האם ייתכן שמתוך עשרות תלונות שהוגשו נגד השב"כ על עינויי עצירים לא הצליחה אפילו תלונה אחת להסתנן מבעד לחומה הכמעט בלתי עבירה של כסת"ח וכחש, ולהגיע לדיון רציני במח"ש? חבר הכנסת דב חנין הגיש שאילתה ברוח זאת לשר המשפטים החדש דניאל פרידמן, והאמת המרה התגלתה. פרידמן הודה, אני מתאר לי שלא בלב קל, שהרשויות נוהגות בקלות ראש שחצנית בתלונות על מעשי סדיזם אמיתיים של חוקרי השב"כ, בעיקר נגד עצירים ערבים, והמעשים האלה כוללים גם אונס, איומים באונס והתנכלויות מיניות משפילות אחרות. כבר מזמן זנחנו את האמונה שישראל היא מדינת חוק מתוקנת. היא תהיה כזאת רק אם נילחם נגד מעשי העוול בעקביות ובנחישות. בינתיים לא שמענו שום קול של מחאה מצד ח"כים ממסדיים, שלא לדבר על רבנים ואנשי רוח אחרים. פשיטת הרגל המוסרית בממסד חילחלה גם לתקשורת, והתהליך הממאיר עודנו בעיצומו.
כמעט שאין צורך לתאר כאן את הנזק שגרמה התיאוריה החלולה של "הפצצה המתקתקת". רוב קורבנות העינויים הוצגו כמחבלים פעילים, שפצצה מעשנת נמצאת בהישג ידם ולכן רק עינויי תופת יצילו את ילדינו מהפיגוע. כמובן שהעיתונאי דן מרגלית (בין היתר) עשה בה שימוש כדי להצדיק מעשי נבלה של הממסד, והיא גרמה לשיתוק כמעט מוחלט של כוחות ההתנגדות למשטר העינויים בשב"כ. במשטר המאופיין בפולחן המולך הביטחוניסטי, הציבור מוכן לקבל כל מעשה נבלה, ובלבד שיהיה מכוון נגד ערבים. מכר ותיק שלי חושב, שאין כל סיכוי לשנות את מצב הדברים כיוון שהמתח הביטחוני מלבה את השנאה בין שני העמים, והגבול בין לאומנות ובין גזענות הוא מטושטש יותר מאשר בעבר. זעם רב מופנה נגד המשטרה וכוחות הביטחון רק כאשר הם פוגעים ביהודים. ההתנהגות הברוטאלית של שוטרים במשחקי כדורגל ולעתים גם בכדורסל לא רק שזכתה לגינוי, אלא שנמצאו גם אנשי ימין ומרכז שטענו שהם מחקים את דפוסי ההתנהגות בשטחים. יצא לי כבר לשמוע ביציעים אנשים כועסים וממורמרים, שטוענים "שמתנהגים אלינו כאילו היינו ערבים". הצביעות כאן זועקת לשמיים. המחאה נגד אלימות המשטרה מהולה בקבלה מוחלטת של שיטות הדיכוי נגד ערבים.
הידיעות בתקשורת בשבועיים האחרונים היו פשוט מבהילות
התחושה של אובדן דרך והידרדרות למדמנה של שחיתות עכורה, מועצמת בגלל הדיווחים הבלתי פוסקים על מעשי שחיתות בצמרת השלטון. אני מכיר היטב את שר האוצר אברהם הירשזון, וכאשר עבדתי ככתב בכנסת נהגתי לשוחח עמו לפעמים. תמיד נהניתי מנימוסיו הטובים ומנועם הליכותיו. גם התהום הרעיונית שהיתה תמיד פעורה בינינו לא מנעה יחס אנושי משני הצדדים. תמיד חשבתי שהוא קיצוני מאוד מבחינה פוליטית, אבל לא ראיתי בהליכתו ל"קדימה" משום אופורטוניזם. אבל אם גם "מצעד החיים" היה חלק ממערכת של מעשי שחיתות, אז פשוט אי אפשר לסלוח לו.
כמו עמיתו זאב בוים, הירשזון היה איש של אהוד אולמרט, שצמח באגף "הקונסטרוקטיבי" של התנועה הרביזיוניסטית, בית"ר וחירות. גם אולמרט עצמו בא מאותו רקע. אבי התנועה, זאב ז'בוטינסקי, ובמידה ידועה גם תלמידו מנחם בגין, התייחסו למאמצי הבנייה ההדרגתית של תנועת העבודה בבוז. אבל תמיד היה בתנועה אגף יצרני, שהקים מושבים, חברות בנייה וחברות שיווק, ניסה (בהצלחה חלקית) לכונן הסתדרות עובדים מתחרה להסתדרות הכללית, וגם את קופת חולים לאומית. עצם המאמץ לבנות ולא רק לשגות בחלומות גדוּלה רטוריים, הביא להתמתנות יחסית של האנשים האלה, שבראשם עמד מעין לאומן מפא"יניק אפור, אליעזר שוסטק. כאשר בגין ניהל ברחוב ובכנסת מאבק אלים נגד השילומים מגרמניה, שהגיע לשיאו בשנת 1952, עסקו אנשי חברת הבנייה של התנועה "סלע" ביבוא חומרים חיוניים מגרמניה. הגילויים על כך יצרו מהומה גדולה בתנועת החירות של בגין, אבל גם המחישו לחברים מן השורה שעבר זמנו של המאבק נגד הנורמליזציה עם גרמניה.
