אנשי ציבור ופרטיות

האירועים האחרונים במדינה, החילופים בממשלה והחקירות המאסיביות של זרועות השלטון - החל מהנשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שר משפטים (שעומד בפני סיום משפטו), יו"ר וועדת חוץ וביטחון - צחי הנגבי, כל מערכת המיסוי בראשותו של ג'קי מצא - ועד למנהלת הלשכה של אולמרט, הגב' שולה זקן; מעלים את נושא הזכות לפרטיות - לגבהים חדשים.

חוק האזנות סתר - סע' 13: "חומר שנאסף בניגוד לחוק לא יוכל לשמש כראייה קבילה; חוק הגנת הפרטיות - סע' 32 מגן על האזרח בפני שימוש בראיות לא חוקיות. יש לשים לב, כי הגנתם של אנשי ציבור קטנה ומצומצמת יותר, ורוב מהלכיהם הציבוריים חייבים להיות שקופים; זאת להבדיל מאזרח פשוט, הזכאי להגנה רחבה מצד החוק על חדירה לחייו הפרטיים, כאשר לרשותו חוקים כמו: חוק איסור לשון הרעה, איסור להאזנות סתר בלתי חוקיות, וחוק הגנת הפרטיות, כמצוין לעיל.

המקרה שזעזע את החברה הישראלית ודחף לטפל בנושא בצורה מעמיקה יותר היתה מחלתו והתמוטטו הפתאומית של אריק שרון. עד היום, אין לנו נוהל, פרוצדורה או חקיקה מסודרת המטפלת בנושא של בריאותו הפיזית והנפשית של איש ציבור.

ישנם כללים ומינהגים שהשתרשו בדמוקרטיות בעולם, לפיהן המנהיגים מצהירים על בריאותם ומתגאים בה. בארה"ב, השתרש הנוהל לפיו נשיא מכהן, עובר כל שנה בדיקות כלליות (דוגמת בדיקות הנדרשות לביטוח מנהלים או ביטוח חיים) והתוצאה מוצגת לציבור. כך פועל גם הנשיא בוש וקודמיו בתפקיד וכך פעל גם הנשיא לינדון ג'ונסון, שלא רק דיווח על ניתוח התוספתן שעבר אלא גם הפשיל את חולצתו והראה את הצלקת.

עכשיו משמתחילים לדון בכהונת נשיא חדש בקרוב, תעלה הסוגייה מחדש, אלא שהפעם נראה לי, יבדקו לא רק את בריאותו הפיזית אלא גם את התנהלותו המוסרית בדגש על חיי המין שלו. אין ספק, שאיש ציבור שנבחר לוקח על עצמו לא רק אחראיות חברתית ואישית לביצוע התפקיד, אלא מחויב גם בהתנהגות הולמת ובקודים חברתיים ההולמים את מעמדו.

הנשיאים קנדי וקלינטון היו "פרפרים" לא קטנים, וסיפורי הסקס והנשים שלהם פרנסו את התקשורת משך השנים. במקביל, גם המועמדים לנשיאות, לרבות מושלים, סנטורים וחברי קונגרס, לא פעם סבלו, נפסלו, נשפטו ואף הודחו, בשל פרשיות סקס נסתרות, אלימות או נפתלות.

כרגע, אין לנו בסיס משפטי לפיו על נבחר ציבור חובה להציג את התיק הרפואי תוך דגש על בריאותו הפיזית והנפשית בפני הציבור, אך להערכתי, יש להסדיר את הנושא בצורה ברורה בחוק בתקנות ובפרוצדורה מתאימה. כמובן, שלדעתי, אין לתת דרור לפלישה מאסיבית לחיו הפרטיים של נבחר ציבור, ולא לחיטוט או רכילות על התנהגות חריגה אלא אם היא אכן קיימת בחייו או משפחתו ועלולה לפגוע בתפקודו או בתדמיתו. הגם שפעולותיו של נבחר ציבור חייבות להיות "שקופות" לציבור, חיו הפרטיים וחיי משפחתו זכאים ליהנות מהגנת החוק והתקשורת לחייהם הפרטיים. איש ציבור בפעולותיו הרשמיות חי בארמון זכוכית, אבל בחייו הפרטיים זכאי ורשאי להגנה.

