בשורה לילדי יוון

בימים אלה קיבל הפרלמנט היווני חוק חדש האוסר על כל צורה של הפעלת כוח כלפי ילדים, גם לצרכי חינוך. החוק ייכנס לתוקף בשלהי ינואר 2007, והרשויות ביוון מתכוונות לפתוח במסע הסברה רחב היקף להטמעת האיסור החדש.

בכך מצטרפת יוון לכ-15 מדינות נוספות בעולם, רובן באירופה, שאסרו במשפטן על ענישה גופנית. הראשונות לעשות כן היו מדינות סקנדינביה, שבמהלך שנות ה-70 וה-80 חוקקו במשפטן האזרחי זכות לילד שלא להיענש בעונש גופני. גם אוסטריה, לטביה ומדינות נוספות הלכו בדרך זו. מדינות אחרות, כגון קפריסין, בחרו לחוקק סעיף חוק במסגרת המשפט הפלילי, תוך אמירה נחרצת שענישה גופנית מהווה עבירה.

בישראל אומנם לא קיים חוק מפורש נגד ענישה גופנית במסגרת המשפחה, אך בית המשפט העליון אמר את דברו בסוגייה בצורה נחרצת, ומעמד פסיקותיו הן כשל חוק. תחילה אסר בית המשפט העליון על ענישה גופנית במערכת החינוך (בשנת 1998) ולאחר מכן גם בתא המשפחתי (פסק-דינה של השופטת דורית ביניש, כיום הנשיאה, משנת 2000).

להורים ניתן פתח צר בלבד להפעלת "מגע קל גם אם תקיף לשמירה על הסדר", ביטוי שכוונתו, ככל הנראה, להיתר להלביש ילד בכוח או למנוע בעדו, גם בכוח, מלהזיק לעצמו למשל על-ידי ריצה לכביש או הושטת יד לשקע החשמל. בנוסף, בשנת 2000 נחקק חוק זכויות התלמיד (הצעת החוק של ח"כ סילבן שלום, ח"כ זבולון אורלב "דחף" את החקיקה לאחר התמנותו של שלום לשר) המונה זכות לתלמיד שלא להיחשף לכל עונש גופני או משפיל, ובאותה שנה בוטלה (בהצעת חוק של ח"כ דאז ענת מאור) גם הגנה בדיני הנזיקין שהקנתה חסינות להורה ומורה מפני תביעה לפיצויים אם הכו את הילד לצרכי חינוכו ופעלו בנחיצות סבירה.

אך ברוב מדינות העולם המצב שונה, וענישה גופנית קלה לא נאסרה, מחשש להתערבות גורפת מדי של המשפט בתא המשפחתי ובסמכותו של ההורה לקבוע את דרכי חינוך ילדו, כל עוד לא חרג מגבולות הסביר. כך ברוב רובן של מדינות ארה"ב ענישה גופנית סבירה בתא המשפחתי מותרת, אם כי כל מדינה ומדינה מפרשת את המונח "סבירות" בצורה שונה. חלק ממדינות אלה אסרו על ענישה גופנית רק במערכת החינוך.

גם באנגליה המצב דומה, אם כי דיון ציבורי סוער בסוגייה נערך כמה פעמים בעבר, תוך ששני ראשי ממשלה, ג'ון מייג'ור וטוני בלייר, הודו כי השתמשו בענישה פיזית לחינוך ילדיהם. בקנדה קיים סעיף חוק המתיר להורה ולמורה להשתמש בענישה פיזית סבירה, ובתי המשפט קבעו שורה של קריטריונים להיתר זה, ובהם: בחינת נסיבות האירוע, אין להכות ילד מתחת לגיל שנתיים ומעל לגיל 12, בחינת מידת הבנתו של הילד את העונש הפיזי ומוכנותו ללמוד ממנו, איסור על הכאה מתוך כעס, בחינת חומרת ההכאה, פגיעתה באיברים רגישים ובחינת הנזק שארע בפועל לילד.

