בשנת 1995 שימש העיתונאי אמנון דנקנר פאנליסט בתוכנית "פופוליטיקה". בדיון שעסק בהפגנות הימין שלפני רצח רבין ז"ל, קרא דנקנר לעבר איתמר בן גביר, פעיל הימין הקיצוני שהתארח בתוכנית, "סתום את הפה נאצי מלוכלך" והוסיף "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה".
השבוע פסק בית המשפט העליון בפרשה. השופט אליעזר ריבלין קבע שיש לדחות את התביעה שכן לדנקנר עומדת הגנת תום לב. השופטות עדנה ארבל ואיילה פרוקצ'יה סברו שיש לקבל את התביעה (ואת הערעור), אלא שארבל סברה כי לאור התנהגותו האלימה, הגזענית והפרובוקטיבית של בן גביר (אף השתתפותו בהפגנה שבה נראה רבין לבוש בבגדי קצין אס.אס) יש להעמיד את הפיצויים על סך שקל אחד, ופרוקצ'יה סברה כי הביטוי "נאצי" חוצה כל גבול, במיוחד בחברה הישראלית שזיכרון השואה חי ושולט בה, ולכן יש להעמיד את הפיצוי על סך 15 אלף ש"ח. בסופו של דבר נפסק כדעתה של השופטת ארבל.
האם דבריו של דנקנר בכלל פגעו בבן גביר? על-פי חוק איסור לשון הרע בן גביר לא חייב להוכיח פגיעה בפועל, אלא רק שהביטוי "עלול לפגוע". לפי בתי המשפט, החשש לפגיעה נבחן בהתאם לציבור שעמו נמנה אותו אדם ולא בהתאם לעמדותיו והשקפותיו של כלל הציבור.
כך, לדוגמא, אם נכתב בפשקוויל בירושלים או בבני ברק על אדם חרדי שהוא מחזיק בביתו טלוויזיה, הרי שהדבר יכול בהחלט להיחשב כלשון הרע בעיני הציבור החרדי שבקרבו הוא חי, בשונה מכלל או מרוב הציבור.
האם הביטוי "נאצי" מהווה לשון הרע בעיני ציבור נאמניו ועמיתיו של בן גביר? עם כל המיאוס מעמדות הציבור הכהניסטי, דומה כי עדיין הביטוי "נאצי", הכה קשה בעיקר בחברה הישראלית-היהודית, מהווה חציית כל הגבולות. לא ניתן יהיה לומר שביטוי קשה זה אינו מהווה לשון הרע אף בעיני הציבור שבן גביר משתייך אליו.
שונה הדבר, למשל, לו היה מכנה דנקנר את בן גביר בכינויים כגון "בריון, גזען" ואף אולי "דעותייך מזכירות את אלה של הנאצים". כאן ייתכן שלא היה מדובר בלשון הרע כלל. גם אם היה בדברים משום לשון הרע, ניתן היה לחסות תחת כנפי ההגנות שהחוק מספק למקרה כזה - כגון אמת בפרסום, אם היה מוכח שבן גביר אכן בריון וגזען, ויש בדברים משום עניין ציבורי; או אחת מחלופות הגנת תום הלב בחוק, זו המכוונת כלפי אישי ציבור, דמויות ציבוריות וידוענים ומאפשרת למתוח עליהם ביקורת בעניינים ציבוריים, כל עוד היא סבירה ולא פוגעת מעבר למידה, גם אם היא קשה.