תפקידים כמו נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד, לדעתי, חייבים לעבור כל שנה בדיקה רפואית מקפת. הבדיקה תיעשה ע"י וועדה רפואית מקצועית, אובייקטיבית חיצונית, והיא תפרסם רק את הקווים הכלליים של הבדיקה תוך מתן דגש על כשירות פיזית רפואית למלא את התפקיד. את הציבור לא צריך לעניין, גובה הכולסטרול הטוב והרע או השומנים בדם והסוכר של המועמד, את הציבור צריך לעניין הבריאות הכללית הפיזית והנפשית למלא את תפקיד הנשיא, ראש ממשלה ויתר התפקידים הרגישים, בעלי השפעה על בטחון המדינה, סודותיה והתנהלותה. בתפקידים רגישים מחלות, כמו: מניה דפרסיה, התקפי חרדה, סרטן או נטילת תרופות בעלות השפעה ממכרת או מטשטשת המשפיעה על התפקוד היומי, הן בעלי חשיבות לעניין ההחלטה על יכולת תפקוד והתאמה לתפקיד, (ראה הדוגמא של מנחם בגין ז"ל בזמן היותו ראש ממשלה).

האם חיי המין של המועמדים/נבחרים הם בעלי חשיבות והשפעה?

לדעתי במידה מוגבלת ומצומצמת. אם מועמד/נבחר/ת - הם הומואים או לסביות, והדבר ידוע משך שנים, ובתפקידיהם הקודמים, הדברים היו ידועים, אין מניעה בבחירתם וגם לתפקידים בכירים, בתנאי, כמובן, שלא יסכנו את בטחון המדינה.

בתקופות קודמות (שניים שלושה עשורים לאחור), התנהגות מינית חריגה נחשבה לסיכון ביטחוני מהפחד של סחיטה מגורמים עוינים, שאכן היו במציאות. סיפורי הריגול, מלאים במקרים בהם, שרים, קצינים בכירים, בכל המדינות אוימו ונסחטו על-רקע מיני או הרגלי מין "סאדו-מאזו". לרבות שימוש בנערות ליווי, נערות ריגול שהוכשרו במיוחד לפיתויים מיניים, צילומי סתר ואיום על הרס משפחה. די אם נזכיר את פרשת פרופיומו באנגליה בזמן היותו שר הגנה שבילה עם נערות ליווי (שבילו גם עם דיפלומטים וקציני ביון רוסיים), שאחת מהן אף הגיעה לישראל ועשתה קריירה מצליחה בביצת הבילויים המקומית, ראה ערך "מנדיס". ראה גם פרשת נערת הריגול אצל קנצלר גרמניה, טרם איחוד גרמניה.

אבל כל הפרשיות האלו היו בתקופת המלחמה הקרה, מאבק מזרח-מערב. היום המדינות יותר פתוחות החברות יותר פתוחות למין באופן כללי ולמין חד מיני, כחלק מההוויה החברתית, כך שגם הסיכון בתחום זה ירד, אם כי לא נעלם. כך שהסכנה של סחיטה על-רקע מיני קיימת וחייבים לנהוג בה זהירות.

ברצוני להדגיש שיש צורך חיוני להבדיל בין הדרישה לניקיון כפיים, בריאות תקינה לבין "חיטוט" או חיפוש אחר רכילויות קטנות ומרושעות על מועמד פוליטי, (ראה מקרה בנימין נתניהו ואשתו בחדירה לתחומי החיים הפרטיים שלהם). חוק חופש המידע מחייב את מוסדות הממשלה למסור פרטים חיוניים על פעולות מנהליות שבוצעו, אבל אין צורך להגזים ברצון לחפור לעומק על כל דרך חיו של איש ציבור, אם אכן הם בגדר הנורמה החברתית המקובלת.

נכון, שהזמנים השתנו, אמצעי המידע ובמיוחד האינטרנט לא משאירים כמעט פתח לפרטיות או יכולת להתחמק. התנהגות כמו של משה דיין בזמנו הן בתחום הסקס והן בתחומי העתיקות לא היו עוברים היום, אבל גם כיום ניתן לדרוש איפוק, ריסון ואיזון בדיווח על אנשי ציבור.

