קריעת ים סוף

(שמות יג) יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (שם יד): ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיּאמְרוּ מַה-זּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:

לאחר שפרעה שלח את העם בנסיבות ששלח, הוא שומע 'כי ברח העם' ומתחרט על שחרורם; מה הרעיון? לא הספיקו עשר מכות? גם מכת בכורות לא שיכנעה אותו? ומה עניין 'כי ברח העם' אצל מי שביקש מהם להסתלק מיד, באמצע הלילה? הספיק לשכוח כי הוא עצמו לחץ עליהם לצאת מיד?

על פי הפשט, הוא ראה אותם תועים בדרך כביכול, והדבר עורר בו את יצר הציד; אבל זה לא מסביר זכרון כה קצר של פרעה ואנשיו אשר יוצאים למרדף פחות משבוע לאחר שהם עצמם, מתוך תחושת סכנה מיידית, מבקשים מהעם לעשות טובה ולצאת כבר ממצרים.

מצרים, אמרנו כבר, היא המודל לכל הגלויות, גם לגלות הפנימית של האדם בתוך קבעונותיו החשיבתיים; יציאת מצרים היא המודל לגאולה העתידה וגם ליציאת האדם מתוך אותם קבעונות המונעים ממנו מיצוי כשרונותיו ויכולותיו.

העימות בין משה ובני ישראל מצד אחד לבין פרעה ומצרים מצד שני הוא העימות בין תפיסת עולם חופשית, שוויונית, החותרת אל מעבר לאופק הנראה, לבין תפיסת עולם צרה ומוגבלת בכבלי השיעבוד למה שנתפס בחושי האדם. פרעה ואנשיו הוכו מכות קשות וכואבות עד שנאלצו להודות כי ישנו כוח עליון, שהוא מעבר ליכולת התפיסה של החושים, והוא המכה בהם ומאלצם לשחרר את בני ישראל. הם נאלצו להודות כי: "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח..." (קהלת ח, ח) אבל לא היו שלמים עם הודאה זו; כשנאמר לפרעה 'כי ברח העם' מכבלי שיעבוד רוחו, אבל עדיין אינו חופשי באמת, ראה בכך פרעה הזדמנות להשיבם אל עול העבדות.

משיעבוד לגאולה

השיעבוד הוא שיעבודו של האדם להרגליו ולנטיותיו הטבעיות והגאולה היא השחרור מאותו שעבוד; הנה מה שכותב על כך בתניא (פרק לא):

והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה 'כי ברח העם' דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם? אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי (שבלב, מקום משכן הנטיות השליליות, עפ"י החסידות) כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה; רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הס"א (סיטרא אחרא) היא טומאת מצרים, ולדבקה בו יתברך.

כלומר ברחו מהרע, שיעבוד מצרים, אבל אל הטוב עדיין לא הגיעו; הבינו שלהיות משועבדים, אפילו בלי עבודת פרך, זה רע וברחו ממצרים, אבל זה עוד לא עושה אותם בני חורין; את זה קלט פרעה ועל כן פתח במרדף. מבחינתו הוא צדק בלי ספק; העובדה היא שבני ישראל באים בטענה למשה:

יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

מוותרים על החופש; זה מסוכן מדי; מעדיפים להשאר עבדים ובלבד שיהיה הבטחון בצפוי להם מחר. אם הם מעדיפים את הביטחון שבשעבוד על פני חוסר הוודאות שבחרות - פרעה מתנדב להמשיך לשעבד אותם.

כדי להפנים את רעיון החרות צריכים עוד לעבור את קריעת ים סוף; שם מתברר סופית לעם ישראל וגם למצרים כי 'ה' הוא האלוקים' והוא נותן לאדם את האפשרות לזכות בחופש ודורש ממנו לחתור אליו.

הים מסתיר על מה שבתוכו כך שלא רואים דבר פרט למים; כאשר מסתמכים על החושים בלבד, אין שום דבר מעבר לאופק הנראה והאדם נדון להישאר בשיעבודו; קריעת ים סוף גילתה כי יש עולם שלם מכוסה ונעלם שצריכים לחתור לגלותו.

גילוי עולם זה הנעלם הוא גילוי השגחת ה' בעולם; הוא המודעות שה' ברא אותנו חופשיים לעבוד אותו בשלמות בלי שפרעה, פנימי או חיצוני יפריע לנו. זה לא מובן מאליו, החופש הזה, אבל זהו היעוד שלנו.

מאמץ יומיומי

לכאורה, קריעת ים סוף הנה פעולה חד פעמית אשר לאחריה הכל טוב; אבל רק לכאורה. בפועל זו עבודה יומיומית בדיוק כמו יציאת מצרים.

(רבנו בחיי): שלא נקרע הים להם ביחד, לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו, אלא מעט מעט; כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם; וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיד) 'הים ראה וינוס', וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו.

לשם מה חלוקת התהליך לשלבים?

כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים, וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם ה' יתברך דרך המדבר, והכל היה לנסותם ולבחון את לבם, כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיה אפשר להוליכם בדרך הקרוב הוא ארץ פלשתים ולא עשה.

מסתבר אם כן שאמונה אינה רק עניין שבלב, או שישנה או שאיננה; גם כאשר רואים וחווים את המופתים הגדולים ביותר כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף, עדיין אין האמונה עניין מובן מאליו. מה עוד צריך? אימונים. תירגול יומיומי של האמונה בבורא העולם ומנהיגו.

(תניא פ' מב): וזה נכלל ג"כ בלשון אמונה, שהוא לשון רגילות; שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'. וגם להיות לזכרון תמיד לשון חז"ל 'קבלת עול מלכות שמים' שהוא כענין 'שום תשים עליך מלך' כמו שכתוב במקום אחר וכו'.

אחרת, ללא אימון יומיומי באמונה, זו הופכת להיות אבסטרקטית; מאמינים, אבל לא כל דבר שייך לאמונה; למשל:

מאמינים שה' נתן לנו את הארץ, אבל כעת אין ברירה וצריכים להתפשר עם הגוים.

מאמינים שה' ציווה כל מיני מצוות והוא עוקב אחרי הביצוע, אבל מה שעשיתי לא נחשב עברה כי...

מאמינים שה' צווה "ואהבת לרעך כמוך" אבל ההוא סתם טיפוס מעצבן, וחוץ מזה הוא בכלל לא דתי אז הוא לא חבר שלי.

מאמינים, כל יהודי הוא מאמין בטבעו; כך ה' ברא אותנו, זה נתון. רק לא מסתדרים עם מה שמחייבת האמונה אז מטים אותה לכל מיני כיוונים שהם, לאמיתו של דבר, אמונה בלבוש שונה.

יציאת מצרים זו ההעזה להינתק מן הקבעונות החשיבתיים; לפרוץ את הקירות הסוגרים עלי ולא להסתפק בהחלפת הגוון שלהם.

קריעת ים סוף זה האומץ להודות כי מה שאני רואה, חש וחווה אינו כל הסיפור; כי המציאות מורכבת הרבה יותר מכפי יכולת השגתי; כי לכל תופעה גלויה ישנו שורש נסתר ולנסות לחשוף את אותו שורש כדי להבין את התופעה לעומק.

בכך ניתן לזכות לגאולה פרטית וזו הפרטית מקרבת את הגאולה הכללית שתבוא מיד ממש.

ושיהיה רק טוב ליהודים.