חיילים לעשות זאת".
לגבי מה אירע בקבר יוסף - העיר שגיא, "אין משנים ערכי לחימה לפי מה שהיה שם. מפקדי צה"ל צריכים להתבייש, ולהתנצל. כל הצבא עמד הכן, ולא חילץ פצוע אחד. למה לא הביאו תגבורות? אפשר היה להביא למקום כמה כוחות, שצריך לבצע חילוץ מסודר. אבל החילוץ התעכב עקב בעיות מדיניות. סמכו על ג'יבריל רג'וב ..."
ועוד הערה היתה לצורי שגיא אודות הצורך בחילוץ הפצוע, שדימם למוות: "אם זה דרוזי, היו צריכים להתאמץ עבורו פי עשרה!"
תא"ל ((מיל.)) אמציה חן (פצי) ביצע במהלך שירותו כמה חילוצי פצועים, ובאחד מהם אף נפצע. הוא ניסה להבין את ההיגיון מאחורי האיגרת של שני הקצינים הבכירים. "העלאת הסוגיה מעידה, כי צה"ל הכיר בעובדה, כי מבחן החילוץ מעלה כמה סימני שאלה; וצה"ל, כדרכו, שוגה, ומטפל בנושא בצורה מינהלית ומילולית".
"אין תירוץ לאי-חילוץ פצועים, ולא יכול להיות מצב כזה" - הוא קבע. "אין מחיר לשמירת העיקרון של חילוץ חיילינו ופצועינו!"
לדברי פצי, במקרה הזה עצם העלאת הנושא על סדר היום הציבורי מעלה חשד, כי המערכת תסתפק בעצם העלאת הנושא, ותראה בזה טיפול עניני וממצה בסוגיה. לדעתו, הבעיה המרכזית של צה"ל היא שצה"ל מתעלם מהניסיון האדיר, שצבר במלחמות ישראל. "הדבר החמור ביותר הוא באמירה הממוסדת, השקרית והבלתי-מוסרית של חיילים ושל מפקדים מול הקברים הדוממים מדי שנה - 'במותם ציוו לנו את החיים!'
"לבעלי מקצוע (וכאלה אמורים לכאורה להיות אנשי הצבא) יש פירוש אחד לאמירה זו: עליהם לשנן וללמוד את נסיבות נפילת הבחורים, ולהפיק את מרב הלקחים כדי למנוע קרבנות נוספים. דהיינו, לקחי נפילתם ימנעו את נפילת הבאים אחריהם. מאחר שהנושא לא נחקר, הרי שראינו בתחום הזה כשלים חמורים: למשל, הפקרת לוחמי המעוזים במלחמת יום הכיפורים. צה"ל לא חילץ את רובם, ואחרים קיבלו פקודה לנטוש ולברוח. הנושא ירד מסדר היום".
פצי קבע, כי צה"ל מתעלם לחלוטין מלקחי מלחמת ששת הימים. "המכשלות, שהיו במלחמת ששת הימים, למרות הניצחון המזהיר, התבטאו כבר במבצע 'תופת' בכראמה תשעה חודשים אחריה, וגם נפלנו בגלל זה לכשל המבצעי הכבד עוד יותר במלחמת יום הכיפורים. גם ממנה לא הפקנו לקחים, למרות ששילמנו דם ודמים רבים כל כך. אחריה הייתה התנגחות בין גנרלים, שכונתה הפקת לקחים. זה מה שהנחה את שיקום צה"ל, שעלה מיליארדי דולרים.
"הטרגדיה של מדינת ישראל היא שמלחמת שלום הגליל, שהייתה אמורה להיות מבחן לשיקום צה"ל, הוגדרה פוליטית כמלחמה, שאין לבחון אותה, וכך אבדו לקחים והערכה לגבי טיב הכוח. קלקולי מלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם במלחמת שלום הגליל, ועל הרקע הזה ניתן להבין את מערכת הכשלים, שחווה צה"ל ממלחמת שלום הגליל ועד עתה".
מבצעית, טוען פצי, "הכשל העיקרי של צה"ל הנו בעשיית הקרב המשולב הבין-זרועי והבין-חילי. מכשלה זו מוכרת מראשית ימי צה"ל ועד עתה. כתוצאה מכך מפיקים לקחים ברמה מינהלית וברמה אישית. מראים שעושים, אבל לאמיתו של דבר לא עושים דבר", הוא קבע.
