ערך חיי אדם

לפני מספר חודשים, לאחר שנחקקה שביתת חולי סרטן המעי הגס בראשנו, הוכרע דבר הגדלת סל התרופות לרווחת החולים ולשביעות רצונה של הסתדרות הרופאים בארץ. לפני ימים ספורים בלבד שבה ועלתה דרישתו של יו"ר הסתדרות הרופאים, ד"ר יורם בלשר, להגדלת סל התרופות בשנת 2007 ב-300 מיליון ש"ח. שוב חוזר הניגון. כיהודי, וכיהודי מאמין בפרט, סוגייה זו היא אחת מהקשות לה אנו נדרשים, שכן הצלת חיים נחשבת ביהדות לערך יסוד. למעט רצח, עבודה זרה וגילוי עריות, מותר לו לאדם לעבור כמעט על כל חוקי התורה בכדי להציל חיי אדם. אז כיצד זה בא משרד האוצר בדין ודברים כל כך מתיש, שנה אחר שנה, עם מי שחיי אדם אמורים להיות בראש מעייניו?

התשובה לא קלה, אך מתבקשת. אחד מתפקידיה המרכזיים של הממשלה הוא באספקת מוצרים ציבוריים. מוצר ציבורי (להבדיל ממוצר פרטי), הוא מוצר שצריכתו ע"י פרט כלשהו אינה מונעת את צריכתו גם ע"י פרטים אחרים. למוצר הציבורי עלות כספית, אך הפרטים יכולים לצרוך אותו אפילו אם לא שילמו בעבורו. דוגמאות למוצרים ציבוריים הם: ביטחון צבאי, המסופק לכל תושבי המדינה ללא אבחנה, תאורת רחוב, המסופקת באופן חופשי לעוברים ולשבים וכיוצ"ב.

מוצר ציבורי אינו יכול להיות מסופק על-ידי גוף עסקי, מפני שבדרך כלל איש לא יתנדב לשלם עבורו. למשל, מן הרגע שקיים טנק, הוא מספק את אותה ההגנה לכל האזרחים. לכן, כל אזרח ימתין שרעהו ישלם עבור הטנק, אלא אם כן הממשלה היא שתרכוש את הטנק, ותכריח את כלל האזרחים לממן את הרכישה באמצעות המיסים שהיא גובה.

מההסבר המובא לעיל המסקנה היא שתרופות הן לא מוצר ציבורי, אלא מוצר פרטי: רק צורך התרופה נהנה ממנה. לפיכך, אין הצדקה עקרונית להעמסת מימון התרופה על כתפי אזרחי ישראל. אלא שמדינות מפותחות כלכלית הפכו במרוצת 100-150 השנים האחרונות למדינות רווחה שנטלו על עצמן גם סיוע לפרטים. במיוחד, לאלו שאינם יכולים לסייע לעצמם. למשל, חולים אשר מחלתם המתמשכת מונעת מהם להמשיך ולהשתכר. מצבם מוחרף לעיתים עוד יותר בשל טיפולים יקרים מאוד. הדברים מגיעים לתודעת הציבור כאשר חולים הזקוקים לתרופות יקרות במיוחד אינם מקבלים אותן, מפני שהן אינן בסל התרופות. ואז הם מפגינים בדרישה לקבלן, וכך עניינם הופך לידוע.

ואולם, למרבה הצער, אין לממשלת ישראל היכולת לעסוק בכל סוגייה כזו כאילו היא מהווה את הבעיה הבלעדית, שכן עוגת התקציב מוגבלת. לפיכך, ברור שחייב להסתמן גבול לגובה הסכום שניתן להקצות ליחיד, אפילו אם מדובר בהצלת חיים. יתר-על-כן, חשוב לזכור, כי הצלת חיים אינה מוגבלת לתחום הבריאות, ויש להקצות את התקציב באופן שיאפשר הצלת חיי אדם בצורה מרבית.