הסייגים הללו מצמצמים מאוד את ההיתר, שכן קשה מאוד לעמוד בכולם יחד. הדין הקנדי דומה להפליא לדין העברי בסוגייה, אם כי בדורות האחרונים ניכרת על-ידי חכמי ההלכה היהודית מגמה חדשה, שאמנם לא קובעת איסור מפורש על ענישה גופנית, אך קוראת להימנע ממנה ככל הניתן ולהעדיף עליה שיטות חינוך אחרות.

השימוש בענישה גופנית לצרכי חינוך נמצא במחלוקת גם בקרב אנשי חינוך, פסיכולוגים ומנחי הורים ברחבי העולם. קיימים מחקרים מקצועיים נוגדים בסוגייה: אלה טוענים כי כל ענישה גופנית, גם קלה ומתונה, מנוגדת לכבוד האדם של הילד בהיותה משפילה וכואבת ואף עלולה לגרום לנזקים גופניים, נפשיים והתפתחותיים; ואלה טוענים כי אינה מזיקה, או שיעילותה עולה על נזקיה, והיא חשובה לעיצוב גבולות לילד.

גם לאלה הגורסים כי ענישה גופנית אינה יעילה ועלולה להזיק (כמו כותב שורות אלה), קיימת בעיה כיצד, אם בכלל, על המשפט להתערב. קיימת בעיה לאסור זאת באיסור פלילי גורף, במיוחד אם האיסור מתקבל בפסיקת בית המשפט ולא בחקיקה. שינוי כזה של נורמה, ההופכת ברגע אחד הורים רבים לעבריינים, אינו יכול להיעשות בן יום. להעביר חוק לוקח זמן רב ויש "משא-ומתן" בין חברי הפרלמנט המייצגים חלקים שונים בעם. במיוחד נכונים הדברים לגבי חברה רב-תרבותית שבה מגזרים שונים (עדות, דתות, מיעוטים ומהגרים רבים) כגון בישראל, בקנדה ובארה"ב.

מהי, אפוא, הדרך הנכונה? דומה שאוסטריה ומדינות סקנדינביה העלו את הרעיון המקורי ביותר. המהלך באותן מדינות נגזר מחשיבה תכנונית לטווח רחוק של הרשויות, ובראשן משרד המשפטים. אותן מדינות מצאו לנכון לחוקק סעיף חוק בחקיקה אזרחית, שמשמעותו החדרת הנורמה לידיעת הציבור בדרך הדרגתית. לא חוקקו סעיפים כאלה בחוק הפלילי, שכן הכוונה אינה הגשה המונית של כתבי אישום נגד הורים שנקטו ענישה גופנית קלה, ובמקרים קשים ממילא מועמדים הורים לדין.

כך נוצר פער מובנה בין הצהרה ברורה לבין אכיפה זהירה. והחשוב מכל, מדינות אלה ליוו את החוק החדש במסע חינוכי אגרסיבי ואינטנסיבי, דרך פרסומים בטלוויזיה וברדיו ואף על קרטונים של חלב, שליחת חומר פרסומי לבתים וקיום קורסי הדרכה להורות טובה. הניסיון היה להסביר לציבור מדוע ענישה גופנית מזיקה לילד ופוגעת בכבודו, ולא פחות חשוב מכך - הוצגו להורים חלופות יעילות וזמינות.

סקרים שוטפים שנערכו במדינות אלה הצביעו על ירידה משמעותית בתמיכה בתופעה ובשימוש בה ועל הטמעה מוצלחת יחסית של הנורמה החדשה. מדינות שהלכו בדרכים אחרות וקבעו איסור בפסיקת בתי-המשפט דווקא (כמו ישראל) או בחוק הפלילי דווקא, או שלא ליוו את האיסור במסע הסברתי (שוב, כמו ישראל), נחשפו לבעיות חברתיות של הטמעת האיסור ולטענות כי מדובר ב"גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".

גם בישראל עוד לא מאוחר לפצוח במסע הסברתי שכזה, הפעם לא במימון המועצה הלאומית לשלום הילד, שעושה עבודת קודש בנושא, אלא במימון ממשלתי. נכון, קשה לתכנן בישראל לטווח רחוק, ותקציב אף פעם אין בנמצא. אך אולי שרת המשפטים החדשה-ישנה (או שר המשפטים החדש-ישן, אם יחזור לתפקידו) ירימו את הכפפה.