בקוראנו את" שמחת- עניים" נדמה לנו, כי עומדים אנו לפני סוד גדול, סוד זה קשור בשאלת מהותה של היצירה. היא נחשבת למורכבת ולקשה ביותר ביצירות אלתרמן. מורכבות זו קשורה בעובדה, כי סמל המת-החי ביצירה הוא בעל משמעויות רבות, וניתן לביאורים ולפירושים שונים.
מאז הופעתה של היצירה [1941], השתדלו החוקרים לפענחה ולבארה, בפירושה של "שמחת- עניים" נוכל להבחין בגישות שונות ומגוונות, וכל איש רשאי להתרשם מן היצירה ולפענחה על-פי התרשמותו הפנימית. יתכן, כי ביצירתו ביקש אלתרמן לבטא את השקפתו והערכתו לגבי החיים מתוך ניגודם אל המוות, ולכן מתקבל הרושם, כי ביצירה יש יותר מן הממשי והריאלי, יש גם מהמטאפיזי. כלומר יש עיסוק בחיים שלאחר המוות. "את מחשבה קצך, רק שמו אינך קוראה/ והוא ניבט קרוב. והוא איתן קבוע".
שתי גישות מרכזיות קיימות במחקר הסמל המרכזי שביצירה, האחת על-פי גישת ד.מירון וב.קורצוויל, הטוענים, כי המת-החי הוא סמל בשירת האהבה האלתרמנית. ואילו הגישה האחרת מדברת על המת- החי כסמל לשואה. ביניהם חוקרים כמו: י.רינג, ד. כנעני, מ.שלו ואחרים. הביקורת הבחינה שאת מקום האני בשירת א. תפסה פרסונה דרמתית. ובנוסף, השירים בקובץ הזה גובשו סביב גרעין עלילתי דרמתי מובהק.
ההתעניינות הרבה בקובץ הזה נבעה גם מעצמת הנושא, שפורש בדרך כלל פירוש אקטואלי. בתחילה נטתה הביקורת לחפש ביצירה מקבילים חברתיים היסטוריים, התאמות בין מערכים שיריים לתופעות, או למצבים שבמציאות ההיסטורית היהודית והכללית בת הזמן [מלחמת העולם השנייה, השואה], הפירוש המדויק ניטלטל בין השקפות חברתיות מרקסיסטיות לבין השקפות חברתיות לאומיות.
למעשה אין בטקסט ביטויים, או מילים שיעידו על השואה שהתרחשה על עם ישראל באירופה. בטקסט לא נזכרות מילים כמו: נאצים, יהודים, שישה מיליונים, ארובות גזים, מחנות ריכוז ועוד. נראה שאלו שהציעו פירושים אקטואליים ליצירה, הרגישו, כי היצירה פתוחה לאינטרפרטאציות רבות, בהן מובעות אמיתות חיים כלליות, כמו בשירים: תפילת נקם, ההשבעה, שיר המחתרת ועוד. יתכן, כי המשורר הושפע ממאורעות חברתיים-פוליטיים, אך לא התכוון לכתוב קובץ שירים מיוחד בנושא זה. למילים המוצפנות: מוות, רעות, אחים, עיר נצורה, אבדון, יש משמעויות אוניברסאליות כלליות, ולא משמעות מצומצמת בהקשר לשואה דווקא.
יש אף לזכור שהקובץ נכתב בשנת 1941, זמן רב לפני שנודעו בארץ מעשי הזוועה נוסח אשוויץ [גטאות אומנם היו קיימים משנת 1936 ובייחוד בשנת 1939]. שירי" שמחת עניים" הם בראש ובראשונה שירים פרסונאליים. הם מבטאים את השואה האמיתית שבאה על האדם מרגע ההיוולדות ועד המוות.
"ראיתיך ואבין כמה דק התג/שבין טרם שואה וערב חג". אלתרמן כתב על גורל האדם, גורל העני והמסכן, הנאבק על עצם הקיום שלו. השירים כאמור עוסקים בערכים כלליים, כמו: מוות, אהבה, שמחה, קנאה, רעות ועוד. ועם זאת יש להם נושא מרכזי בעל רציפות ואחדות. הבר-מינן מביע את תחושותיו וחוויותיו למן בואו אל העיר הנצורה ועד לנפילתה. הוא מתרכז באשת נעוריו ואליה הוא מדבר ב-31 המונולוגים השיריים שלו.
לא הכול הבלים, בתי/ לא הכול הבלים והבל/גם לכסף הפרתי בריתי/גם זריתי ימי להבל/רק אחריך הלכתי בתי/כצוואר אחרי החבל.
הבנת שמחת עניים תלויה בהבנת שיר הפתיחה. בדיאלוג בין המת-החי ובין השמחה. שמחה זו היא פרובלמטית, כיוון שהיא מציינת את תחילת המוות בפועל. היא מופיעה בצורה נגטיבית, ואין היא באה לשמח כלל. אלא לדכא, להפחיד, לאיים. השמחה בשיר הפתיחה היא אבסורדית, היא משלה. אף המת-החי הוא בעייתי וקשה לזיהוי. וכשמו כן הוא. לעיתים מופיע בשירה בסיטואציות הממחישות הוויה של מת, העולה מעולם המתים, ולפעמים הוא מתנהג כאדם חי לכל דבר ועניין.
