המכה ה-11

מי הם האנשים המסתוריים האלה? גורמים מסרו, מקורבים אמרו. אתמול הייתי בטוח שנתקלתי ב"גורם" כששתיתי קפה בארומה. בסוף התברר שהוא סתם בן אדם רגיל, אבל הוא הכיר פעם מישהו שהיה מקורב. (אלי אליהו)

יום שישי, השעה 07:30, קצת מוקדם. מחר לא עובדים ואפשר לישון עד מאוחר, אבל בחלקיק שנייה, כשעוד לא ברור אם מדובר בחלום או שהרעש המעיק הזה הוא שעומד להעיר אתכם, אתם מרגישים משהו מעצבן שגורם גם לחלום הכי מתוק להסתיים מייד. זה מין קול כזה שפורט על העצבים, ובעיקר אחרי שעה שלמה.

בעיריה אומרים שאין מה לעשות. זו הקידמה. ואני נזכרת בסיזיפוס, שנענש בממלכת המתים של המיתולוגיה היוונית ונאלץ לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, וכשבכל פעם שהגיע לראשו של זה - הידרדה האבן לתחתיתו וסיזיפוס חזר על מלאכתו, שוב ושוב.

אז תסבירו לי לשם מה העבודה הסיזיפית הזאת? מדוע צריך מפוח בשביל להעיף את העלים שנשרו מהעצים בצורה כל כך רומנטית, מצד זה של המדרכה לצד השני שלה? ומה רע במטאטא של פעם? הוא לא היה מרעיש, לא היה גורם לנזק ארוך טווח לאוזניים, ולא היה מפריע את מנוחת השכנים. בעיקר ביום שישי. בבוקר. ב-7:30. גרררר. (הדר פרבר)

פעם, קצת מזמן (חמש מאות שנה פלוס מינוס), לא ידענו עדיין על קיומם של תפוחי האדמה והעגבניות, שלא נדבר על הנפלאות שאפשר לעשות מקפה ומקקאו. פעם, לא כל כך מזמן, כל המאכלים שלנו היו מורכבים משתי מילים: חביתה וסלט, פיתה וחומוס, סטייק וצ'יפס, קרם בוואריה, במבה וביסלי. החיים היו פשוטים. ואילו היום, אם ארצה להזמין מנה במסעדה, סביר להניח שאזדקק למתורגמן מוסמך, או לפחות למילון פלצני-עברי. בלעדיו, איך אוכל לפענח מה עומד מאחורי הצירוף האניגמטי "סלט אנדיב, כרישה ואפרסמון בפונדו גרוגונזולה דולצ'ה וברזאולה". או, למשל, קציצות טלה על הגריל עם לפת צלויה ממולאת בזנב בקר. מה היה רע פשוט ב"קציצות טלה"?

המנות הללו, חשוב לציין, אורך שמן עומד ביחס הפוך לגודלן על הצלחת. למעשה, סביר להניח שיידרש זמן רב יותר להגיד את שם המנה שלוש פעמים מבלי להתבלבל, מאשר לנקות את הצלחת באופן יסודי. אולם, לזכותן יש לומר, שיופיין עולה בהרבה על זה של מנת פלאפל או של צלחת חומוס. מצד שני, אם כבר לראות את המונה ליזה, אז אני מעדיפה ללכת למוזיאון. את האוכל שלי אני מעדיפה עם קצת יותר נוכחות. אסור גם לשכוח את פירות הים שהתגנבו לחיינו בשקט (אך הותירו שובל ריח שממנו קשה להתעלם) ועכשיו הם מלבלבים תחת כל עץ רענן - בכל זאת, פרי או לא פרי? בכלל, איפה באמת מוצאים פירות בים? (אילנה פישר)

