לא מסכים

קדמי יצא כאמור לגמלאות. מלאכה רבה נותרה לפניו, בשירות הציבורי. אחת מהן, שתעסיקו, קרוב לוודאי, עוד זמן רב, היא חברותו כיו"ר ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן (1948-1954).
הוועדה סיימה למעשה את ישיבותיה הגדולות. העדויות המרכזיות כבר נשמעו. קדמי, ויתר חברי הוועדה, שוקדים באחרונה על גיבוש דוח הוועדה ועל מסקנותיה. המדובר בדוח מקיף, מעמיק ורציני. יחד עם זאת, כבר עתה מתברר כי הדוח עלול ללקות בחסר. הוועדה גילתה רק מקרים מעטים של ילדים שנחטפו. חלק מהמקרים באו על פתרונם. ואולם, הבעיה נותרה בעינה: ילדים נעלמו, ולא נמצאו עד כה.

ממידע שהובא לידיעתי עולה חשש, כי הוועדה נקטה מדיניות מוזרה: היא התייחסה אל צווי אימוץ שנחתמו על-ידי שופט, ככזה ראה וקדש. גם כאשר הועלה על-ידי הורים חשד לפיו הוחתם השופט בעורמה על צווי אימוץ, סירבה הוועדה לפתוח תיקי אימוץ ולבחון את ההחלטות שנתקבלו אז על-ידי שופט - ובמיוחד את החומרים שהובאו בפניו. במצב זה, הצטמצם עוד יותר לרדת לחקר האמת. סוגיה זו עלתה בחליפת מכתבים בין השופט קדמי, לבין שושי זייד - אחת הפעילות הרציניות בתחום זה. זייד טענה, כי מדיניות הוועדה שלא לבחון כשרותן של החלטות שיפוטיות, "מבטיחה" מראש את אי פתרון התעלומה. היא טענה, למשל, כי עדותם של ההורים - לכך שלא ויתרו ולא מסרו את ילדם לאימוץ - היא זו שצריכה להישמע. קדמי, במכתבו מיום 29.2.00, כתב לזייד: "להערתך כי המדובר באימוצים 'ללא ויתור של ההורים' הבהרנו, שאין בכך בלבד כדי לפגום בחוקיותם. וזאת, משום שיש והמאומץ הינו 'אסופי' או 'חסר זהות'; ובבסיס החלטת האימוץ, עומדת עדותה של העובדת הסוציאלית בדבר 'עברו'". מכל מקום, הוועדה בראשות קדמי עומדת לפרסם בקרוב דוח חקירה, שיביא לפתרון חלקי של התעלומה.

קדמי, בטקס הפרידה, מצא לנכון "להתנצל" בפני חבריו/עמיתיו, על עמדות המיעוט אותם ביטא בפסקי דין בשלושה תחומים: התחום החברתי - במסגרתו נדרש להכריע בשאלה האם עיקרון השיוויון מחייב לפרש חוזה עבודה המעניק הטבות ל"בני זוג", כמעניק את אותן הטבות לבני זוג מאותו מין; התחום הבטחוני - במסגרתו נדרש, בין היתר, לקבוע עמדה בעניין סדרי חקירתם של חשודים בפעילות חבלנית עויינת, וכן: בעניין תפיסה והחזקה במעצר של חברים בארגוני מחבלים עד לקבלת מידע מאירגוניהם בדבר קורותיהם של נעדרים וכלואים מכוחות הבטחון שלנו; והתחום הבטחוני-יהודי - במסגרתו נתבקש לקבוע עמדה בדבר פתיחתם של ישובים יהודיים, המוקמים על-ידי מוסדות מיישבים ציוניים על אדמת הלאום, בפני מתיישבים שלא שירתו בצה"ל (המכוון בעיקר לערבים).

דבריו של קדמי משמעם, אומנם בנוסח מאופק ומנומס, ביקורת נוקבת כנגד מדיניות בית המשפט העליון בפסיקותיו בתחומים שלעיל. "העמדה שנקטתי בשאלות האמורות נראתה בעיני רבים וטובים, שמרנית ואפילו ארכאית", כתב, "ונמצאו כאלה שראו בה גישה המשקפת ראייה קיצרת טווח, המעניקה ל'צרכי השעה' משקל שאינו מגיע להם".