השמחה בעצם מהותה היא פרדוכסלית, מצד אחד היא ביטוי לחיים, ומצד אחר- ביטוי למוות. "יום אתפלל שתכלי כמו נר/ויום יום בעדך על פתחים אחזר/למען תחיי עוד ערב".
מה רצה א. לבטא בשמחת עניים? כנראה רצה המשורר לתת ביטוי לתקווה, לאמונה, לקיום הערכים הנצחיים בעולם לאחר שהכול אובד וכלה. והראיה היא- האיש יורד הבורה, כלומר גופו, ואילו רוחו חוזרת שוב לחיים. נראה לי, שיש לראות ביצירה אמונה מיוחדת, ואולי אפשר לפרשה אפילו מבחינה מטאפיזית.
"קום החי בן המת! קרא אתי! וחיתה הורתך לעינינו". [מתוך שיר הסיום]. המת-החי החוזר אל האדמה ומחפש את אהובתו, בא מספירה קיומית שונה מאשר זו של האישה החיה, הוא מקווה להתאחד איתה לנצח.
"בעדך בעדך אמר המת/שבעתיים אמות בפתח".
עניין הנצח מתקשר לאמונה ברוחו וביכולתו של האדם להשיג את מבוקשו ואת מטרתו. ניתן לאחד ולקיים את האוהבים במציאות אחרת מן המציאות שאנו מכירים. דהיינו במציאות טרנסנדנטית. החיפושים של האוהב-המת דרך מבואות העיר, רחובותיה, בתיה, הם המאבק להשגת המטרה הזאת. וברגע שתושג- זאת העדות החותכת ליכולתו ולכוחו של האדם.
בסמל המת-החי נמצאת תופעת החיים והמוות בעת ובעונה אחת,הוא אינו בשר ודם, כי אם רוח [לא נוסח רוח הרפאים אצל שייקספיר], מצד אהבתו לאשתו הוא חי ממש. "מה טוב ומה נעים/ כי באתני שמחת-עניים".
ב. קורצוויל מדבר על נס התחייה. כלומר תופעת החיים מנצחת את תופעת המוות. הרגש הנפשי-רוחני, מנצח את חידלון הבשר הגשמי, ועל כן יש לראות בשירה זו ביטוי להמשכיות ולאמונה בערכי החיים.
המת-החי מסמל בשירה את ידיעתו של האיש, המבין מה יקרה בסופו. אך עם זאת, אין במוות סוף טוטאלי, להיפך, ישנה התחדשות של אהבה, הקרבה, אריגת מסכת חיים מחודשת.
אין ספק ששירה זו רוויה סמלי מוות. רוח מקאברית מרחפת על כולה. אך יש בה גם עדות לרגשות אנושיים, לתקוות, לשמחות. "הן מאום לא היה לנו, כל מאום/רק שמחה ששמחנו, לעד לא תנום".
בתוך שפת האלם והשקט, שפת המוות הנצחי, רוחשים החיים. בכך גם גדולתה של שירה זו. אין היא מבטאה צד אחד של החיים. הדואליות שלה, האופיינית כל-כך לשירה מורכבת וטובה, מספקת לקורא את כל הצדדים של החיים. עולמו של האדם הוא רב-גוני. ידיעתו המפוכחת את סופיותו, יש בה מן העצב והשמחה גם יחד. זיהויו של האיש בתוך" שמחת עניים" הוא זיהוי של יצור דו-פרצופי [אגב, גם בשירת שני משוררים אחרים, המזוהים בכתיבת שירי שואה, כמו דן פגיס ואיתמר יעוז קסט, קיים הדו-שורש הזה].
הרצון של המת-החי להתאחד מחדש עם אהובתו, הוא סמל האמונה בחיים שלאחר המוות. ביצירה זו מתרחשים החיים בדמות האהובה החיה, והחיים לאחר החיים, בדמות המת-החי.
"אז עלה הברזל בתי/והסיר גם ראשי מעליך/ודבר לא נותר בלתי/ עפרי המרדף נעליך/כי ברזל ישבר בתי/וצמאי לא נשבר אליך". לפי ב.קורצוויל, עיצוב דמות האדם בדיוקן העני כמת, הוא יותר ממשחק האופנה עם נושא מקאברי. לדעתו, האדם המודרני עומד מול קוסמוס אדיש [כפי שקרה בשואה], השמחה היא פגומה בו, על-פי עצם מהותה.
"אלוהי אלוהי בתי/ קרע מספד, כי שמחה במעוננו".
הארעיות של כל האירועים היא תחושת החיים, השוררת בשירת א. הארעיות דוחפת לתנועה מתמדת, כאובה, היודעת שכל התקדמות היא אך ורק סביב אין סוף, בתוך העיגול של האירוס והמוות.
לסיכום ניתן לומר, כי המת-החי ב"שמחת עניים" הוא סיטואציה אוניברסאלית [לא כפי שפרשו רבים, סיטואציה של תקופת השואה באירופה], זוהי סיטואציה, המראה עולם מפוכח וטראגי של אדם היודע את סופיותו, ארעיותו בעולם, אך המנסה בכל כוחו להיאחז בדבר היחיד היקר בעיניו- ערך החיים העליון, הבת, האישה האהובה.
"רעיה נרצעת ונצחית/ אם כל חי הצופה חצרמוות".
