הבנק ששכח את הפועלים

הקרב המביך משהו בין ההסתדרות להנהלת בנק הפועלים וועד עובדי הבנק, עלה בשבוע החולף מדרגה. מזכ"ל ההסתדרות, עמיר פרץ, הודיע שיסגור את חשבונו הפרטי בבנק. בנוסף הודיעה ההסתדרות שתשקול העברת כספי קרנות השלה (הנאמדים במיליארדי שקלים) מהבנק לבנקים אחרים.

בבנק הפועלים לא נשארו חייבים, ומחד, הודיעו שהם בוחנים היבטים פלילים בהתבטאויותיו של פרץ, ומאידך, תבע ועד עובדי הבנק את יו"ר הסתדרות הפקידים, ליאון מורוזובסקי, על הוצאת לשון הרע, וביקש מבית המשפט לקבוע פיצויים בהיקף של מיליון שקל לוועד.

אין צורך לחזור על מלחמת ההתבטאויות בין פרץ לשרי אריסון (המחזיקה בגרעין השליטה בבנק במסגרת קבוצת אריסון-דקנר) שאף היא עברה לפסים אישיים.

ועד עובדי בנק הפועלים עשה את שלו, ופעל ל"הוציא" מהבנק תנאי פרישה מועדפים לעובדים שיפוטרו. ריקי בכר, יו"ר ועד עובדי בנק דיסקונט, טען השבוע בכלי התקשורת, כי למרות התנאים שהשיג ועד עובדי בנק הפועלים למפוטרים, השיגו תנאים טובים יותר ועדי העובדים ביתר הבנקים - ללא לחץ ההנהלות (בכר טוען שאם הנהלות היתר הבנקים היו פועלות בלחץ כמו בנה"פ היו הוועדים מוציאים יותר למפוטרים). למרות זאת, עוצמת ועדי העובדים היא באיחוד השורות ולא בפעילות עצמאית של כל ועד.

יש לציין את חשיבות ההסתדרות בימים אלה. הסתדרות העובדים מהווה איגוד מקצועי, שמטרתו לשמור על זכויות העובדים השכירים בישראל. בימים של מיתון עושה כל בעל הון לביתו ומפטר מאות עובדים כלאחר יד, ולעיתים ללא מחשבה על "היום שאחרי". להבדיל מחברות ממשלתיות שהופרטו, לבנקים יש ערך מיוחד. הקשיים הכלכליים של הבנקים נעוצים בניהול קלוקל ולאו-דווקא בשל המשבר הכלכלי ששורר במשק. בנוסף הבנקים לא נמצאים בדרך להצגת הפסדים אלא ממשיכים להרוויח - פחות אבל עדיין להרוויח - וסכומים נכבדים.

בבנקים יודעים, כי למרות ניהול כושל שמביא בימי שיא לנתינת אשראים בהיקפים מפחידים (כמובן רק למי שההנהלות חפצות בייקרם) וברמות מינוף חריגות במיוחד, טבעי הוא שבימי מיתון האשראים הבעייתיים ישבו כאבן ריחיים על צווארם. בבנקים יודעים שהמדינה לא תיתן להם ליפול, ודי להזכיר את הקריסה שלהם בשנות ה-80' העליזות.

הטענה הרווחת בקרב המפטרים ההמוניים (ולצורך העניין-בנק הפועלים) היא: שהבנק חייב להתייעל ולהתאים את עצמו למציאות משתנה, למקסם את רווחיו ולחפש אפיקי השקעה נוספים ורווחיים ולהשקיע את הכספים שיחסכו מפיטורי העובדים. בכך הוא למעשה שומר על פרנסת העובדים שנשארים לעבוד ומאפשר בזמן צמיחה לגייס עובדים נוספים בתנאים משופרים- הרי הבנק מתייעל.

התשובה לטענה זו היא פשוטה. האם לא היו משיגים בבנק את אותו האפקט בקיצוץ שכר רוחבי? נכון, הייתה נוצרת אבטלה סמוייה אבל רק לפרק זמן מוגבל במהלכו יכולים הבנקים להוציא עובדים שתפקידם מצטמצם להשתלמויות וכנסים מקצועיים כך שכשהמשק יחזור לפסים של צמיחה יהיו העובדים משכילים יותר, מקצועיים יותר ונאמנים יותר למקום עבודתם.

טענה כזו של מפטרים מעלה שאלה נוספת, האם לא מדובר בניסיון להיפטר מעובדים בעלי זכויות ובבוא היום לקלוט עובדים ללא זכויות (עובדי קבלן כוח אדם, עובדים באמצעות חוזה אישי וכו) ובכך למעשה לצמצם את התחיבויות הפנסיוניות של המעסיק (הבנק) ובפועל לפגוע בעובד.

ומה לגבי אחריות הבנקים לצמיחת המשק? הרי לציבור יש אחריות לבנקים בזמן שאלה קורסים או אפילו נקלעים לתקופות משבריות. מדובר ביחסים הדדים, כשלבנק קשה הציבור מעניק לו רשת ביטחון (באמצעות כספי משלם המיסים) וכשלציבור קשה, על הבנקים לגלות הבנה, סבלנות ולחפש פתרונות יצירתיים כשפיטורים הם מוצא אחרון בלבד.

