ביום העצמאות הקרוב נחגוג 59 שנים מאז זכינו לשוב לנחלת אבותינו ולהקים בה מדינה עצמאית. נדמה כי אל הנחלה אומנם הגענו, אך למנוחה טרם זכינו. לאמיתו של דבר, אף המשך האחיזה בנחלתנו אינו כה מובן מאליו.
זהו זמן מתאים לעריכת חשבון נפש יסודי בסוגיות מהותיות, כגון: מה מייחד אותנו כעם? מהו השורש לרדיפות הבלתי פוסקות שהיו ועודן מנת חלקנו זה אלפי שנים? ומהי הדרך להבטיח את ישיבתנו כאן באין מחריד?
ההבדל בין האידיאל הרוחני ובין האידיאל הגשמי
נהיינו לעם בעמדנו נגד ההר, כאיש אחד בלב אחד, מאוחדים תחת אידיאל רוחני משותף: השאיפה להתעלות מעל התאוות האנוכיות במטרה לזכות לגילוי האלוקות.
בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות צ”ז), כותב בעל הסולם כי לדרגה זו ניתן להגיע ע”י לימוד תורה לשמה: “ולפיכך הזהירונו חז”ל במקומות הרבה, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה “לשמה” דווקא, דהיינו, באופן שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא, ולדבר זה היא ניתנה לנו, כמו שנאמר, ובחרת בחיים. ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים“.
האידיאל הרוחני, מקורו ברצון לזכות לגילוי אור פני ה’. בעל האידיאל הרוחני מסוגל להתעלות מעל תאוותיו האנוכיות, ולהשיג אלוקות.
האידיאל הגשמי, לעומת זאת, מקורו במילוי תאוות, רצונות ושאיפות אנוכיות. יסוד האידיאל הגשמי הוא להיות לתפארת בעיני החברה, ושכרו הוא לזכות בהערכת בני אנוש. ואפילו אם בני זמנו מזלזלים בו, הוא מקווה כי לכל הפחות, בני הדורות הבאים יעריכוהו ויוקירוהו.
גילוי האלוקות - ערובה לביטחוננו
בשעה שישראל רואים באידיאל הרוחני את מטרת חייהם, זוכים הם לשבת בטח בארצם. ובשעה שעם ישראל זונח את האידיאל המייחד אותו, ואינו עוסק בתורה לשמה, הוא מעורר על עצמו צרות וייסורים, עד שיזכה לראות כי אין הן יד המקרה, אלא השגחה עליונה מכוונת.
החל מיציאת מצרים, חי העם כולו בגילוי האלוקות, כמתואר במדרש:”ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי” (מכילתא בשלח טו, ב).
בתקופות שבהן דקדקנו בקיום התורה והמצוות לשמן, הגענו לדרגות גבוהות בהשגה הרוחנית. עקב כך זכינו גם לשגשוג גשמי. בימי בית ראשון החל תהליך הדרגתי, שבו הלכנו ואיבדנו את השגת האלוקות.
בתחילה, היו אלו העשירים והקצינים, אשר תאוותיהם האנוכיות להשגת שלטון ושררה, גברו על רצונם להשגת האלוקות. בימי בית שני, אחז הקלקול אף בתלמידי החכמים: תלמידים רבים, ובראשם צדוק ובייתוס, מרדו בחז”ל בשל החיוב לעסוק בתורה לשמה. הצדוקים, במלחמתם בפרושים, הם שהביאו את מלכות רומא לשלוט על ישראל, ובכך גרמו לחורבן הבית ולגלות ישראל מארצו.
לקראת חורבן בית שני, העם כולו, למעט מספר יחידי סגולה, איבד את השגתו הרוחנית: “ומשמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל” (סנהדרין י”א.)
מאז, במשך אלפיים שנה חי העם בארצות ניכר, תחת שלטון זרים. אלפיים שנים בהן חווינו לא מעט תקופות של סבל, רדיפות וחורבן. בימי צרה כבימי רגיעה, לא פסקנו מלהתפלל יום יום לאלוקינו שישבור עול הגויים מעל צווארינו ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו.
תורה לשמה - התקווה היחידה
היום, 59 שנה לאחר שיבתנו לארץ, אנו נוכחים לדעת כי המצב עדיין רחוק מלהיות אידיאלי. הייסורים שבים ופוקדים אותנו דבר יום ביומו, הן כיחידים והן כאומה. מתוך חוקי ההשגחה נובע, כי כל עוד העם נמצא בגלות רוחנית, בניתוק מהאידיאל הרוחני, הסבל לא יפסק ואף יחריף.
“ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצנו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתנו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכי.
“במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה. ואף אם אנו שקועים במ”ט שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידיאה, ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים.” (בעל הסולם, מאמר הגלות והגאולה).
אם נכוון את לבנו ודעתנו בשעת עסק התורה, לזכות על ידה באור פני ה’, מובטחים אנו כי יבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות, יאמר לצרותנו די, ויתן שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה.
