בכל עניין שעל הפרק, לשני יהודים יהיו שלוש דעות לפחות; דומה כי זו מוסכמה שמעבר לכל מחלוקת. מחלוקות בין יהודים יתגלעו בכל נושא שעולה על הפרק, גם אם הוא שולי ביותר. יתווכחו, לפעמים רק בשביל להתווכח. על הקביעה שלמעלה - עוד לא מצאתי מי שחולק.

מאיפה זה בא לנו? איך זה שבהיותנו מפוזרים בין האומות, אנחנו מיעוט המעשיר את האומות המארחות, מעין תבלין המשביח את התבשיל, בעוד בהיותנו מכונסים יחדיו במטרה לפעול למען עצמנו, המקולקלות שבאומות יכולות ללמוד מאתנו כיצד אסור להתנהל? למישהו יש הסבר לתופעה המשונה הזאת?

ואולי התשובה רמוזה בגוף השאלה? אולי שורש הקלקולים הוא בעובדה שהתכנסנו יחדיו במטרה לפעול למען עצמנו? שהרי בהיותנו מפוזרים בין האומות, גם אם כל אחד פועל למען עצמו, עליו להתחשב בסובבים אותו, והם שונים ממנו. שונים עד כדי כך שאינו חש כי הם בני תחרות שלו, לכן במקום מחלוקות נוצרים שיתופי פעולה.

ההסבר הזה נראה לי צולע קצת, או לפחות לא מעובד מספיק, אבל ענייננו הפעם הוא בירור שורש המחלוקות אצלנו, במדינה של היהודים, ולאו דווקא בהעדר אותן מחלוקות בהיותנו בין הגויים.

בשתי השבתות האחרונות נפתחו פרשות השבוע בפעולה של יעקב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב.

בשבת זו בע"ה, שוב נקרא פרשה הפותחת בפועל המתייחס ליעקב:
(בראשית ל"ז) [א] וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.
כאילו אחרי שנאלץ לעקור ממקומו ולנדוד לחרן, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, ואחרי שהתעמת עם עשו אחיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, שלא לדבר על צרת דינה שנחתה עליו די בסמיכות לאחר העימות עם אחיו, הגיע הזמן לשבת קצת בשלווה. אלא שהשלווה מסרבת לשכון בבית יעקב, עדיין.

[ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

לפני כן כתוב הפסוק דלהלן:

[ב] אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף... כבר הניסוח הזה מזמין צרות; ומה עם יתר האחים? רק יוסף הוא תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב? ואם לא די בכך, הבן יקיר עוד מגדיל לעשות: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם. מה הפלא אם כן ש-וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם?
אחר כך יוסף חולם חלומות הנשמעים כאלה שרומזים לשגעון גדלות ובתמימותו הוא מספר אותם לאחיו. בכך הוא מעצים את השנאה כלפיו ואף מוסיף עליה קנאה, [יא] וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

בהשקפה ראשונה, קצת משונה שיוסף מביא את דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם בלא שניסה קודם לברר אתם את העניין. גם משונה שהאב הצדיק, אינו מגיב לדבה הרעה; לא גוער ביוסף על המעשה המכוער ולא מזמן את האחים לבירור. כנראה חשב שזו התנהגות ילדותית שתחלוף עם הזמן וההתבגרות. אבל לא זה מה שקרה.

[יג] וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. [יז] ...וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

מהתנהלות זו ניתן להסיק כי גם האב וגם הבן לא העלו בדעתם שיש איזו סכנה בהטלת שליחות כזאת על יוסף. האב לא האמין שבניו התנהגו כפי שסיפר יוסף ויוסף לא חשב שיש משהו רע בהתנהגותו, שהרי כל כוונתו היתה שהאב יקרא את אחיו לסדר, כך שישפרו את התנהגותם.

אבל האחים, פגועים עד עמקי נשמתם, [יח] וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. [כ] וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

המשך הסיפור ידוע וגם עד כאן לא נראה שחידשנו הרבה. כאמור, אנחנו מנסים להבין את שורש המחלוקת בין יהודים, וכמו בכל דבר, הפעם הראשונה בה נזכר משהו בתורה, מהווה בניין אב לכל ההמשך.

אולי אם נבין את המחלוקת של בני יעקב נבין גם את עצמנו? נקווה.