ממשלת ישראל ממשיכה לשבור שיאים, השיא החדש הוא ציני מאין כמותו. עברנו את מחדלי מלחמת לבנון השנייה מוכים מוראלית ונפשית, אבלים וחפויי ראש, יש כאלה שנפגעו יותר ויש פחות. למלחמה יצאו חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים רובם ככולם בתחושת שליחות, להגנת המולדת, להגנת אזרחי מדינת ישראל.
חלק מהחיילים/ות נספו והשאירו משפחות כואבות ומרוסקות, חלק חזרו נכים בגופם ו-או בנפשם, הם מצפים שהמדינה לא תפקיר אותם, שלא תותיר אותם פצועים בשטח. הם מצפים ובצדק, לטיפול הטוב ביותר שקיים, ממש כאילו רכשו את פוליסת הביטוח היקרה ביותר בשוק.
נבחרי המדינה כנראה חושבים אחרת. הם חושבים שהמחיר ששילמו חיילי צה"ל אינו מספיק. נלחמת בשירות המדינה? נפגעת בשרות המדינה? המחיר אינו מספיק, זו העת לתשלום הנוסף. חוק ההסדרים החדש מציע לפגוע שוב בנכי צה"ל ובמשפחות השכולות, לא לעדכן את התגמולים לנכי צה"ל ולמשפחות השכולות, וכך להמשיך בפגיעה המתמשכת בנכי צה"ל ובמשפחות השכולות.
בסעיף 20 לחוק ההסדרים נקבע כי התגמולים המשתלמים לנכי צה"ל (שלא עודכנו כבר מספר שנים), למשפחות שכולות ולניצולי שואה לא יעודכנו בשנת 2007.
יו"ר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת ה-16, וח"כ לשעבר עו"ד מלי פולישוק-בלוך הטיבה לנסח את הציניות המאוסה הזאת, תחת הכותרת "שיאים חדשים בציניות הממשלתית" נכתב בין השאר:
אם חלילה מישהו לא הבין את הציניות שבסעיף, הממשלה טורחת להסביר בדברי ההסבר לחוק, שם נאמר: ה"בשל ההוצאות המיוחדות הנדרשות למימון המלחמה בצפון בקיץ 2006 מוצע כי בשנת 2007 יוקפא העידכון של תשלומים המשולמים לפי חוקים שונים וכן ההטבות הניתנות לפיהם."
מדינת ישראל שלחה את חיילינו לקרב, חלקם נהרגו חלקם חזרו נכים, עכשיו אומרת הממשלה להם ולמשפחותיהם אנו מקצצים בסיוע לכם גיבורינו כי הרי המלחמה בה נלחמתם עלתה לנו הרבה כסף. וכל מילה נוספת מיותרת., עו"ד מלי פולישוק בלוך, "דרך אחרת".
קשה להבין, כיצד כבוד שר הביטחון שגם הוא נכה צה"ל, יכול לעמוד מנגד ולשתוק לנוכח הפגיעות החוזרות ונשנות בנכי צה"ל, זאת למרות שכל מנהיגי המדינה חוזרים ומצהירים השכם והערב על "החוב המוסרי שמדינת ישראל חבה לנכי צה"ל". אני מבין שגם שר הביטחון נמצא במלחמת הישרדות פוליטית לא פשוטה, אבל היכן האחריות הציבורית? היכן המנהיגות? היכן ה"אג'נדה החברתית"?האם זה חלק מ"מסע ההסברה" לעידוד ההשתמטות משירות צבאי בכלל, ומההתנדבות ליחידות מובחרות בפרט?
נכון שחלק לא מבוטל מהחיילים הצעירים חדורי מוטיבציה ומתגייסים לשרת את המדינה ללא התבוננות בעתיד, הם בטוחים במחויבות המוסרית של המדינה ואזרחיה כלפיהם, אבל ישנם יותר ויותר אבות שחוו מלחמות, אך גם חוו את הסתירה בין ה"מחויבות המוסרית של מדינת ישראל לחייליה" לבין המציאות המרה והקשה. יותר ויותר אבות אינם מעודדים את דור העתיד להתנדב ליחידות מובחרות ו/או להתגייס לצבא בכלל.
שחיקת אמון הציבור במנהיגים הולכת וצוברת תאוצה, הולכת וגוברת. למרות האדישות כביכול שהורגשה במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה ומיעוט המשתתפים במחאות, למרות מיעוט המצביעים בבחירות האחרונות, אני חש שהשטח בוער, האווירה תוססת, האזרחים כמהים לדרך אחרת, דרך של יושר ציבורי ואחריות מנהיגותית, דרך שתוביל ליושרה פוליטית ואזרחית.
אני, כמו אזרחים רבים במדינה, מקווה בכל לבי שדרך אחרת תמצא במהרה, ותוביל אותנו ואת צאצאינו לעתיד טוב יותר.