במה דברים אמורים? דוגמא אחת להמחשה: על-פי נתוני הלמ"ס, מתחילת 2006 ועד סוף יולי 2006 נרשמו 9,781 תאונות דרכים, בהן 19,986 נפגעים, מתוכם 1,477 הרוגים ופצועים קשה. לאור הנתונים האמורים היה צריך להתייצב ציבור הנהגים ובני משפחותיהם בפתחו של משרד האוצר בדרישה להרחיב את ההוצאה על תיקון ואחזקת כבישים, הגברת מערכי הסברה, חיזוק מערכת אכיפת חוקי נהיגה וכיוצ"ב. היריעה קצרה מלהכיל, אך לו נדרשתי להמשיכה, מעבר לתאונות הדרכים, היו נכללים בה אבטחת מבני יישובים באזורי קו העימות, הצבת מצלמות בשירותי בתי הספר, מיגון הבתים בשדרות, הכפלת מערך השוטרים, ועוד.

כיצד אם כן יכול הדבר לבוא לידי פתרון? התשובה נעוצה בהסכמה גורפת על נקודת ייחוס אחידה הקרויה "הערך הסטטיסטי של חיי אדם". מדובר בערך כלכלי כמותי שניתן להשתמש בו בניתוחי עלות תועלת, המבטא את העלות השולית הציבורית למניעת מוות בנסיבות מסוימות. הנתון האחרון שהעליתי בחכתי הוא, שבשנת 2002 ניצב הערך הסטטיסטי של חיי אדם על 3 מיליון דולר (Value of life - Wikipedia). נניח מספר הנחות להדגמה.

על-פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2005, תוחלת חייו של זכר ממוצע בלידתו עומדת על 78.3 שנים בעוד תוחלת חייה של נקבה ממוצעת עומדת על 82.7 שנים. ממוצע שני הערכים יניב תוחלת חיים ממוצעת של 80.5 שנים. כעת נניח שער חליפין של 4.3 ש"ח לדולר. הערך הסטטיסטי של חיי פלוני יעמוד אז על 12.9 מיליון ש"ח. חלוקת סכום זה בסך שנות תחולת חייו תניב את הערך הסטטיסטי עבור שנה ממוצעת בחייו. המספר המתקבל הוא כ-160,248 ש"ח.

כעת כל שנותר הוא לכנס אנשי מקצוע מתאימים, ביניהם הד"ר בלשר, לקביעת החלוקה האופטימלית של הסכום הנ"ל בין כלל הדרכים למניעת מותו של פלוני. לא, אינני אדם חסר רגשות הדן בחיי אדם כבסחורה. כאדם וכרגולטור, לו היה ביכולתי הייתי קובע, כי ערכו הסטטיסטי של חיי פלוני הינו אינסופי. אלא שלמעשה כדבר שבשגרה, מבלי שנקרא לילד בשמו, מעריך כל אחד בדרכו את ערכו הסטטיסטי של חייו. כך בית המשפט הקובע סכום פיצוי על נזק שגרר מותו של אדם, או אדם הלוקח על עצמו סיכונים ומקנה לעצמו הרגלי עישון או אכילה שאיננה בריאה, או נהיגה בלתי זהירה, משדר כי הערך הסטטיסטי של חיי אדם איננו אינסופי.

לו הייתי מבקש את מלאך המוות לבצע משאל עם, ובהניפו את קלשונו על צווארם של הפרטים לשאול אותם מה היו נותנים בעבור הארכת חייהם ביום אחד, מסופקני אם כל הפרטים כולם היו מוותרים על כל הונם בתמורה. בתחילת המאמר השתמע ברורות מדברי, כי הצלת חיים הינה ערך עליון. בעיצומם של דיוני חוק התקציב טוב תעשה ממשלת ישראל על שלוחותיה אם תוודא, כי כל סעיפי הוצאתה ראויים וחיוניים באופן שיניב פינוי משאבים כספיים מרבי להצלתו של פלוני ופלוני, גם אם כרוך הדבר בהפחתת מה במשכורתו של אלמוני. לסיום, כל שנותר לי הוא לאחל לכל בית ישראל החלמה מהירה, בריאות מלאה ואריכות חיים.