באשר לתחום הביטחוני, הוא מסביר בלשונו המשפטית: "כל עוד אין אנו יושבים לבטח במדינה יהודית, אין מנוס מליתן משקל נכבד לדרישות הנגזרות מחובתנו להבטיח את קיום המדינה בתור שכזאת"; ובתחום החברתי, הוא קובע: "כל עוד לא התגבשה אצלנו אותה השקפת עולם משותפת המתירה פריצה של המסורת המקובלת, אל לנו - כבית משפט להבדיל מבית מחוקקים - להוביל מהפיכות חברתיות, המקנות משמעויות חדשות למושגי יסוד של עולמנו היהודי". ובלשון פשוטה: קדמי מבקר, ולמעשה הוא כופר, בסמכותו של בית המשפט העליון להוביל מהפכה חברתית, בדרך של קביעת הלכה פסוקה. ובהמשך, הוא מתנסח שוב בלשון משפטית-זהירה: "למושג 'בן זוג' משמעות ברורה בלשוננו ובתרבותנו הלאומית, והכנסת שינוי, המשווה בני זוג מאותו מין לבני הזוג המסורתי, מהווה פריצת דרך, שאינה תורמת - בלשון המעטה - לעיבוי המכנה המשותף המקשר את בעלי ההשקפות השונות שביננו לחברה אחת". אם נתרגם את דבריו הזהירים, הכתובים בלשון משפטית נקייה, לשפת בני אדם רגילים, ניתן לאמר: קדמי מאשים את בית המשפט העליון, בהתעקשותו לדון בעניינים כגון אלה, בליבוי יצרים והגדלת המתח בין הציבורים השונים בישראל, היינו: בין דתיים וחילוניים; בין אשכנזים וספרדים וכו'. האשמה כבדת משקל, אלא שכאמור, זו נבלעה בגל הפרסומים בעניינו של הורביץ. קדמי מבקר את בית המשפט גם באופן שזה מטפל בסוגיות המובאות בפניו בתחום הבטחוני-יהודי ובמישור הבטחוני: "מלאכת הבטחת צביונה היהודי של המדינה טרם הסתיימה; ושעדיין אין אנו רשאים להתנהג כאילו תמה המלאכה וצביונה היהודי של המדינה מובטח. אין לו לעם היהודי מדינה אחרת; ואין לזנוח על כן את טיפוחו של צביונה זה שבלעדיו נחזור להיות עם-בלי-מולדת".

קדמי גורס, כי על מנת להבטיח את המפעל הציוני, יש להימנע מיישום מלא של אותם ערכים נאורים. "מילת המפתח להבנת הסתייגויותי הינה איפוא: המועד ולא העקרון". וכדי להמתיק מעט את הביקורת הוא מעיד על חבריו: "... אין לי ספק קל שבקלים שחברותי וחברי דואגים לפחות כמוני, לשלימותה של חברתנו, לבטחונה של מדינתנו ולצביונה היהודי. ההבדל ביננו נעוץ בכך: שאנכי סבור שטרם הגענו אל המנוחה והנחלה בתחומים אלה; ועל כן, טרם הגיעה השעה ליישום מלא של העקרונות שכולנו חפצים ביקרם. בעוד שחברי סבורים שאין מניעה ליישום מלא כאמור כבר עכשיו". דומה שאת ביקורתו של קדמי, ניתן להקביל לזו של פרופ' מנחם אלון, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון. לא בכדי נחשב אלון לאחד ממבקריו החריפים של בית המשפט העליון בכלל, ושל הנשיא ברק בפרט.

יעקב קדמי פרש בראשית ספטמבר 2000 מתפקידו כשופט בית המשפט העליון, עם הגיעו לגימלאות. 45 שנים נתן קדמי מחייו, בשירות הציבורי, 23 מאלה כשופט ומנהל בתי המשפט. בהשוואה לחלק נכבד משופטי בית המשפט העליון, הגיע קדמי למשרה הרמה לאחר שהתנסה בתחומים רבים ומגוונים: משטרה, תביעה, ניהול מערכת המשפט ועוד.

עבודתו בבית המשפט העליון נחשבת כתרומה סגולית וייחודית, דווקא בשל העצמאות שהפגין בבית המשפט. לעיתים קרובות - יחסית לשופטים אחרים - הוא מצא עצמו בדעת מיעוט, אותה היטיב לבטא בפסקי הדין עליהם חתם. למעשה, הוא שיקף בגישתו את ההיפך מהנורמה הקלוקלת המוכרת כך-כך בבית המשפט העליון: "אני מסכים", נוהגים חלק מהשופטים לכתוב (ולחתום) ובכך להצטרף אוטומטית לדעת עמיתיהם, מבלי שהם טורחים להביע את דעתם בפירוט הראוי, כפי המתבקש מבית משפט היושב בהרכב שלושה או יותר. "אני לא מסכים" לדעת חברי, כתב קדמי פעמים רבות יחסית (לאחרים), ובכך תרם להעמת הדיון הציבורי בסוגיות שנדונו.