קרוב לוודאי שאת האצבע המאשימה צריך להפנות לעבר הארי פוטר. אחרי שהיינו בטוחים שאת כל המכשפות כבר שרפו בימי הביניים, ושקוסמים הם הדבר הזה שמביאים לילדים ביום הולדת אחרי שהליצן מבטל ברגע האחרון, הגיע הילד המשקפופר ועורר אחריו קאמבק אדיר. פתאום קוסמים זה הדבר הכי "קולי" בעולם. הבמאי כריסטופר נולן (ממנטו) עשה סרט על קוסמים, אדוארד נורטון שיחק בתפקיד קוסם בסרט "אדון האשליות" , אורי גלר פתאום נזכר שהוא מכופף כפיות, והתוכנית "הכוח" מייחסת לאנשים כוחות שונים ומשונים. זה כבר כמעט מביך להיות סתם איש רגיל שלא יודע לחתוך את החברה שלו לשלושה חלקים שווים ולחבר אותה בחזרה. אז לפני שהתופעה הזו מאבדת כל פרופורציה, דרושה מילת הקסם שתעלים את כל הקוסמים האלה או לפחות תהפוך אותם לאנשים רגילים. (אלי אליהו)

לי אין בעיה עם זה, אני גבר. מבחינתי כן ירבו, פחות תחרות. אבל מסכנות הבחורות. בארצנו הקטנטונת, אם הוא שרד את המלחמה, לא נהרג בתאונת דרכים ולא צנח מאיזה צוק בטיול בדרום אמריקה, אז רוב הסיכויים שהוא הומו. הם מציפים כל חלקה טובה וגם את החלקות הפחות טובות, כמו הטלוויזיה למשל. כבר כמעט שאין תוכנית שמוותרת על ההומו התורן. אם זה פאנל הומוריסטי, אם זו תוכנית ריאליטי ואם סתם סיטקום, תהיו בטוחים שהוא יהיה שם. מעניין שאת הלסביות לא הפכו לאייטם בידורי. אז בלי להיכנס לויכוח אם זה טבעי, גנטי, פסיכולוגי או כל דבר אחר, אין ספק שזה אופנתי, אולי אופנתי מדי. (אלי אליהו)

אין כמעט נושא שלא נפתח במילים "אחד מכל". לפי הסטטיסטיקות האלה אין לי מושג איך אני עדיין חי. אחד מכל ארבעה חולה בסרטן הדם, אחד מכל חמישה נהרג בתאונת דרכים, אחד מכל שלושה קורבן לאלימות, אחד מכל עשרה חיילים נהרג בתאונה צבאית או מלחמה או מבצע שהופך למלחמה, אחד מכל עשרה מתאבד, אחד מכל תשעה מת מחוסר תזונה, אחד מכל עשרה מת משימוש בסמים, אחד מכל עשרה נהרג בפעולות איבה, תעשו את החשבון לבד. (אלי אליהו)

כי כמה כבר אפשר לטחון את זה שהמרוקאי הוא עבריין עצבני, שהתימני לא יודע לעשות כלום חוץ מללעוס גת ולרקוד צעד תימני, שהכורדי קשה תפיסה, שהרומני גנב, שהפרסי קמצן, שלגרוזיני יש שיני זהב וראש מרובע, שהגרמני פוץ, שהאשכנזי הוא תמיד החכם, שהמזרחי הוא תמיד הטיפש, שהאתיופי הוא סתם איזה טמבל עם מבטא מוזר, שהרוסייה היא תמיד - אבל תמיד - זונה, ושבעלה הרוסי הוא או שיכור או מאפיונר (אופציונלי). חלאס. נמאס כבר מההומור המטומטם הזה. הרי אם הסטנדאפיסטים האלו היו אשכנזים, זה היה לפחות מתוחכם. (ניר יהב)

כשמתעוררים בשלוש לפנות בוקר לקול צווחת אזעקת רכב השכן. כשעומדים בדואר שעות ארוכות עד שנכנס החכמולוג עם שאלה קטנה. כשמתעוררים מהמיית משאית הזבל בדיוק בחצי השעה שישנים עמוק. כשמנסים להפריד בין שני גביעי האשל ותמיד אחד נקרע והכול נשפך. כשהעורב מתנחל בחלון חדרנו וצווח מוקדם בבוקר. כשצופרים ברמזור, בדיוק כשמתחלף האור לירוק. (מוטי אקסמיט)

