האיחוד האירופי במבחן

חטיפת החיילים הבריטיים על-ידי אירן מציבה אתגר למסגרת מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי, שהתשתית החוקתית שלה הונחה באמנת מאסטריכט, ומאפייניה האופרטיביים עוצבו באמנת אמסטרדם ב-1997.

מסגרת זו נועדה להעניק ממד מעצמתי לקהילייה האירופית שיסודותיה באיחוד של פונקציות כלכליות. הרקורד של מדיניות חוץ וביטחון משותפת עד עתה איננו מרשים כלל ועיקר, ובייחוד אמורים הדברים ביחס למה שמכונה בעגה האירופית "היחסים הטרנס-אטלנטיים", שהם ממרחיבי הסדקים הבולטים (אם כי בהחלט לא היחידים) ברקמה עדינה ויומרנית זו של מדיניות חוץ משותפת לעשרים ושבע מדינות. המלחמות בעירק ובאפגניסטן, היחסים עם רוסיה, הקרע ביחסים בין גרמניה ופולין, מהווים מדגם לנמנעות המדיניות משותפת.

באה עכשיו תקרית החטיפה להוסיף הוכחה לכך שאירופה יכולה לדבר בקול אחיד רק ברמת הצהרות נבובות, בלתי מחייבות, המבטאות עקרונות כלליים גרידא בעלות מכנה משותף נמוך.

ביום ו' האחרון, בוועידת שרי החוץ של האיחוד האירופי בברמן, גרמניה, הצהיר חוויאר סולנה, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, כי על אירן להבין שהתקרית איננה בעיה בין אירן לבריטניה בלבד, וכי פגיעה בבריטים כמוה כפגיעה באזרחים אירופיים.

הוועידה הנפיקה הצהרה התומכת בבריטניה וקוראת לאירן לשחרר את החטופים, ולא, ינקוט האיחוד האירופי "בצעדים הולמים". טיבם של צעדים אלה לא פורט. קתרין קולונה, השרה הצרפתיה לענייני האיחוד האירופי הצהירה, כי "הסולידריות האירופית הוכחה היום באופן ברור".

ניתן לקבוע במידת סבירות גבוהה ביותר ש"בצעדים הולמים" לא התכוונו שרי החוץ למהלכי מלחמה. סביר יותר להניח שהכוונה היא לסנקציות כלכליות. אכן, אלה יכולות להיות אפקטיביות, כפי שהוכח בשנות החמישים הראשונות בתקופת כהונתו של ד"ר מוסאדק כראש ממשלת אירן שהלאמתו את חברת הנפט האנגלו-אירנית, עוררה את חמת הבריטים והאמריקנים, והם, בתגובה הטילו על אירן סנקציות כלכליות שהוכחו כאפקטיביות.

אולם נראה שעתה יתחמקו האירופים מסנקציות כלכליות. ז'ן אסלבורן, שר החוץ של לוקסמבורג, כבר הודיע כי הגם שהאיחוד האירופי מזדהה עם בריטניה, אין למהר ולהחליט על צעדים כלכליים, ויש להישאר מאופקים על-מנת למנוע הידרדרות במצב.

הקשרים הכלכליים בין אירופה לאירן הם חזקים: 40% מהיבוא של אירן מגיע מאירופה, ו25% מהיצוא שלה הוא לאירופה. לאירן קשרי מסחר אמיצים גם עם יפן וסין, אלא שהללו מעוניינות בעיקר בנפט האירני, בעוד שגרמניה, בריטניה, איטליה והולנד מחיים את הכלכלה האירנית באמצעות השקעות ענק.

גרמניה, הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, היא שותפת הסחר האירופית החשובה ביותר של אירן. נשיא לשכת המסחר הגרמנית-אירנית טוען ששני שליש של התעשיה האירנית תלויה במוצרי הנדסה גרמניים. אומנם ההשקעות האירופיות באירן הן של חברות פרטיות אלא שהממשלות השונות מעניקות לחברות אלה הטבות יצוא בצורת סובסידיות או בצורת ביטחונות. על-פי נתוני משרד הכלכלה הגרמני, הרי שבשנים האחרונות הממשלה הפדרלית העניקה ביטחונות ל-65% מיצוא הגרמני לאירן. גם חברות בריטיות וצרפתיות נהנות מעידוד ממשלתי ליצוא לאירן, שבא לידי ביטוי במדיניות רשמית ושקופה.

ודאי שתלות כזו של התעשיה האירנית, ובייחוד זו הפטרו-כימית ביצוא והשקעות אירופיות מבטיחה את יעילותן של סנקציות כלכליות אם אלה תוטלנה על אירן, אבל ברור כי סנקציות במקרה דנן תהיינה כחרב פיפיות, שהרי תגרומנה נזקים לחברות האירופיות עצמן. קשה להניח שתאגידי ענק כסימנס, מרצדס, מאן, של, קרופ או טוטאל, ימהרו להקפיא את קשריהן עם טהרן. קשה להניח שהממשלות האירופיות תאסורנה על חברות אלה להמשיך בעסקים כרגיל.

הרטוריקה האירופית תמשיך לגנות את אירן, לדרוש, להתפתל ולאיים איומי סרק. לבסוף, כך נראה, למרות הסולידריות עם בריטניה יופנה הלחץ האירופי כלפיה. הנציבות האירופית תמצא נוסחה , בריטניה תרכך את הנוסחה, וטהרן תתרצה.

אחדותה של אירופה תעמוד במבחן הלחץ על בריטניה. לא במבחן הלחץ על טהרן.