לאחרונה עלה על-סדר היום עתיד יחסינו עם ארה"ב. לא מדובר בך ובי באופן אישי, אם כי יתכן שגם אנחנו נושפע בסופו של דבר; מדובר ביחסים בין המדינות.

מצד אחד, מדינת ישראל הקטנה והמאויימת על-ידי שכנים רבים וחזקים, אשר מזה שלושה עשורים טורחת להקטין עצמה עוד ועוד, לכאורה בניסיון לרצות את אויביה, תוך אשליה שתוכל להמשיך בכך, בהקטנת עצמה, בלא להיעלם סופית.

מן הצד האחר, ארה"ב שעד לא מזמן נחשבה למעצמה היחידה בעולם וכעת כבר לא ברור אפילו אם עודנה המעצמה החזקה בעולם ולכמה זמן, אבל ברור שהיא בת הברית היחידה של מדינת ישראל.

האווירה הכללית אצלנו היא שאנחנו תלויים בארה"ב. אם אצלנו לא יורד גשם, מילא; אבל אם בארה"ב תהיה בצורת חלילה, מה נאכל?
אלא שזה רק פן אחד של התלות ולא הפן המרכזי. תלותנו בארה"ב מבחינה מדינית, כך מקובל אצלנו, היא מוחלטת. אנחנו אמורים להיות קשובים לכל איוושה העולה מן הבית הלבן ולהתאים את צעדינו לציפיותיהם של האדונים מוושינגטון.

הנושא עלה לסדר היום בעקבות דוח בייקר המילטון. הדוח הזה נראה כמשהו שאינו מבשר טובות למדינת ישראל, ועל השאלה מהן ההתפתחויות המדיניות הצפויות בעקבות הדוח הזה, אם בכלל, הושמעו דברים הסותרים זה לזה.

ברשותכם, נתרום גם אנו את חלקנו לדיון הזה.

כאמור, הנחת היסוד ביחסי מדינת ישראל-ארה"ב היא שאנחנו מדינה קטנה שחייבת להיות סמוכה על שולחנה של מדינה גדולה כדי לשרוד. על דרך דברי הנביא (עמוס ז'): ... מִי יָקוּם יַעֲקֹב: כִּי קָטֹן, הוּא.

אנחנו כל כך קטנים, בקושי ניתן למצוא אותנו על הגלובוס; אז איך נוכל להסתדר לבד? ואכן כשחושבים על מדינה, זה אולי נכון; אבל כשוחושבים על עם ישראל, נו באמת.

אילו היה קיומו של עם ישראל תלוי באומות העולם, הוא היה נכחד מזמן. ספק אם היה נזכר אפילו בספרי ההיסטוריה שלהם. הקיום של עם ישראל מבוסס על נס תמידי כי כך הבטיח הקב"ה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב. ואם כבר הזכרנו את יעקב,

פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוק הבא:
(בראשית ל"ב) [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם.

בשביל מה הוא שלח אליו מלאכים? וגם לְמה טוב כל ההמשך דלהלן?
[ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.

יעקב מודיע לעשו כי הוא מבקש לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. ומה הנימוק לחן המבוקש? עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. חוץ מזה גם צברתי רכוש, וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; אבל איך כל זה אמור לעורר את אהדת עשו ליעקב?

רש"י נותן לנו רמז באומרו כי גַּרְתִּי בגימטריא תרי"ג; יעקב מספר לעשו כי הוא מקפיד על קיום תרי"ג מצוות התורה ועמד בהקפדה זו גם בעת שהיה אצל לבן.

ומה מניע את יעקב לחשוב שעשו מתעניין בשמירת המצוות שלו? הרי עשו וויתר במוצהר על המחוייבות לשמירת המצוות והוא מסתפק בכך שיהיה לו טוב בעולם הזה. לכאורה, לכל היותר הוא ילעג ליעקב ולמצוות שהוא מקפיד לקיים.

אבל עשו אינו לועג ליעקב והרעיון הזה מתפרש בהרחבה בתורת החסידות; גם יעקב וגם עשו יודעים שנשמתו של אדם יורדת לעולם הזה כדי למלא את השליחות שהטיל עליה בורא העולם ומנהיגו.
השליחות היא לברר את הטוב מהרע על-ידי שמירת המצוות. יעקב מודע לכך שתפקידו בעולם הוא לברר את חלקו והוא אכן מברר. בהודעתו לעשו כי מילא את חלקו בשליחות, בירר את חלקו, הוא מבקש תגובה שתבהיר לו אם גם עשו פעל בירור בחלקו שלו. כי אם כן, הרי שמשיח יכול כבר להגיע.

להתפשר = להתאבד בשלבים

יעקב מתאכזב קשות כאשר מתברר לו שעשו לא השלים את בירור חלקו בעולם ואף לא התחיל בכך; ברור לו שהעול כולו יוטל על כתפיו, ומעתה יהא עליו לברר גם את חלקו של עשו בעולם עד אשר יכין את העולם כולו לקבלת פני המשיח.