לאט לאט, בפעפוע איטי, מילת התואר הקיצונית הזו השתלטה על כל פיסת בינוניות בתרבות הפופולרית ונוצר מצב תמוה שכל מגיש טלוויזיה מזמין את ה"בדרן המדהים", כל מבצע של 30 אחוזי הנחה מתואר כ"מבצע מדהים", וכל שיר חביב של נינט-סקעת-מויאל-סעדו הוא "שיר מדהים". האינפלציה המסחררת (כמעט ונפלט לי "האינפלציה המדהימה") בשימוש במילה עברה כל גבול אפשרי וכבר אי אפשר להבחין היום בין מוצר טוב לבין מוצר מעולה. לא ייתכן שזמר זב חוטם, אשר חיבר היטב בין 3 אקורדים ויצר שיר חביב ונעים לאוזן, יזכה לשבחים נפעמים על שירו ה"מדהים", על קולו ה"מדהים", על ההפקה ה"מדהימה" ועל העיבודים ה"מדהימים". כשהמוצר הוא טוב יש לציין כי הוא טוב, ואפילו אם הוא מצוין יש לומר זאת, אך הדרך מ"מצוין" אל "מדהים" היא דרך ארוכה ומתי מעט זוכים להגיע לשם.

אנא מכם, כשתעמדו מול שיר/ספר/מאכל/בגד/סרט/וכו', אשר יגרום לכם לשמיטת לסתות ולערפול חושים, או אז דעו כי השימוש הוא לגיטימי: הוציאו את "מדהים" מהבוידעם, שאו אותו בגאון אל-על ושאגו בקול רועם: "מדהים!!!". (ניר יהב)

אדם קם בבוקר ומגלה שהוא פאקמן שצריך להתפתל בין פחים ירוקים ענקיים. לא ברורה השיטה הזו של גרירת הפחים הרעשנית עד לשפת הכביש, ריקונם ואז השארת המפלצות הירוקות באמצע המדרכה.(אלי אליהו)

חג האביב נושא עימו גם את בשורת מכת הברחשים והיבחושים. בבוקר קמים הזבובים למלאכת יומם ובערב הם מפנים את מקומם לאחיותיהם היתושות. כמי שניחן בסוג דם דוחה יתושים הרי שמה שטורד את מנוחתי הם דווקא הזבובים הנודניקים המעופפים על גופי ומוציאים ממני את כל אותם רגשות אפלים. יד זריזה בניסיון לתפוס את הזבוב הסורר מעלה בדרך כלל חרס בחכתי. עוד הנף ועוד הנף עד שמסיג הגבול נלכד ונמחץ בעדנה.

אך בה בעת אתה מגלה כי היה זה השקט שלפני הסערה, ומאחורי החלל ניצבת סוללה שלמה של זבובים זמזמניים. מול נקמת הדם שלהם מצאתי לעצמי גמול מקורי במיוחד. כדי לעשות ביצורים הטפילים הללו שפטים רתמתי לעזרתי את מקור תורפתם. החרקים המעופפים הללו נמשכים אל האור וכדי לצוד אותם אני מגיף את התריסים, משאיר חרך דק לחדירת האור והזבוב פשוט עוזב את החדר ומחפש מישהו אחר להציק לו. אבל במקרים אחרים עם עודף זמן ועודף טינה מתעורר בי הרצון הקמאי להשיב אש בחזרה, ולומר: "הא לך, זבוב חצוף". והמנה האכזרית אינה מאחרת להגיע: נר דולק בחדר אפל מושך אליו את האורח הבלתי רצוי, שכלוויתן שאיבד את חוש הכיוון מנסה פעם אחר פעם להימלט אל האש, וסופו אחד הוא: מוות בצלייה! (עידן יוסף)

פתגם עתיק אומר כי אם רוצים להבין את חשיבותה של שנה, יש לשאול על כך את מישהו שיושב בכלא ומרצה עונש ארוך. לפתגם ניתן להוסיף, כי אם רוצים להבין את החשיבות של דקות בודדות, יש לשאול על כך את מישהו שפספס את האוטובוס.

אבל מעבר לחשיבות של דקה אחת בודדת שעשויה להפריד בין האושר הטמון בהגעה בזמן, לבין התסכול המתעורר כשהאוטובוס עובר מול עיניו של הנוסע המיואש, מעצבן במיוחד אם ה"פספוס" נגרם כתוצאה מאי דיוק מצד חברת האוטובוסים או הנהג עצמו. נכון, אנו חיים במדינת הפקקים, אולם כשעולים (או נכון יותר, אמורים לעלות) לאוטובוס בתחנה הראשונה, אין סיבה המצדיקה את חוסר הדיוק.