המעניין בכל הפרשיות הנ"ל - שיש כנראה קשר בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה, חינוך חברתי והתייחסות למוסריות חברתית ציבורית בין מדינות שונות. החברה והתקשורת בצרפת - לא מתייחסים או נרעשים עמוקות, מיחסים שיש למנהיגים מחוץ לנישואין, ולא רואים בכך פגם או פסול הפוסל את המועמד לשילטון. כך למשל היו לנשיא מיטראן פרשיות אהבים מחוץ לנישואין, כולל בת מחוץ לנישואין והדבר לא עשה רעש בתקשורת.

באנגליה, פרשיות כמו בגידות, נערות ליווי, צילום עם או באזור של זנות או יחסים הומוסקסואליים - חיסלו לא מעט קריירות פוליטיות. בישראל, יש לציין כי בשנות ה-60-70 התקשורת נהגה באיפוק ובריסון מבוקרים בפרשיות הקשורות לאנשי ציבור, כמו התנהגותו האישית והציבורית של משה דיין, שהוזכר לעיל, או הסתרת המידע על הטיפול הכימותרפיה הממושכים של הגב' גולדה מאיר - גם בכהונתה כראש ממשלת ישראל.

וועדת העורכים של העיתונות והתקשורת בשנות ה-60-70 קבעה לעצמה כללים, שנשמרו די בקפדנות בנושאים אלה של אנשי ציבור - כללים שהיום לא היו עומדים במבחן הזמן, הפתיחות התקשורתית והתחרות בין זרועות התקשורת, במיוחד עם כניסת האינטרנט והטכנולוגיה החדישה המאפשרת העברת מידע, במהירות ולכל דורש, לרבות פרסומים אנונימיים.

זכות השתיקה של אנשי ציבור

המצב החוקי היום הוא, שזכות השתיקה, שהיא בבחינת זכות קונסטיטוציונית, אומנם לא מופיע בחוקי היסוד שלנו, אבל מושרשת הן במספר חוקים פליליים והן בפסקיה ענפה של בית המשפט העליון.

בארה"ב, הזכות כנגד הפללה עצמית וזכות השתיקה מעוגנת בחוקה, ראה תיקון מס' 5 לחוקת ארה"ב וביחד עם תיקון מס' 6 המחייב ייצוג לכל נאשם ע"י עורך דין והתיקון בחוקה המחייב "ניהול משפט הוגן" - מהווים את המסד החוקתי להגנה על זכויות הפרט. לדעתי, יש לעשות הבחנה ברורה לגבי אנשי ציבור בין הזכות לשמור על שתיקה בחקירות פליליות בין התחום הציבורי עליו הן מופקדים או בתחומו הם פועלים מכוח תפקידם, לבין הזכות לשמור על שתיקה בנושאים אישיים פרטיים.

בכל הנוגע לתחום הציבורי - אין לנבחר את הפריבילגיה לשמור על "זכות השתיקה" - שהרי הוא נבחר ע"י הציבור, נשלח ע"י הציבור, וחייב בדיווח לציבור, (ראה פרשת דרעי ופרשת עמותות ברק). הטוענים שאין אפשרות להבדיל בין נושאים אישיים פרטיים לבין ציבוריים - התשובה פשוטה.

ההבחנה והיכולת להבדיל ולהפריד בין הדברים פשוטה ולא מסובכת. המסקנה - יש לתקן את החוק בהקדם כדי לחייב נבחרי ציבור, בחקירה משטרתית או חקירה של וועדת חקירה ממשלתית, לענות על כל השאלות בתחום הציבורי - כאשר בתחום האישי, פרטי, משפחתי - אם הדבר לא קשור בתפקידיו הציבוריים הזכות תשמר לו. מי שרוצה להיבחר ולהיות שליח הציבור, ליהנות מפריבילגיות והנאות שילטון - ייקח בחשבון, שעליו לתת דיווח לציבור ולא תינתן לו שום הגנה ויכולת להסתתר מאחורי זכויות שלא מגיעות לו.

מצד שני - אפשר לדרוש שהעיתונות והתקשורת ינהגו באיפוק, בריסון ובכבוד הראוי בכל הנוגע לפלישה לחיי הפרט, שהרי חופש העיתונות לא כולל בתוכו את חופש החיטוט והרכילות - וזכות הציבור לדעת צריכה להיעצר ולסגת בפני חייו וכבודו הפרטיים של האזרח. "ביתו של אדם מבצרו" - אינה רק אמירה נחמדה, היא מבטאת תפיסת עולם ודרך חיים של חברה דמוקרטית.