פרישתו של קדמי וטקס הפרידה ממנו נעשו בשבוע שעבר בבית המשפט העליון, בבוקר פרסום פסק דינו של בית משפט זה בעניינו של אלי הורביץ. הזיכוי המוחלט והדרמה שהיתה סביבו, תפסו את כותרות אמצעי התקשורת באותו יום, וגם ביום שלמחרת (יום ו'). פרישתו של קדמי, על משמעותה, הועמה במידת מה. וכוונתי, בעיקר, לכך שעם פרישתו נותרו שופטים מעטים מאוד בבית המשפט העליון המפגינים עצמאות שיפוטית. אחרי הכל, אין זה סוד כי חלק משופטי בית המשפט העליון, "גוייסו" לבית משפט זה על-ידי הנשיא ברק. דורית בייניש ויצחק אנגלרד הם רק שניים מידידיו הקרובים של ברק, שלמענם הוא נאבק - עד מינויים לבית משפט זה. התוצאה היא יצירת הגמוניה ואחידות שיפוטית, במקום ליבון משפטי ופתוח של נושאים המובאים לדיון משפטי. נוכח זאת אני מוצא לנכון להביא כאן מקצת מדבריו של קדמי, אותן הקריא בטקס הפרידה, ולהעיר ולהאיר כמה עניינים.

קדמי, בדברי הפרידה, הקדיש חלק מדבריו לביקורת ההולכת וגואה כנגד שופטים. מערכת השיפוט, לרבות בית המשפט העליון, פתוחה וחשופה לבקורת; ובלבד שתהא זו בקורת הוגנת, כנה ומכובדת, באופן שלא יהיה בה כדי לערער את אמון הציבור בשופטיו". כל עוד הביקורת הוגנת, הוא סבור, "לא זו בלבד שאין בה כדי לכרסם באמונו של הציבור במערכת השופטת, אלא, אדרבא, היא מובילה לחיזוקו". ברם, הוא קובע, "למרבית הצער ולמגינת הלב, לא תמיד נשמרת המיגבלה של בקורת כנה, הוגנת ומכובדת. לאחרונה מתרבים והולכים הקולות המדברים סרה במערכת השופטת... תוך הטלת דופי אישי בשופטים, בתום ליבם ובהגינות החלטותיהם.... שונים הם פני הדברים, כאשר מדובר בהשלכת רפש על שופטים כפרטיים; ובמיוחד חמורים הדברים כאשר מדובר במתקפה אישית, שבה נוקטים אלה שפסקי הדין הניתנים בעניינם אינם לשביעות רצונם. השלכת רפש ומתקפה אישית על שופטים תוך שימוש בדברי נאצה ועלבון, אינה בקורת. זוהי קריאת תיגר על ציפור נפשה של המערכת השופטת...".

דבריו של קדמי העלו מחשבות נוגות אצל כמה משפטנים עמם שוחחתי השבוע: האם המערכת השיפוטית נזהרת בכבוד חבריה? אם כן, כיצד ניתן לתייחס לנימת ההתנשאות והזלזול העולה מפסק הדין, שביטל את פסק דינה של השופטת איילה פרוקצ'יה בפרשת אלי הורביץ? האם המערכת המשפטית אכן פתוחה לשמוע ביקורת? אולי. האם המערכת המשפטית, בכללותה, נוקמת במבקריה? התשובה לכך, למרבה הצער, חיובית. פרופ' רות גביזון, לדוגמא, שמתחה ביקורת נוקבת כנגד בית המשפט העליון והנשיא ברק (במסגרת ראיון שנתנה לעיתון הארץ), מצאה עצמה מוחרמת זמן מה. היא "סומנה" כאוייבת המערכת המשפטית, ודי היה בכך כדי לגרום לירידה במפלס ההזמנות שקיבלה לאירועים משפטיים שונים (גביזון, בתגובה, מסרה כי לא חשה בחרם או בירידה בהזמנות); האם המערכת המשפטית שומרת באדיקות על טוהרה? אם כן, מדוע לא פסל עצמו השופט אור מלדון בפרשת פרומדיקו/הורביץ, למרות קשריו האישיים עם עו"ד פנחס רובין, פרקליטו של הורביץ?; ומדוע "נבחרה" בכל זאת אלישבע ברק, רעיית הנשיא ברק, לכהונת סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מבלי שבפני הוועדה הובאו כמה מועמדים לפחות בהליך הבחירה? האם בחירה יכולה להיעשות מתוך רשימה ובה שם אחד? כאמור, אלא דברים שהועלו השבוע בחוגים משפטיים, וגם בקרב שופטים הרואים מקרוב את הליקויים החמורים שפשו במערכת המשפט.