"במקרה של קבר יוסף הדבר חמור שבעתיים כיוון שצה"ל לא עשה דבר לחילוץ אנשיו, והסתמך על פתרונות שאינם בשליטתו. לו עשו זאת במו ידינו, הפצוע היה נחלץ, והיה היום בין החיים. מאז הקמת המדינה עמד העיקרון, שאין זולתנו להגנת המדינה. אפשר להיעזר בזרים, אך אין תחליף לנו. עם חתימת הסכם אוסלו ומתן נשק לבעלי בריתנו לכאורה, הטיל צה"ל חלק מתפקידיו הבסיסיים - בהשראת המנהיגות הפוליטית - על הרשות הפלשתינית; וזה נמשך למרות אירועי מנהרת הכותל. התוצאה בלתי נמנעת: הרמטכ"ל קיבל את הצעתו של ג'יבריל רג'וב.
"זה פרדוקס, שאין מורכב ממנו: הצבא נלחם מול אויב, שמפעיל נגדו נשק שלנו עם כדורים, שמיוצרים בתעשיה הצבאית שלנו, כאשר אחת מזרועות הביטחון של האויב מציעה הצעה מאוד מסוכנת: רג'וב הציע את החילוץ, כדי לסכל את כניסת צה"ל למקום".
"חילוץ פצועים - אקסיומה!" לדברי פצי, חילוץ פצועים הנו עניין שולי. כיוון שהוא אקסיומה - דבר, שארינו דורש הוכחה - בחיי יחידה קרבית. "צבא, שאין חייליו בוטחים זה בזה ובמפקדיהם, שאינם ערבים זה לזה, אינו מלוכד כיחידה. חיילים מתלכדים סביב מפקד, שיכול לבצע את המשימה, וגם להחזירם הבייתה בשלום; וזו אינה סתירה. זה ביטוי למקצועיות", הוא אומר.
הוא סבור, שלדברים הללו אין כל בסיס במציאות של היחידות הלוחמות. "שני הקצינים המצוינים הללו נקלעו לעין הסערה שלא מרצונם. מה שהופקר היה המתחם וחיילינו שהותקפו בו, ולא רק הפצוע". לדבריו, העלאת הדברים על הכתב אינה מעלה ואינה מורידה. היחידות הלוחמות ימשיכו להתנהל כדרכן, וידחו את המסמך הזה, כפי שמסמכים אחרים לא הוטמעו. "כאשר אין העובדות נר לרגלי מקבלי ההחלטות, אלא תחושות בטן ומיתוסים, אין משנה מה יוצא מההחלטות. גם אלה וגם אלה לא יתבצעו, כיוון שללוחמים יש היגיון בריא, והם יעשו את מה שצריך לעשות. זה פשוט לגמרי: אתה מכיר את הלוחמים, אתה אוהב אותם, ולא תפקיר אותם.
"עצם העלאת הדברים על הכתב אינה רלוונטית. מי שקבע את הערכים ימשיך לקבוע אותם הלכה למעשה. אם יחידות העלית של צה"ל ייכשלו, ויפקירו פצועים - תהיה לכך השפעה חמורה על הצבא".
"ומתי, בכל זאת, ניתן להפקיר פצוע?", שאלתי אותו.
"אסור!"
"מה זאת אומרת?", התעקשתי.
"צבא, שמוכן למלחמה, אינו מפקיר את פצועיו ואת אנשיו. בכל המקרים, שהופקרו פצועים בזמן האחרון, היו הפקרות, חוסר מוכנות וחוסר תכנון. להפוך זאת לתורת לחימה? מה פתאום?!"
התעכבתי בתיאור אירוע מדחת יוסוף כיוון שהנו דוגמה מובהקת ליציאת המערכת הצבאית משיווי-משקלה ולמעברה לספירות הזויות של הגות בגרוש, שאין לה ידיים ואין לה רגליים, ואינה מתאימה כלל לתפעול צבא בשדה הקרב. כל זאת - במקרה הזה - כיוון שנמתחה ביקורת קשה ביותר על הרמטכ"ל ועל ראש הממשלה ושר הביטחון. כדי להדוף את הביקורת יצרו קצינים בכירים בצבא מערכת הזויה של ערכים ושל פרשנויות, שאין בה צורך כלל.
הרבה לפני מלחמת לבנון 2 התחיל צה"ל להיראות כמו מטוס, שהג'ירו שלו יצא מכלל פעולה, וטייסו נכנס לוורטיגו. זו תוצאה בלתי נמנעת של חוסר המקצועיות בצבא מחד-גיסא ושל חוסר הבושה של הקצונה הבכירה מאידך-גיסא.