עשו לא מרגיש בנוח עם הפער הזה שביניהם; הוא פוגש את יעקב בחיבוקים ונשיקות ומנסה לפייס אותו בכל דרך. קודם הוא מסרב לקבל את המתנות שיעקב שלח לו בטענה: יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. (ל"ג, ט) יעקב מתעקש שעשו יקבל את המתנות בטענה: כִּי-חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; (שם יא) ובכך משדר מסר ברור כי גם הרווחה החומרית תלויה בברכת ה', ואינה מחייבת הליכה בדרכו של עשו.

יעקב מנצח, וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח. התמים הזה, האברך כולל שנחשב לא יוצלח, אחרי שעשו מכריז בגאווה יֶשׁ-לִי רָב, הוא מודיע בענווה: יֶשׁ-לִי-כֹל, מתעקש וכופה על אחיו המוצלח ממנו לכאורה, לקבל אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ. אתה מתגאה בעושרך הרב, קח, שיהיה לך עוד.
עשו נקלע למצב די מביך; אחיו הקטן, לא רק שאינו נסוג ולו צעד אחד קטן, הוא עוד כופה את רצונו עליו, על האח הגדול. בניסיון להציל משהו מן הכבוד האבוד הוא מעלה הצעה: [יב] וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ.

יעקב מסרב. הוא חושש כי ילדיו יספגו משהו מהשפעתו של עשו ומעדיף ללכת לבדו: [יד] יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה.

עשו מציע הצעה חדשה: [טו] וַיֹּאמֶר עֵשָׂו--אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ, מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי; ושוב יעקב מסרב: וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

והסוף: [טז] וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. [יז] וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

כל אחד לדרכו. כנ"ל, יעקב מודע לכך שמוטל עליו לברר גם את עשו ואת חלקו בעולם, אבל נראה שעוד לא הגיע הזמן לכך. בינתיים עשו מסרב לשתף פעולה ומכיוון שכך עדיף לשמור מרחק ממנו עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. ומה יקרה אז? אז עשו יהיה מוכן גם הוא לגאולה האמיתית והשלמה.

בעצם, מדוע לא מעכשיו? מדוע לא לקבל את הצעתו של עשו ו"להשפיע מבפנים" כמקובל במקומותינו? כי זה אומר פשרה של יעקב עם דרכו של עשו, ויעקב מודע לכך שפשרה כזאת מבוססת על אשליה ולא יותר. אין לה שום סיכוי להצליח.

עמדנו בעבר על העובדה שחז"ל מזהים את תרבות המערב עם תרבות עֵשָׂו, אֱדוֹם. בדורות האחרונים, ארה"ב היא נושאת הדגל של תרבות זו, ומיחסה כלפי היהודים בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט ניתן להסיק בוודאות כי כבר הגיע הזמן למימוש דבריו של יעקב אבינו: עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה.

אלא שכאן יש בעיה; אנחנו מאסנו בתרבות יעקב ואימצנו לנו את תרבות אדום. ומכיוון שתרבות זו לא באמת מתלבשת עלינו, כל הזמן אנחנו מנסים למצוא חן בעיני הגוי, שיסכים לקבל אותנו ל"משפחת העמים". מכאן נובעים כל הרעיונות לפתרון הסכסוך באזורנו, רעיונות שכולם מבית היוצר שלנו. פשרה ועוד ויתור, אולי סוף סוף יקבלו אותנו.

ועכשיו נחשוב רגע ברצינות, מה עשו צריך את יעקב אם הוא העתק שלו? מה עוד שיעקב, בניסיון להדמות לעשו כפי שהוא בדמיונו, עושה דברים שעשו רואה אותם ומורט את שערות ראשו בחוסר אונים.
יעקב מוותר על כל נכסיו האסטרטגיים, מבליג על רצח אנשיו, מציע לאויביו פרסים על פגיעתם בו ועוד ועוד תופעות מוזרות מבית היוצר של האדוֹמים מבית יעקב.

בסוף עשו עוד יצטרך להציל את יעקב, אחרי שלזמן מה נראה היה שדווקא יעקב הוא המסייע לעשו בהתמודדות עם מבקשי נפשו מבני ישמעאל. אז למה לעשו כל הצרה הזאת?

אצלנו, בחוגים הרשמיים אבל לא רק, מעדיפים להמשיך לשגות באשליות. 'הנשיא אינו מסכים עם דוח בייקר' או משהו כזה. המבט שלהם מופנה החוצה תמיד. לעולם לא פנימה. הם לא מעלים בדעתם שאולי התנהלותם היא שהניעה את מחברי הדוח להגיע למסקנות שהגיעו. אז הישועה תבוא מהנשיא האמריקני. ומה יקרה כאשר יסיים את תפקידו? עוד חזון למועד. נחיה את הרגע וכשנגיע לגשר וכו'.

אכן, הגיע הזמן שנשוב לדרכו של יעקב. רק כך עשו יכבד אותנו, וגם ישמעאל. והכי חשוב, תהיה לנו סיבה טובה גם לכבד את עצמנו.
וכאשר תהיה לנו סיבה לכבד את עצמנו, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.