מצות בדם של יהודים

ירושלים של ערב פסח. ערב התקדש החג מגיע הרב המקובל כשהוא מלווה בתלמידיו אל מאפיית המצות "יעלת יהודה" בשכונת הבוכרים. מצות היד השמורות שנאפו אחרי חצות היום הן המהודרות ביותר, והיקרות ביותר. דריכת רגלו של תלמיד חכם בסדר גודל שכזה במאפייה הירושלמית הוא לכבוד לבעליה. אבל לא איש כמו הרב ייאות ליטול מצותיו בחינם. הוא מתעקש לשלם, ואף להוסיף. מצווה מקיימים בהידור, בטבין ובתקילין. בכל זאת - פסח יש רק פעם בשנה. מה לא עשו בשביל מצות המצווה. עם הגיע שעת חצות הוגבר הקצב, הובאו עובדים נוספים ל"יעלת יהודה" ואפילו לנוח לרגע ולבקש את ברכת הרב אין פנאי. עד כניסת החג ממש ינוצל כל רגע וינוצל כל עובד - במקסימום האפשרי.

הכל החל כמה שבועות קודם. שש וחצי בבוקר בקור המקפיא של ירושלים. קורי השינה עדיין בעיניים, ורחובותיה של העיר עדיין ריקים מאדם. אבל לעובדי המאפייה זה לא משנה. שאול פותח את שערי המאפייה. הראשונים נכנסים ומתחילים להתארגן הכל נפרס לקראת התחלת הייצור. ואז נקראנו פנימה, בחורים צעירים, שמחפשים להרוויח את מנת לחמם. שכר מינימום - זה מה שמקבלים. אוכל תביא מהבית, וכמובן שאת הכריך תאכל מחוץ למאפייה הכשרה לפסח.

- "משימתך - הרדלר"
- "המה?", שאלתי.
- "רדלר - המחורר שעושה את החורים במצה".

בסוף התהליך כבר לא יהיו חורים במצה. שלא כמו מצת מכונה, חירור הבצק נועד רק לאפשר עיסוק ממושך בבצק שלא יתפח וחלילה יחמיץ. במשך שבועות התוודעתי לכלי, שלמרות שאחזתי בו מבוקר ועד ערב, לא הפך משום מה לידידי. ידית העץ המחוברת לברזל הפועל באופן סיבובי התחככה בידי וגרמה ליבלות. לאיש מהעובדים סביבי זה לא שינה הרבה. יותר מהר, דחקו בי. "לא באת לפה לנוח", האיצו. ובאמת שלא התעצלתי, אך בכל זאת הבחנתי שהקצב לי איטי מעט יותר. אולי המוטיבציה שהייתה להם להניב את העסק המשפחתי ולייצר מנו כמה שיותר תפוקה שתעמוד בביקוש למצות הירושלמיות היא שעמדה להם ונתנה להם את שאר הכוח והרוח לעבוד בלי להתעייף.

ובסוף יום העבודה, בלילה חוזר שדוד באוטובוס הביתה. "רוצה לבוא לישון אצלי?", שאל הנהג שהבחין בי נרדם. "סליחה, נרדמתי", אני משכים מהתנומה ומתנצל. לנהג זה באמת לא משנה, אין זה המקרה ראשון וגם לא האחרון של נוסע שנרדם באוטובוס שלו. את שארית דרכי אני משרך בקושי לבית, מתקלח קצרות ונופל שדוד למיטה ומתכרבל ביצועי. מחר יום חדש.

לפנות בוקר. במקום שהשחר יעיר אותי אני זה שמעיר אותו. בחזרה לרוטינה. הלוך ושוב הלוך ושוב עם הרדלר, שאינו חדל מלהשמיע קול חריקה צורם. והכל בעמידה עד לקריסת הרגליים. רגע לשבת, רגע לאכול? - חכה להפסקה. פה זה עין עולם הבא. - עולם הבא? - בהחלט, ככה כתוב: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, לא שינה... אוקי, הבנתי. להיות מפוטר איני חפץ ומי יודע אם ייטב לי להשיג פרנסתי בניקוי מזדמן של בתי אנשים לפסח.

כאן לפחות אתה עובד עם אנשים. החבר'ה של שס. לא בטוח שלקלפי הם שילשלו את פתק המפלגה, אבל אמונה יש להם. אמונה שהכל קורס, אמונה שהם מקופחים, אמונה שצריך לשרוף הכל, וכל הממשלה בוגדים ואפילו חרם הקדמונים שלא לדבר סרה במתים, והנשיא לשעבר הרצוג, שהיארצייט שלו חל בימים שקודם הפסח זכה לסוג של שפוך חמתך על הגויים.

"לאיזו מפלגה הצבעת?", שאלו אותי לוודא הלנו אתה אם לצרינו. ובפוזה מתגוננת התחמקתי: "אני על-פוליטי. חושב שכולם טובים". - "טוב טוב... לך תעבוד על מישהו אחר. נו, למה אתה לא זז?". ובשקט אני מנסה להתחמק לא מן העבודה, אלא מכל האמירות הנוקבות והביטויים הקשים כלפי המדינה וראשיה. "מאיפה באה להם השנאה הזו", אני שואל את עצמי. לא שציפיתי מהם לפוליטקלי קורקט, אבל ככה מדברים? עוד יהודים עם כיפה וזקן? זה בשבילי יותר מדי.

היה זה הנושא של שיחה אחת ארוכה של ארס שהלכה ונמשכה שעות-ימים-שבועות. הלב אומר די והאוזן אטומה מלשמוע. על מה ולמה כל הבוז, על מה ולמה הלבנת הפנים ומדוע שפיכת הדם. ספק אם המקובל שבא לקנות מצות היה קונה משם לו ידע שאת המצות אפו בדם של יהודים.