מעשה ידוע באותו גר שבא להלל הזקן ובקשו שילמדהו את התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. ענה לו מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך וכל היתר – פירוש של אותה המצווה.
אמירה זו כה נודעת ושגורה בפינו, עד אשר נשחקה משמעותה ומהותה כליל, והרי כל התפתחותנו הרוחנית תלויה בקיום כלל זה. כי כל מה שאנו יכולים להשיג ברוחניות, משיגים אנו דרך המצווה הזו בלבד.
בכדי להחיות את הבנת האמירה, מתבקשת השאלה איך ייתכן כי כל מצוות התורה הינם פירוש על המצווה האחת הזו, שהיא מתמקדת ביחס שבין האדם לחברו וכלל אינה דנה במצוות שבין האדם למקום?
ובשביל לתת תשובה לשאלות אלו צריכים קודם להבין את התהליך הרוחני שעובר האדם ואת תכלית הבריאה, שאין לך פעולה מאת ה' אשר לא תהיה ביסודה תכלית.
התפתחות האדם
כשנולד האדם מחֵיק הבריאה, הוא נמצא בשפלותו הטבעית – נתון לריבוי החשיבות העצמית הטבועה בו מלידתו. כל מה שעושה, עושה בכדי לספק את רצונו האישי. לא נמצא בוולד אף לא ניצוץ קטן של הרצון להשפיע לזולת.
אך ככל שגודל ומתפתח משפיעה עליו הסביבה, מקנה לו ערכים חלקיים של "תרומה לזולת" ומחייבת אותו אליהם. ואם גדל בחברה הדתית, אזי מקבל תפיסת השכר והעונש בעוה"ז ובעוה"ב. והנה הוא מגלה כי כדאי לו לדאוג לזולת על-מנת לקבל איזה שכר או בצע בחזרה.
"בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"
"בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין", כך כתוב בקידושין ל'. כלומר, בזכות העיסוק בתורה עם הכוונה הנכונה להדמות לבורא ולהשתוות עמו, מתפתח הנברא ופוסע מעלה מעלה בדרגות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד כל הניצוצות של אהבה עצמית.
כך משיג האדם דרגה בה לא עומד דבר לנגד עיניו פרט לכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו. בזאת נוצר בו הטבע השני - האלטרואיסטי. אזי, כשאין בו עוד כל כוונה לקבל איזה שכר או הנאה מקיום המצוות, מבין כי אין הבדל בין המצוות שבין האדם לחברו, לבין המצוות שבין האדם למקום, כי כולן על-מנת להשפיע נחת רוח לבורא.
אולם עד שרכש האדם את הטבע האלטרואיסטי, אין לו שום מדד למדוד בו את התקדמותו הרוחנית. בטרם השיג ממשות כלשהי מן הרוחניות עודנו בוחן את המציאות בבחינת הגשמיות, מתוקף טבעו האגואיסטי ואינו מסוגל לגלות את מלוא מידת קלקולו. אף המצוות שבין האדם למקום לבדן אינן יכולות לסייע לו, כי עד מהרה נהפכות לו להרגל, עד כדי שחיקת משמעותן ואין לו בכך כל התקדמות. אלא שמצוות אלו הכרחיות בכדי לשים לנגד האדם כפרט ולנגד החברה ככלל, את המטרה, בל תשכח - הדבקות השלמה בבורא.
וזאת הסיבה שלא אמר הלל לאותו הגר את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" וכו. כי אדם הנמצא בטבעו האגואיסטי אינו מבדיל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא בגדר בלתי מציאותי בשבילו. לפיכך הדגיש הלל את "אהבת חברו" כי דרך זו יותר קרובה ומהירה להתגלות השי"ת ומשום ששמורה מטעויות. היחס בין האדם לחברו מניח לפניו ראי בו מתגלים חסרונותיו, אותם ראוי הוא לתקן, כפי שנאמר "כל הפוסל במומו פוסל". וכאשר מגיע לדרגה גבוהה זו של אהבת רעים, מיד מגלה כי זו היא האהבה לבורא ומדבק בו בכל לבבו ובכל מאודו. ועל זה אומר תנא דבי אליהו, "כך אומר הקב"ה לישראל: בני מה אני מבקש מכם? הרי איני מבקש אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה".
עתה אנו יכולים להבין מדוע אמר הלל הזקן כי תמצית התורה כולה, שבאה לזכך את הנברא ולקרבו לבורא, היא דווקא המצווה ואהבת לרעך כמוך.
תכלית הבריאה
ועתה נבאר את תכלית הבריאה שעל-ידי קיומה מגיע האדם להשפעת נחת רוח ליוצרו והדבקות בו. דיברו חז"ל כי התכלית היא להודיע את אלוקותו ית' לזולתו דרך שפעו הטוב. בזאת מתרוממים הבריות במדרגות הקדושה עד כדי דבקות מוחלטת והשתוות הצורה עמו ית'. מצב זה בהשגה הרוחנית קרוי "העולם הבא". זה הוא סוד השלמות אשר מרוב גודלתו ותפארתו, אפילו התורה והנבואה נשמרו לתארו, כמו שרמזו חז"ל (ברכות ל"ד ב) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלוקים זולתך".
ברם הדרך לדבקות זאת מלאת יגיעה והליכה מאומצת כנגד טבעו האגואיסטי של האדם. ואם תשאל מדוע לא ברא הבורא את האדם מלכתחילה בסוד הדבקות המוחלטת עמו, הרי התשובה מונחת לפניך. כי כשם שהאדם לא ישבע ממתנות חינם אין קץ, ותמיד תחסר לו עצם יגיעתו בכדי להשיג את המתנות, כך לא ייתכן שיקבל את השפע העליון ללא עמל. מתוך יגיעתו יגלה האדם את רוממות עצמו במידת השתוות צורתו עם הבורא ית' ואילו בלעדי היגיעה הזו חש כמעין פגם ובושה בעצמו, הגורעת מהשלמות בדבקות בה'.
מי ייתן ויבטל הבורא בנו מעט מעצמיותנו, בכדי שנזכה לאהוב עצמות אחרים. בזה נבוא לגילוי הבורא והדבקות השלמה עמו.