זה לא מקרה שרבים מממשיכי המסורת הזאת הגיעו ל"קדימה". הם קיבלו חינוך לאומני והאמינו לא רק בארץ ישראל השלמה עד הירדן אלא גם ב"שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". רק מתי מעט מקרב הקוראים יזכרו שעד סוף שנות החמישים לא הכירו אנשי בגין בממלכת ירדן והשם "ירדן" הופיע ביומון של התנועה "חירות" במרכאות כפולות. מרתק להיווכח שאת המפנה בהתנהלותם הפוליטית של אולמרט ואנשיו אפשר להסביר בעיקר במונחים מרקסיסטיים: ההוויה עיצבה את ההכרה, וכפתה אפילו על אנשים קיצוניים במיוחד מעין מודעות, לפחות חלקית, למציאות המורכבת באזור ובעולם. בגין יכול היה לנאום נגד הגרמנים כאוות נפשו, אבל רכישת השיש לבניין בוצעה בהתאם לשיקולים כלכליים.
יש להניח שהעשייה הכלכלית פתחה גם צוהר גדול למושחתים. שמועות על ההתנהלות הלא תקינה של עסקני הסתדרות העובדים הלאומית רווחו בארץ בארבעים השנים האחרונות, אבל הידיעות בתקשורת בשבועיים האחרונים היו פשוט מבהילות. בלבי אני מקווה שכל השמועות יופרכו, אבל יש להניח שכמה מהדיווחים החמורים שנובעים ישירות מן המשטרה הם אמינים. מי שרגיש לרחשי הלב בציבור קולט, שאין כמעט שמחה לאיד, למעט חוגים קיצוניים שרואים בשחיתות ב"קדימה" עונש על הנסיגה מרצועת עזה. רוב הישראלים רואים את מעשי השחיתות בחומרה וממש מתעבים את הפוליטיקאים הנגועים בה. שוררת אצלנו תחושה עמוקה של עלבון כבד: ישראלים מסואבים, המוכרים לנו באורח כמעט אינטימי בעטיה של הטלוויזיה, שלחו את בנינו למוות בתואנות שווא ובעת ובעונה אחת "עשו לביתם". לפעמים אני חושב על דוד גרוסמן, שאותו ראיתי לאחרונה מרחוק בהלוויית בנו אורי ז"ל שנפל ביממה האחרונה, המיותרת, של המלחמה בלבנון, ואני מנסה לתאר לעצמי מה הוא חושב על אורגיית הגניבה והשוחד המתחוללת לנוכח עינינו. כל המלחמה היתה נואלת ומיותרת בעיני, אבל לגבי היממה האחרונה קיימת הסכמה לאומית, שגרוסמן היה שותף לה גם בלי קשר לטרגדיה הנוראה שפקדה אותו. יש לנו חובה כלפי גרוסמן ומשפחתו וכלפי עצמנו לטהר את הממסד מהגנבים, גם אם ייותרו שם חומסי אדמות זרים ומיליטריסטים על גבול הגזענות.
הייתי מעניק את פרס ישראל למרדכי גילת מידיעות אחרונות
אולי אפתיע עכשיו את הקוראים בכמה מלים טובות על המערכת. המלחמה בשחיתות היא בעיצומה ואם תוכתר בהצלחה, אפילו יחסית, הייתי מעניק את פרס ישראל למרדכי גילת מידיעות אחרונות, שמסמל את המאבק של התקשורת ושל גופים כמו מבקר המדינה בהשתוללותם של העסקנים משולחי הרסן. כמו כל גוף שחשוף למחלות קשות, אנחנו זקוקים לחיסון בצורת חיידקים מוחלשים. כל שר או ח"כ שנלכד ברשת ונחשף כמושחת מוריד את המורל של תושבי ישראל לטווח קצר, אבל העובדה שגם הוא כפוף להליכים מסודרים של חקירה ושפיטה תורמים לחוסן של החברה הישראלית. אני שומע המון מחמאות מהולות בקנאה מחברים פלשתינים, המקוננים לא רק על השחיתות שפשתה במדינות ערב וברשות, אלא גם על כך שאין עיתונות חופשית ומוסדות מסודרים שיסכלו מעשים כאלה ויעמידו לדין את הנוגעים בדבר. לא רק אהוד אולמרט "בא לעבודה", כפי שהוא התרברב בנאומו המטופש לפני שבועיים. גם החוקרים, השופטים, אנשי מבקר המדינה והחשב הכללי באים לעבודה וסופם לבוא חשבון עם כל אלה ששלחו את ידיהם לקופה הציבורית.
לעתים קרובות אני מכה על חטא בשל יחסי הצונן והביקורתי בעבר כלפי העיתונאי גילת. לפעמים הוא הצטייר בעיני כנזיר ישועי חדור בקנאות ובצדקנות, ובמקרים אחרים חשבתי שהוא מגזים או נגוע בהטיה עדתית (כמו בפרשת אריה דרעי). אבל הוא צדק, ודיווחים עובדתיים מהשטח מעידים שהוא לא הגזים. בזכות אנשים כמוהו כנראה שלא נהיה סדום, וזהו הדבר הכי אופטימי שכתבתי מזה שנים. השחיתות קיימת, והיא מכרסמת בנו בכל מקום אבל גם הנוגדנים מתחזקים והולכים. יכול להיות שהעושר הוא עדיין באופנה, וכך גם אורח החיים הראוותני; אבל את הגנבים ואת מקבלי השוחד מתעבים בכל חוגי הציבור, ואפילו ראשי ש"ס הבינו שעליהם לבער מקרבם את העסקנים שנתפסו על חם. הערכים המקובלים בחברה האזרחית מופנמים על-ידי מאות אלפים, ולנו, העיתונאים, יש סיבה טובה לגאווה במקצוע.