הנוסע האחראי יבדוק את לוחות הזמנים של הקו בטרם הגעתו לתחנה. כיום המידע מעודכן באתרי האינטרנט של החברות, יחד עם הודעה לפיה "ייתכנו שינויים בלוחות הזמנים". אולם הלו"ז מעודכן מדי יום ביומו, כך שלא מקובל שיהיו שינויים אם כל האמצעים (דהיינו, אוטובוס גדול וצבעוני, ונהג מחויך ומנומס) נמצאים במקום. אין צורך לצאת שתי דקות לפני הזמן, ומיותר להישאר במקום 10 דקות אחרי הזמן שנקבע.

ועוד דבר: פועלי עם ישראל - בחייכם, מלאו את האוטובוס עד הסוף! העובדה שהדלת נמצאת באמצע לא מצביעה על כך שכל מי שעולה צריך להיתקע ליד הנהג, כשלמעשה יש מושבים פנויים בסוף. (אריאל שמידברג)

אין פלא שחברי הכנסת מרמים בהצבעות, ממציאים לעצמם תארים והולכים מכות בפאבים אחרי שהשתכרו. אחרי הכול זה התפקיד היחיד במשק שאין בו שום דרישות קבלה. אין צורך בהשכלה (אפילו לא תעודת בגרות), אין צורך בניסיון (אפשר להגיע ישר מהקזינו או מאגודת הסטודנטים), אין צורך לשלוט באנגלית, ואין צורך בשירות צבאי. אז ככה קורה שאנשים שלא היו מקבלים שום תפקיד ראוי במגזר הפרטי הופכים לנבחרי ציבור (מי הציבור שבחר בהם לא ממש ברור). הפתרון היחיד לתופעה הזו הוא הקמת ועדת קבלה. כל מועמד יצטרך לשבת מול הוועדה שתראיין אותו ותחליט אם הוא ראוי לשמש כנבחר ציבור. הלא אפילו בשביל להתקבל למושב חקלאי צריכים לעבור ועדת קבלה, לא כל שכן כשמדובר במושב בכנסת. (אלי אליהו)

למכה הזו יש שם מעט פחות קליט מדם, צפרדע או כינים, אך היא תחושה קיומית העוברת כחוט השני בכל האלמנטים המרכיבים את החברה הישראלית. אנחנו עם קטן, מוקף אויבים, פה לבינתיים; מה יהיה אחר-כך? אין לדעת. תחשבו על זה - ממשלות שזוכות לסיים קדנציה הן ממש פלא שביעי בארץ הקודש, ושרים שמכהנים במשרדם קדנציה מלאה הם בחזקת זן נכחד; חוזי עבודה שנתיים המסתיימים בקיץ (ומותירים אותנו מובטלים וחסרי זכויות וודאות) ומתחדשים בשנה הבאה נפוצים עתה יותר מתמיד, וכך גם התכנון האסטרטגי שלנו (או אולי נכון יותר לומר - העדרו), שאת תוצאותיו חשנו על בשרנו בקיץ האחרון. גם בתחום הנדל"ן הארעיות הזו מכה בנו: חוזי השכירות שלנו הם שנתיים ולא יותר, וחיינו (אך לא משכורותינו) הוצמדו אל הדולר המתנודד מטה-מעלה משיקולים שהם לחלוטין חיצוניים לנו. הטרנדים מתחלפים חדשות לבקרים - באוכל שאנחנו אוכלים, בבגדים שאנחנו לובשים, בתרבות הרייטינג שאנחנו צורכים. לפעמים נדמה שפרק הזמן הרחוק ביותר שאליו מתכננים פה הוא חודשיים (זה, כמובן, משך הזמן שאדרש להמתין לתור לרופא, כשאני ממש על ערש דווי). כשהייתי בחו"ל ורכשתי כרטיס נסיעה בתחבורה הציבורית נדהמתי לגלות כי מעבר לכרטיס היומי, השבוע והחודשי, ניתן גם לקנות כרטיס שנתי או רב-שנתי. תהיתי לעצמי, איך הם יודעים מה יקרה להם ואיפה יהיו בעוד שנתיים? הרי בארץ קשה לדעת בכלל מה יביא איתו המחר. או בקיצור - אכול ושתה כי מחר נמות. שזה בדיוק מה שאנחנו מתכננים לעשות בפסח הקרוב ממילא, לא? (אילנה פישר)

מה, באמת יש צורך להרחיב? (ניר יהב)