אם כן, האם הבנקים הם גוף פרטי שמתנהל כחצר הפרטית של בעליו, או גוף בעל ערכים מוספים ואחריות גם לצמיחת המשק, לכספי משלם המסים ולפרנסת עשרות אלפי העובדים במערכת זו?

התשובה לשאלה זו היא פשוטה. למרות שקבוצת אריסון-דנקנר רכשה את השליטה בבנק הפועלים, בסך הכל מחזיקים בעלי מניות פרטיים בכ-40% ממניות הבנק הגדול במדינה. ביתר המניות מחזיק הציבור. כ-60% ממניות הבנק מסתובבות בבורסה והציבור מחזיק בהם באמצעות קופות הגמל, קרנות הנאמנות, ביטוחי חיים וקרנות הפנסיה. אל לנו לשכוח את החזקות המדינה בבנק (להזכיר ששוב מדובר בכספי משלם המיסים-הציבור) ואת רשת הביטחון שמעניק הציבור לבנק ומאפשרת למנהליו לעשות בכספו ככל העולה על רוחה (בימי שיא, כמובן).

ולכן, יש צורך בימים כאלה לדרוש מהממשלה לעשות כמנהג בעלים ולכפות על מנהלי בנק הפועלים שלא לפטר 900 מעובדי בנק הפועלים ועוד 100 מעובדי בנק משכן (שימוזג לתוך בנק הפועלים) - ובסך הכל 1,000 עובדים המהווים, כ-0.02% מכלל כוח העבודה של המשק הישראלי.

בימים אלה של מיתון עמוק ואבטלה הולכת וגדלה, על הממשלה לנהוג בחברות הנמצאות בהחזקתה ופועלות תחת מטרייתה כמנהג בעלים ולשאת באחריות כלפי הציבור, לשמור על מקור פרנסתו ולא לנהוג בדרך הקלה של דאגה לבעלי ההון.

הצעת הפשרה של ההסתדרות היתה מרשימה, ונראה היה שבהסתדרות לוקחים ברצינות את תפקיד המפשר בין רצונות העובדים לצורכי ההנהלה. בהסתדרות הציעו למנהלי הבנק לקצץ במשכורות העובדים קיצוץ רוחבי (כולל משכורות העתק של ההנהלה), ובכך להביא לצימצום ההוצאות וזאת במקום לפטר עובדים. על-פי הצעת הפשרה, היו אמורים ההנהלה וההסתדרות להיפגש פעם נוספת תוך פרק זמן מוגדר מראש על-מנת לבחון אם בשלו התנאים הכלל משקיים לפיטורים, קיצוצים נוספים או להחזרת המשכורות לרמתן הנוכחית.

מיותר לציין את תשובת הבנק, שסירב לכל הצעת פשרה תוך הערכה שמהלך כזה יזכה לגיבוי משפטי וציבורי - תוך תקיפת ההסתדרות שנמצאת בלאו-הכי במצב רעוע (בעיקר בתקופת המעבר ממשק ריכוזי למשק פולרליסטי), וכך מצא עצמו 0.02% מכוח העבודה של מדינת ישראל ללא מקור פרנסה.

אם אכן היה שר האוצר מתערב וכופה על הנהלת הבנק שלא לפטר את העובדים, אלא לקבל את הצעת הפשרה של ההסתדרות, מה היה קורה? כ-1,000 עובדים היו שומרים על מקום עבודתם לשנה נוספת. אותם עובדים היו ממשיכים לצרוך באותן הרמות להם הורגלו, ונותנים פרנסה לבעלי חנויות שמעסיקים עובדים, עוזרות בית וכן הלאה.

טוב עושה ההסתדרות שאינה נכנעת למכונה משומנת של יחסי ציבור שמפעילים בעלי ההון בישראל. טוב עושה ההסתדרות שאינה נכנעת להסכם עליו חתם ועד עובדי בנק הפועלים, ומנסה למנוע בכל הכוח אפקט דומינו שיכלול פיטורים ביתר הבנקים (שנהנים גם הם מרשת ביטחון של כספי משלם המסים). טוב עושה ההסתדרות שפונה למאבק ציבורי-צרכני, ופועלת לסגירת חשבונותיה בבנק הפועלים והעברת כספי הקרנות השונות שלה הנאמדות, כאמור, במיליארדי שקלים לבנקים אחרים.

ההסתדרות עושה טוב בכך שהיא מנסה לעצור את הסחף, שנועד להיפטר מעובדים בעלי זכויות וותק, וקבלת עובדים חדשים במקומם - דרך חברות כוח אדם, שמקבלים שכר נמוך מאד, אינם מקבלים תנאים סוציאלים נאותים, ואינם מיוצגים על-ידי האיגוד המקצועי. נתונים אלה צריכים להדאיג את כל הציבור הישראלי, בעיקר ממעמד הביניים ודרומה. ציבור זה צריך לשלוח מסרים של עידוד להסתדרות וליצור חזית אחת נגד בעלי ההון, שממילא אינם זקוקים לאיגוד מקצועי (הם מיוצגים בכל מקום אפשרי).