על העובדים הזרים בחקלאות

בשנים האחרונות אנו מצויים בסאגה בלתי נגמרת בנושא העובדים הזרים בחקלאות. מדי שנה מאיימת הממשלה בקיצוץ במספר העובדים בחקלאות. משרד האוצר מלווה כדרכו את היוזמה בקמפיין תוקפני נגד החקלאים באמצעי תקשורת, כשהוא מגייס לעזרתו כלכלנים ופרשנים. במקביל מוטלים על המגדלים שמעסיקים עובדים זרים מיסים שונים ומשונים, בנוסף לתשלומי המס הרגילים שהם מחויבים בהם כמו כל אזרח במדינה.

הפעילות נגד העובדים הזרים בחקלאות מביאה לכך שהחקלאים נמצאים במצב קבוע של אי ודאות, כשבכל שנה הם תלויים לפרנסתם בהרכב פוליטי כזה או אחר של הממשלה והכנסת. בצורה כזו אי אפשר לנהל שום עסק ואי אפשר להיכנס להשקעות חדשות.

הצורך בעובדים בחקלאות נובע מאופיה של החקלאות הישראלית בעיקר זו "המשפחתית", שהפכה בשנים האחרונות למתועשת ולמפעל כלכלי לכל דבר. התלות של החקלאות בעובדים היא תוצאה של הצלחתה, בעיקר בכל הקשור לשליטה במגבלה העיקרית של המשק החקלאי - מים. באם היו כאן מים בשפע במחירים זולים, אופיה של החקלאות היה שונה וחקלאי ישראל היו מבססים את פרנסתם בעיקר על גידולי שדה ממוכנים וזאת בשימוש מזערי "בידיים עובדות". פריסת ההתיישבות החקלאית שחלקה הגדול במדבר או על סף המדבר ומגבלת המים ייצרו באופן טבעי כמעט, מודל משק המקיים עצמו למרות מגבלת כמות המים.

הגידולים המסוגלים לשלם את מחיר המים הגבוה יחסית ובמכסות שבין 18-35 אלף מ"ק הם כולם גידולים אינטנסיביים, עתירי עבודת ידיים שמידת המיכון, האוטומציה והרובוטיקה בהם מוגבלת בעיקר לחקלאות מבנים סגורים מבוקרי אקלים! סוג המשק הזה, משק "המבנה הסגור מבוקר אקלים", נדיר במקומותינו - משום השקעות ענקיות בתשתית והוצאות אנרגיה גבוהות שלא למדנו עדיין להתמודד איתן.

כך נקלע רובו הגדול של המשק המשפחתי למצב כמעט בלתי אפשרי: התמודדות כפולה עם מחסור, כנראה תמידי, במים ומחסור "בידיים עובדות". המחסור במים נתפס כדבר טבעי ואין סיכוי כי ישתנה. נושא "עבודת ידיים" שונה לחלוטין. הבעיה נוצרה וקיימת בשל מעשה אדם, בדמות החלטות מנהליות. ברור לחלוטין שלמודל החקלאות שאנו אימצנו ומקיימים אין יכולת לשלם שכר גבוה ממה שמשולם היום, משום שבמודל אין שימוש מספק בטכנולוגיות של חסכון בידיים עובדות. בתשלומי השכר האפשריים אין סיכוי כי העובדים הישראלים, ובצדק, יראו בחקלאות הזו של עישוב, שתילה, קטיף, עבודת תחזוקה וריסוס עתיד מקצועי.

כך נתקענו במלכוד שמחד המודל הקיים לא מאפשר תשלום שכר יותר גבוה ומאידך אין אפשרות לשנות את המודל משום מחסור בתקציבים הגדולים ששינוי כזה מצריך. במדינות המערב התגברו על כך בעזרת השיטה של השקעות ענק בטכנולוגיה מתקדמת באמצעות מערך הלוואות ארוכות טווח מאוד מסודרות.

ההנהגה הפוליטית של מדינה ישראלית מסרבת להגדיל את מספר העובדים הזרים בחקלאות, למרות שאלה באו לתפוס את מקומם של העובדים הפלשתינים (שבעבר לא היו מגבלות לגביהם) ולא של עובדים ישראלים. איש לא שאל אותנו בעבר מדוע חקלאי במושב עמיעוז או מבטחים מעסיק 20 או 40 עובדים פלשתינים. היום - לאותה הנהגה פוליטית אין עניין בהתפתחות טכנולוגית מלבד סיסמאות כמו "היינו בסיור וראינו חקלאות היי-טק... וואו". לא עושים דבר שמחייב התייחסות רצינית לנושא ההשקעות בחקלאות. כך נקלענו למצב אומלל.

עלינו להשתחרר ומיד מהמלכוד המנהלי הלוחץ והמלחיץ את כולנו להתנהגות בלתי סבירה ובניגוד גמור למצפוננו. נוצר פה סוג של קלקול וקללה שאיש לא עושה את חשבון העתיד וכמובן לא יימצאו האחראים למחדל.

לכן, נכון לומר כי לאחר שפתרנו את חילוקי הדעות בנושא המים באמצעות הסכם ארוך טווח, יש צורך דחוף ובוער להביא את הויכוח על "עבודת ידיים" לסיום. במודל הקיים עם דגש על המשק המשפחתי אין יותר משתי אפשרויות או כן או לא.

בהחלטה בעלת משמעות מרחיקת לכת של קיום "המודל" או התרסקותו, אין מנוס מדיון נוקב שתחילתו שאלת השאלות. האם משק המשפחתי חשוב או לא חשוב והאם יש או אין ערך לכל מפעל החקלאות וההתישבות. תשובה כנה על שאלות אלו מצד מקבלי ההחלטות והציבור בישראל, יכולה להביא את כולנו לדיון פתוח ומשוחרר מדעות קדומות.

שר החקלאות, שלום שמחון, נמצא בעמדת מפתח מבחינת האמון של החקלאים בישראל, הציבור הרחב והצמרת השלטונית. אני קורא לשר החקלאות ליזום וליישם יחד איתנו החקלאים מדיניות לאומית ארוכת טווח ביחס לעובדים הזרים בחקלאות כפי שנעשה בהסכם המים. דחיית הדיון לעתיד מעורפל תהיה שגיאה היסטורית, כיוון שבעתיד אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב גרוע בהרבה.