אמנם השופטים ריבלין וארבל הזכירו בפסק-דינם כי היה זה בן גביר שכלל את הנאציזם בדיון הציבורי בישראל. מעין מה שהילדים מכנים "הוא התחיל". טענה דומה התקבלה על-ידי הנשיא אהרן ברק והשופט ריבלין עצמו גם בפרשת איש העסקים לוני הרציקוביץ', הבעלים של קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א, שתבע עיתונאים שתארו אותו באופן מאוד לא מחמיא כעכבר ביבים, בעוד הוא היה זה שירה את יריית הפתיחה וכינה אותם עכברים היוצאים מן החורים. אך הדבר עדיין לא מצדיק שחרורו של דנקנר מאחריות. כאשר אדם בכלל ויהודי בפרט מכונה "נאצי", קשה להשית כאן כל הגנה שהיא. קשה גם לקבל פרשנות שלפיה בשיח היומיומי פרט למשמעות ההיסטורית הקשה יש למונח זה גם משמעות של בריון וגזען, אכזר ושונא זרים, גם אם אינו באמת תומך של הנאציזם כפשוטו.
אמת, דנקנר רצה לזעזע. הוא לא בחר לחינם את המונח הזה, אך הוא חצה את הגבול המותר גם עבור הערך הכמעט מקודש כיום של חופש הביטוי. ערך זה אינו עומד כאן רק מול הזכות לשם טוב של בן גביר, שתי זכויות חוקתיות, כפי שהוכר על-ידי השופט ברק בפרשת העיתונאי אבינרי והספר "הגביר" על ח"כ אברהם שפירא ז"ל, בפרשת שרון נגד בנזימן ועיתון הארץ בעניין מלחמת לבנון ובפרשות נוספות. כאן עומד לדיון גם אינטרס ציבורי כללי של הגנה על רגשות הציבור, ולא רק האינטרס של התובע הספציפי. רבים עלולים להיפגע מן הדברים, לא רק בן גביר.
בשורה התחתונה אומץ פתרון שהמשפט נוקט בו לעתים - קבלת התביעה, אך הטלה סמלית ביותר של פיצויים, בגובה שקל אחד. פתרון כזה מאפשר לבית המשפט "להלך בין הטיפות". מחד, הטלת אחריות משפטית, ומאידך, הוקעת העמדות הגזעניות של התובע, בבחינת "לא באמת מגיע לו", למרות שמבחינת החוק "מגיע לו". אכן, זו אחת הדוגמאות ליופיו של המשפט, וליכולתו של השופט להימנע מפסיקה רובוטית "ללא רגש". בדומה לכך, מוכרות פסיקות בהליכים פליליים שבהן קבעו השופטים שהנאשם אומנם אשם אך עונשו הינו מאסר בן יום אחד שרוּצָה בפועל בעצם הגעת הנאשם לבית המשפט לשמוע את גזר הדין. אך דווקא במקרה האמור היה צורך להיזהר מפני שימוש במנגנון זה.
נאצי הוא נאצי הוא נאצי - חבר המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, התומכת ברצח עם, שהשמידה שישה מיליוני יהודים - שליש מהעם היהודי, בתאי גזים, במשרפות ובקברי אחים, וכן הומוסקסואליים, צוענים ועוד. "נאצי" הוא "המאוס בגידופים", כפי שקבעה השופטת ארבל.
לבית המשפט גם תפקיד מחנך ומעצב ואף מרתיע, אך עליו גם לשפוט בסכסוכים. לפיכך דווקא דעתה של השופטת פרוקצ'יה נראית מקובלת יותר. דעה זו מאוזנת - מצד אחד מדובר בלשון הרע ואין הגנות. מצד שני, אין לתת פיצוי של שקל אחד אך גם לא פיצוי גבוה. פיצוי נמוך יחסית בגובה 15 אלף ש"ח יכול היה לשדר את המסר הנכון: בן גביר קיבל פיצוי נמוך בגלל דעותיו הגזעניות, פעולותיו הבריוניות והשתתפותו באותה הפגנה, אבל הוא בכל זאת קיבל פיצוי מסוים, כי בחברה שלנו - אפילו בחברה קולנית ושוחרת ריב כשלנו, ואולי דווקא בחברה כזו, שבה לצערנו יש גם זילות של זיכרון השואה - לא ניתן לקרוא לאדם "נאצי" ולצאת בשלום.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
